מאת צוות האתר
האם החילוניות תורמת לשגשוגה של החברה והאנושות, או שמא להפך?
אחד הקשיים הגדולים שניצב בפני השקפת עולם חילונית, הוא העדר בסיס יציב למוסר. בעוד הדת מסתמכת על רצון האל כדי לכונן מוסר אובייקטיבי ומוחלט (מה שמצריך הסברים, אבל אפשרי), הרי שבהשקפת עולם חילונית-נטורליסטית כמעט בלתי אפשרי למצוא בסיס למוסר כזה. מה שנותר הוא רלטיביזם מוחלט, הגורס שמוסר אינו אלא עניין של מוסכמות חברתיות יחסיות ומשתנות, בדומה לנימוסי שולחן. כל חברה, או למעשה כל אדם, יכולים להגדיר לעצמם מה נחשב מבחינתם למוסרי ומה לא, והמוסר של אדם או חברה מסוימים אינו טוב יותר או רע יותר מזה של אחרים. הבעייתיות בגישה כזו היא למעשה הניהיליזם המוסרי שהיא מבטאת: אם כל אחד מחליט לעצמו מה מוסרי, המילה מוסר מאבדת את משמעותה, ומה שנשאר הוא רק רצונות ותשוקות כאלה ואחרים. אי אפשר להעביר ביקורת מוסרית על אף אחד, אי אפשר לומר שחוקי גזע או עבדות הם "באמת רעים" - כי מבחינתם של אלה הדוגלים בהם, זה דווקא מוסרי, ומי אנחנו שנקבע אחרת? החילוניות מובילה אפוא לאובדן אחד היסודות המשמעותיים ביותר של הקיום האנושי - החובה המוסרית. על כל זה כתבנו בהרחבה כאן.
ואולם, קיימת טענה לפיה גם אם בעולם חילוני אין בסיס למוסר מוחלט, עדיין יש בסיס למוסר מספיק - ובסיס זה הוא שגשוג החברה. לפי טענה זו, ישנן מטרות המשותפות לרוב בני האדם, אותן ניתן לכנס תחת הכותרת "שגשוג". מטרות אלה כוללות ביטחון, בריאות, רווחה כלכלית, שלטון צודק, עושר תרבותי וכדומה. מכיוון שרוב ככל בני האדם שואפים לחיות בחברה משגשגת שכזו, הרי שיש להם מוטיבציה לפעול למען כינונה והשמירה עליה, ועל בסיס מוטיבציה זו אפשר להגדיר מוסר שקרוב להיות אובייקטיבי. לגישה זו, מעשים הם מוסריים ככל שהם תורמים לשגשוגה של החברה מבחינת המדדים הללו, והם בלתי מוסריים ככל שהם פוגעים בחברה ובשגשוגה - כאשר המושג "חברה" מתייחס בסופו של דבר גם לאנושות כולה. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים לברר מהי דרך החיים המוסרית ביותר, עלינו לבדוק איזו מבין האפשרויות תורמת יותר מהאחרות לשגשוג החברה והאנושות.
בשלב הבא, טוענים חילונים מסוימים שאורח החיים החילוני הוא התורם ביותר לשגשוגה של החברה, וממילא שזוהי דרך החיים המוסרית והנכונה.
אך האם טענה זו עומדת במבחן המציאות?
ראשית, עלינו לקחת בחשבון שכמו בכל גישה מוסרית המסתמכת על תוצאות המעשים כמדד למוסריותם - פעמים רבות קשה מאד לדעת מה תהיינה התוצאות של כל מעשה. על אחת כמה וכמה שכאשר מדובר בתהליכים הנוגעים לעמים שלמים, מדינות והאנושות כולה, נדרשות לפעמים עשרות או מאות שנים כדי לקבוע עד כמה רעיונות מסוימים הועילו או הזיקו. יתכן שפעולות שהביאו תועלת בטווח הקצר, יתגלו מאוחר יותר כמזיקות והרסניות. הרבה רעיונות שנראים טובים על הנייר, כושלים במבחן המציאות: ההיסטוריה מלאה ברעיונות מהפכניים שהדוגלים בהם היו בטוחים שישנו את העולם לטובה, כאשר בפועל הם הזיקו יותר משהועילו. כדי להתיימר שדרך חיים מסוימת אכן תוביל לשגשוג ארוך טווח, על תומכיה להציג "קבלות" להצלחתה על פני פרק זמן ממושך. אם מדינה מסוימת שמרה על אורח חיים מסוים במשך מאות שנים, ואכן שגשגה כל הזמן הזה, הרי זו ראיה להצלחתו; לעומת זאת, שקט בטחוני או זינוק כלכלי שנמשכים שנים בודדות, אינם יכולים להוות מדד להצלחה כל עוד לא האריכו ימים.
