צומות החורבן


מאת צוות האתר

למה ממשיכים לצום ולהתענות בימינו על חורבן בית המקדש? הרי כבר עברו מאז אלפי שנים, ורובנו לא ממש מרגישים את חסרונו...

ארבעת הצומות הקשורים לחורבן הם עשרה בטבת (המציין את תחילת המצור על ירושלים), י"ז בתמוז (המציין את פריצת חומות העיר), תשעה באב (המציין את שריפת המקדש), וצום גדליה בג' תשרי (המציין את רצח גדליה שבעקבותיו עזבה שארית הפליטה את הארץ). צומות אלה מוזכרים כבר בתנ"ך, בספר זכריה (ח, יט), המכנה אותם "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי". חכמי המשנה (תענית ד, ו) ציינו אירועים רעים נוספים שקרו בי"ז בתמוז ובתשעה באב. 

הגמרא דנה בשאלה מתי נוהגים צומות אלה, ומדייקת מלשון הפסוקים: "בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; יש גזרת המלכות – צום; אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענין, רצו אין מתענין" (ראש השנה יח, ב). אולם תשעה באב חמור משאר הצומות, שכן הוא מציין את החורבן עצמו של שני בתי המקדש, ולכן התענית בו אינה נתונה לבחירה.

הראשונים נחלקו בשאלה מתי נחשב הדבר ש"יש שלום" - האם הכוונה היא כשאין יד הגויים תקיפה על ישראל, כשעם ישראל יושב על אדמתו, או רק כשבית המקדש קיים. לכאורה לפי חלק מהשיטות ניתן היה לומר שבימינו יש שלום ואסור להתענות בשלושת הצומות הללו, או לכל הפחות ש"אין גזרת המלכות ואין שלום", והדבר נתון לבחירה אם רוצים להתענות או לא (ונראה שהכוונה היא שהבחירה נתונה לציבור, לא לכל יחיד). אולם בפועל נהגו והורו כל הפוסקים בימינו לצום בכל ארבעת הצומות, כפי שנהגו ישראל לאורך הדורות.

ננסה להבין אפוא, מדוע עלינו להמשיך לצום ולהתענות על חורבן בית המקדש גם לאחר זמן כה רב, וגם כאשר נראה לנו שאנו בתקופה של גאולה שבה עם ישראל חזר לארצו ואף חי תחת שלטון עצמי ולא שלטון של זרים.

ראשית, ברמה הפשוטה ביותר, חשוב לזכור שמדובר בצומות המציינים אבל על אסון לאומי נורא. גם בלי להתייחס לבית המקדש ולמשמעות הדתית והרוחנית שלו, חורבן הבית הראשון והשני היו אסונות נוראיים לעם ישראל, בהם נהרגו המונים רבים ובא הקץ על הריבונות היהודית בארץ. אפשר להבין את המשמעות של אסון כזה אם נדמיין לעצמנו מציאות של חורבן מדינת ישראל, חלילה. לא מדובר רק על מספר ההרוגים (בשואה נרצחו יותר) אלא על הזעזוע של אובדן הממלכה היהודית והיציאה לגלות. כל הסבל, הגזירות, הפרעות, הפוגרומים והתלאות שעברו יהודים לאורך אלפיים שנות גלות, נבעו מכך שאיבדו את ממלכתם וגלו מאדמתם. אין ספק שאירוע כזה ראוי שיציינו אותו ויתאבלו עליו גם כעבור זמן כה רב, שהרי את צלקות הגלות אנו נושאים עדיין עד ימינו.

יחד עם זאת, צריך להדגיש כי אין בתורה יסוד שמאפשר לקבוע ימי אבל תמידיים, רק כזיכרון למשהו רע. יש יסוד לקביעת ימי שמחה, כמו חנוכה ופורים, כדי להודות לה' על ההצלה שהייתה בהם, אך אין יסוד מקביל לקביעת ימי אבל[1]. לכן, צריך להבין שהסיבה שניתן היה לקבוע את הימים הללו כימי צום קבועים היא כי ימי הצום הללו נועדו לחזרה בתשובה[2], וכיון שכל דור שלא נבנה המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו[3], כלומר, שמעשינו עוד לא תוקנו מספיק כדי שנהיה ראויים לבניין המקדש, עלינו להתעורר בימים אלו לתשובה ולשיפור המעשים, כדי שבעזרתה נוכל לזכות שהגאולה תושלם והמקדש ייבנה.