אם אנו רוצים לבחון את החילוניות בהקשר זה, עלינו לשאול קודם כל באיזו חילוניות בדיוק מדובר? מבלי להיכנס לדקויות, על פי רוב הכוונה היא לחברה המערבית בת זמננו, המתאפיינת מחד גיסא בערכים כמו הומניזם, ליברליזם, שוויון, דמוקרטיה וכדומה, שאינם רעים בהכרח וחלקם אף תואמים לערכי התורה, אך מאידך גיסא דוגלת גם באינדיבידואליזם, מתירנות, רלטיביזם מוסרי וניתוק מהקודש. אבל כמה זמן כבר קיימת חברה כזו? הרי עד המחצית השנייה של המאה העשרים, עבר העולם המערבי תהפוכות רבות בהשקפותיו ובדעותיו. תנועות שונות עלו וירדו, ביניהן הפאשיזם, הקומוניזם והנאציזם, שהיו יצירות מערביות-חילוניות מודרניות לכל דבר. גם במקומות בהם לא הופיעו תנועות כאלה, כמו בארצות הברית, גזענות והפרדה בין שחורים ללבנים נחשבו מקובלות לחלוטין, וזכות בחירה לנשים הוענקה בצרפת רק ב-1944 ובשווייץ רק ב-1971. כך שאם אנחנו מדברים על החברה המערבית במתכונתה הנוכחית, מדובר ביצירה שקיימת בסך הכל כמה עשרות שנים - פרק זמן קצרצר מבחינה היסטורית, שאין שום אפשרות להסיק לפיו שאכן מדובר בצורת חיים המובילה לשגשוג לטווח הרחוק.
אבל יתרה מזאת: לא רק שאין לנו ראיה שצורתה הנוכחית של החברה החילונית מובילה לשגשוג - יש לנו ראיות לכיוון ההפוך בדיוק. בעשרות השנים שהיא קיימת, הספיקה החברה המערבית, במיוחד זו האירופאית, להפגין סממנים מובהקים של ניוון, התדרדרות ושקיעה, עד כדי כך שרבים חוזים את סופה הקרב ובא.
שני ספרים בולטים עוסקים בהרחבה בטענה זו: "ציביליזציות גוועות", מאת דיוויד פ. גולדמן, ו"המוות המוזר של אירופה", מאת דאגלס מאריי.
"ציביליזציות גוועות" עוסק במשבר הדמוגרפי החמור הפוקדת את מדינות המערב, ובעיקר את אירופה. שיעור הילודה באותן מדינות הלך ופחת במהלך התקופה המודרנית, עד שבמדינות מסוימות הוא כבר ירד אל מתחת לשיעור התחלופה הנחוץ כדי להמשיך לקיים את החברה: יותר אנשים מתים במדינות אלה מאשר נולדים. פירוש הדבר הוא שאותם עמים הולכים ומזדקנים במהירות, כאשר תוך כמה עשורים תיפול אוכלוסייה גדולה של זקנים לנטל על כתפיו של הדור הצעיר, שלא יהיו בו מספיק אנשים כדי לקיים אותה. הסיבה לכך, לפי גולדמן, קשורה ישירות לחילון: ישנה זיקה מובהקת בין אמונה לילודה, וככל שהאמונה הדתית נחלשת, כך פוחת שיעור הילודה. זאת משום שבעוד שהאדם הדתי רואה ערך בהולדת ילדים והקמת משפחה גדולה, החילוני הממוצע מתייחס פעמים רבות לילדים כאל נטל מפריע ואינו מעוניין בהם. כמו כן, אם העולם חסר משמעות ומלא ברוע, למה להביא אליו ילדים? אורח החיים המתירני של החילוניות והשימוש באמצעי מניעה מאפשרים לאנשים לחיות בזוגיות ולבוא על סיפוקם גם בלי להוליד ילדים, והגישה האינדיבידואליסטית מעודדת התמקדות באני הפרטי, ב"מה שטוב לי", בלי לחשוב על טובת העם או הכלל.
החילון ההולך וגובר של עמי אירופה הוא אפוא הגורם הישיר לכך שהם הפסיקו כמעט ללדת, ובכך גזרו כליה על עצמם. גם בארצות הברית צנח שיעור הילודה ב-2018 לשפל חסר תקדים וירד מתחת לאחוז ההחלפה, באופן שמעורר חשש מ"פצצת זמן דמוגרפית". משבר דומה פוקד אף חלק ממדינות האיסלם, כמו איראן, שלמרות שכלפי חוץ הדת שולטת בהן, בפועל רמת החילון בהן עולה, ובעקבותיה הילודה צונחת. ישראל היא יוצא דופן חריג מבחינה זו, משום שלמרות היותה מדינה חילונית ומודרנית עדיין שיעור הילודה בה גבוה יחסית, גם בקרב נשים חילוניות. יתכן שהסיבה לכך היא הזיקה ליהדות ולמסורת, הרווחת בארץ גם אצל אלה שאינם מגדירים את עצמם כדתיים (לפי סקר של קמיל פוקס ושמואל רוזנר מ-2018, רובם הגדול של הישראלים מחוברים ליהדות ולמסורת ורואים בהם חשיבות, ו-50% מאלה שהגדירו את עצמם "חילונים לחלוטין" מאמינים באלוהים); ויתכן שהדבר נובע מהמאבק הדמוגרפי מול הערבים, מתודעת השואה (הצורך להשלים את החסר) או מגורמים אחרים. אולם גם בארץ, שיעור הילודה אצל חילונים הוא הנמוך ביותר בהשוואה לדתיים, ומסתבר שבנסיבות מסוימות גם הוא עלול לצנוח לרמות מסוכנות. מה שברור הוא שככלל, דרך החיים החילונית מובילה ישירות להתמעטות האוכלוסייה, לקריסה דמוגרפית ובסופו של דבר להכחדתה של החברה. ההפך הגמור מהשגשוג שהובטח לנו.
ואם ירצה מישהו לטעון שמיעוט האוכלוסייה, הגדולה מדי בלאו הכי, הוא דווקא צעד חיובי, או שלפחות בינתיים החיים בחברות אלה בטוחים ומשגשגים - מגיע "המוות המוזר של אירופה" ומשלים את התמונה הקודרת. בספר זה חושף דאגלס מאריי את ממדיה העצומים של ההגירה השוטפת את אירופה, בעיקר ממדינות ערב ואפריקה, ואת הדרכים בהן עתידה זו לשנות את תמונת המציאות ביבשת האירופאית. הדבר המדהים ביותר הוא לא עצם קיומה של אותה הגירה המונית, אלא האופן בו ממשלות אירופה פשוט מסרבות להכיר בבעייתיות שבה ובאיום שהיא מהווה עליהן. מי שמעז לקרוא לצמצום היקפה של ההגירה, או להצביע על התנהגות בעייתית של אוכלוסיית המהגרים, עלול לזכות לגינויים נרחבים כ"גזען" ו"נאצי", לרדיפות ולסתימת פיות. מקרים רבים של אלימות, רצח, אונס וסחר בנשים בקרב קהילות המהגרים הושתקו במשך שנים בידי המשטרה, התקשורת והממשלות, כדי לא לעודד "גזענות" כלפיהם חלילה. כך למשל, בעיר קלן שבגרמניה התקבצו בשנת 2015, ערב השנה החדשה, כ-2000 גברים, תקפו מינית ושדדו כ-1200 נשים (!), בעוד תקיפות דומות מתרחשות בערים נוספות ברחבי גרמניה. בימים שלאחר מכן ניסתה המשטרה להסתיר את זהותם של הפושעים, ורק כשהופצו ברשת תמונות וסרטונים מהאירוע, הודתה המשטרה שכל החשודים הם ממוצא צפון אפריקני ובעלי חזות מזרח תיכונית. וזו רק דוגמא אחת; מאז הפכה שוודיה למדינה "רב תרבותית" בשנת 1975, עלו בה אחוזי הפשיעה האלימה ב-300%, ואחוזי מקרי האונס ב-1472%, עד שזכתה לתואר המפוקפק של "בירת האונס העולמי", כאשר רק לסוטו שבדרום אפריקה עוקפת אותה. במקרים רבים גילו בתי המשפט בשוודיה סימפטיה כלפי האנסים דווקא, וגורמי התקשורת הציגו אותם כ"שוודים" במקום לחשוף את זהותם. אבל למה ללכת רחוק, כאשר גם אצלנו בישראל הסתירה המשטרה במשך שנים את העובדה שאחוזי הפשיעה בקרב המסתננים מאפריקה גבוהים בהרבה ביחס לשיעורם באוכלוסייה - פי 4 תיקים על עבירות מין, ופי 3 על עבירות אלימות ורכוש - בטענה ש"תיוג מסוג זה עלול לגרור פגיעה בשלום הציבור וביטחונו, כתוצאה מתגובות האוכלוסייה לתיוג"? כל זאת עוד מבלי להזכיר את מתקפות הטרור והפיגועים הנרחבות שחוללו מהגרים מוסלמים ברחבי אירופה, לפעמים בתגובה על פרסום קריקטורות או כתבות ש"פוגעות בדמותו של מוחמד", שגם הן נתקלות בסירוב עיקש להתייחס אליהן כ"טרור מוסלמי". אולם בעוד אירופה קולטת מהגרים בהמוניהם תוך התעלמות מדעותיהם, אמונותיהם והתנהגותם, היא מגנה ורודפת בחריפות דווקא את אלה שמנסים להגן עליה מפניהם.
התיאורים בספרו של מאריי נראים הזויים לגמרי, כאילו לקוחים מסיפור קפקאי על עולם שלקה בשיגעון ובעיוורון. יש החולקים על היקף התופעות שהוא מתאר, וטוענים שהאיום על אירופה אינו כה משמעותי, שהמספרים שהוא מציג מוגזמים, שכבר החלו לנקוט בצעדים לצמצום ההגירה וכדומה. אבל בין אם אירופה תתעשת ותשרוד ובין אם לא, אי אפשר להכחיש את העובדות מעין אלה שהובאו לעיל, ואת האופן בו מוכנות חברות מערביות להפקיר את ביטחונם של תושביהם, נשיהם וילדיהם, ולחפות על הפושעים מתוך איזו תפיסת עולם מעוותת. מאריי, אתאיסט בעצמו, רואה את הסיבה לנטיות האובדניות של אירופה בהתרחקותה מהדת ומהמורשת התרבותית שלה: ללא משמעות לקיום, ללא זהות עצמית מוגדרת, וכאשר את הגאווה הלאומית והתרבותית החליפה תחושת אשמה קיומית המעמיסה על כתפיה של אירופה את כל הרעות של האנושות - אין פלא שהחברה המערבית מאבדת את רצון הקיום שלה ומאפשרת לזרים לבצע בה המתת חסד.
דבר ידוע הוא שהעולם המודרני סובל מאחוזי דיכאון הולכים וגדלים; בשנת 2017 התפרסם דו"ח גלובלי של ארגון הבריאות העולמי, לפיו חלה עלייה חריגה של 18% בשיעור הסובלים מדיכאון בעשר השנים האחרונות. אם אנשים כה רבים מאבדים את הרצון לחיות, לא פלא שגם מדינות ועמים שלמים עלולים להגיע למצב כזה.
כלשונו של מאריי (שם, עמ' 285):
התשוקה לשינוי רדיקלי ותחושת הריקנות המקננות בליבם של אנשים... לא תדעכנה. הרצון והחתירה לוודאות ימשיכו להתקיים. הדחפים הפנימיים הללו מנוגדים כמעט לכל ההנחות והשאיפות של דורנו. החיפוש אחר משמעות אינו דבר חדש; מה שחדש הוא שאין כמעט דבר בתרבות האירופית המודרנית היכול לתת תשובה לחיפוש הזה. אין דבר האומר "הנה מורשת של הגות ותרבות ופילוסופיה ודת שהזינה בני אדם במשך אלפי שנים ואולי תוכל להזין גם אותך". במקום מסר כזה אפשר לשמוע לכל היותר "מצא משמעות בכל מקום שמתחשק לך". במקרה הגרוע יישמע הדיבר הניהיליסטי: "קיומך הוא התרחשות חסרת משמעות ביקום חסר משמעות". כל אדם המאמין בדיבר זה לא ישיג דבר וחצי דבר. חברות הדבקות בו לא ישיגו דבר. ניהיליזם הוא רגש שאפשר להבינו אצל אנשים מסוימים, אך כדיבר מרכזי של חברה הוא קטלני ממש.
האופן בו מאפשרת אירופה למהגרים לכבוש אותה ללא התנגדות, ועוד מסייעת להם בכך, אינו אלא הסימפטום של מחלה עמוקה בהרבה של העולם המערבי: ריקנות, אובדן משמעות ואובדן זהות. החילוניות השליכה מעליה את הדת, אך לא הצליחה ליצור לאדם מערכת ערכים חלופית שתתן משמעות לחייו, ובמקום זאת השתיקה בגסות את הרצון הקיומי במשמעות. גישה נפשית שכזו אינה יכולה שלא להתבטא גם במציאות בשטח, ואת התוצאות באירופה אפשר לראות היטב.
אם נשלב את התחזיות של גולדמן על קריסתה הדמוגרפית של אירופה, עם התחזיות של מאריי על השתלטות הזרים עליה, הרי שהאפשרות לפיה אירופה אכן עומדת בפני אובדנה נראית מציאותית ביותר. אם לא יתרחשו שינויים דרסטיים ברגע האחרון, יתכן מאד שעמים רבים באירופה פשוט יפסיקו להתקיים, תרבות המערב תשקע ותיעלם, והתרבות המוסלמית תתפוס את מקומה. גם אם תרחיש זה לא יתרחש לבסוף, אין להכחיש שמדובר בסכנה מציאותית וריאלית - וכל זאת במידה רבה "בזכות" הגישה החילונית, שהבטיחה שגשוג והצלחה לחברה.
תפיסת העולם החילונית טוענת שהיא מביאה שגשוג וברכה לחברה, אולם לא רק שהיא קיימת בצורתה הנוכחית רק כמה עשרות שנים, בפרק זמן קצר זה כבר הספיקה לגרום להתמעטות חמורה של הילודה, להזנקת אחוזי הדיכאון, ולתחושות נרחבות של אובדן משמעות הקיום והזהות האישית והלאומית. כתוצאה מכך, מדינות מערביות רבות עומדות על סף קריסה דמוגרפית וכיבוש בידי המוני זרים, כאשר לא רק שאינן מנסות למנוע זאת אלא אף מעודדות את הדבר בפועל, מתוך אובדן יכולת האבחנה המוסרית הבסיסית בין טוב לרע. אין ספק שגישה שהובילה למצב כזה, אינה תורמת לשגשוג החברה לטווח הארוך, אלא דווקא לקריסתה והתמוטטותה.
מן הראוי לציין, שבניגוד לטענה הנשמעת לעתים תכופות, אין שום קשר מהותי בין החילוניות למהפכה המדעית ולקדמה הטכנולוגית, אותן היא מנסה לנכס לעצמה ולזקוף לזכותה את הישגיהן. המדע לא צמח מתוך מרד בדת, ורבים מגדולי המדענים בכל הזמנים היו והנם אנשים דתיים ומאמינים. מיתוס המלחמה בין דת ומדע הוא שקרי, וממילא אין מקום לטענה כאילו הקידמה הטכנולוגית היא תרומתה של החילוניות דווקא. להרחבה עיינו כאן. כך גם לגבי ערכים כמו דמוקרטיה וזכויות האישה, שכאמור לעיל אינם מאפיינים חילוניות דווקא ויש להם יסודות מוצקים ביהדות. מה שמייחד את החילוניות הוא דווקא הניתוק שלה מהקודש, שמוביל לאובדן משמעות, זהות ותכלית, ומתוך כך להתפוררות החברה.
לעומת זאת, היהדות שמרה על עם ישראל וקיימה אותו במשך למעלה מ-3000 שנה; גם היום, אנשים דתיים הם בריאים יותר, מאושרים יותר ומוסריים יותר על פי מדדים רבים. אז אם מה שחשוב הוא שגשוג החברה, נראה ברור למדי למי יש יותר קבלות.