בהמשך ובנוסף על כך, צומות החורבן מחברים אותנו לעם ישראל לדורותיו, ומחזקים את הקשר בינינו לבין הדורות הקודמים. יהודי אינו רק אינדיבידואל שעושה רק מה שהוא "מתחבר אליו"; הוא חלק מעם ישראל, וכל עם ישראל לדורותיו הוא ישות אחת, משפחה אחת גדולה. כאשר אנו מתאבלים על חורבן אנו נקשרים לא רק לדור החורבן, אלא לכל היהודים בכל הדורות שצמו עליו. די בחיבור חשוב זה כדי להצדיק את הצומות, בעיקר בדור המדגיש את האינדיבידואליזם, התלישות והניתוק מכל מסגרת כוללת.

כל זה, כאמור, בלי להתייחס למשמעות הדתית והרוחנית של החורבן; גם אדם חילוני יכול בהחלט להזדהות עם נימוקים אלה, אם חשובה לו זהותו כיהודי, כחלק מעם ישראל. אולם ההיבטים הדתיים והרוחניים מחזקים כמובן עוד יותר את חשיבותם של הצומות. נכון שבימינו קשה לנו להבין מה חסר לנו כשאין בית מקדש, ובשביל מה צריך את כל עבודת הקורבנות הזו. אבל הקושי הזה עצמו מעיד על הריחוק שלנו מהמקדש, ומהווה כשלעצמו סיבה להתאבל על החורבן.

אפשר להמשיל זאת למציאות בה נעלמה לפתע השמש, ובני האדם ירדו לחיות במערות מתחת האדמה, כדי לא לקפוא למוות. הם הצליחו להפיק תאורה מלאכותית ולגדל מזון, ועם השנים נולדו דורות שלא הכירו כלל את המציאות של אור השמש והחיים על פני האדמה. "למה אנחנו צריכים את השמש?" שואלים אותם הילדים. "אור – יש לנו מספיק מהמנורות שלנו. בשביל מה צריך אור יותר חזק, שלפי הסיפורים שלכם הוא כ"כ מסנוור שאי אפשר להסתכל בו? חוץ מזה, את המנורות שלנו אפשר להדליק ולכבות מתי שרוצים, ולכוון את עוצמת התאורה שלהם, ואילו על השמש אי אפשר היה לשלוט ככה, ואנשים היו כפופים למחזוריות של יום ולילה, גם אם זה היה להם לא נוח. יתרה מזאת, לפי מה שקראנו בספרים, לשמש היתה גם קרינה מזיקה, שהרבה אנשים חלו בגללה בסרטן העור ובעוד מחלות. אז מה טוב בזה? ולגבי התיאורים שלכם על הנופים שמעל פני האדמה – גם פה בבטן האדמה יש מקומות יפהפיים, מערות נטיפים, נהרות לבה ועוד. אז מה אתם עושים כזה סיפור מהשמש הזו? לא נראה לכם שעכשיו החיים שלנו הרבה יותר נוחים וטובים בלעדיה?"

מה אפשר לומר לילדים הללו? מבחינתם, הטענות שלהם צודקות והגיוניות לחלוטין. אבל כל מי שזכה לחיות באור השמש, יודע היטב איזה הבדל עצום יש בין החיים מעל פני האדמה, בעולם שטוף שמש וזוהר, לבין חיים במערות חשוכות בבטן האדמה, לאורם של פלורוסנטים חיוורים. הוא יודע זאת היטב – אבל אין לו דרך להעביר את הידיעה והחוויה הזו, למי שלא חווה אותה מעולם. מי שלא חי באור השמש, ורק קרא תיאורים שלה בספרים, יכול בקלות להגיע למסקנה שהשמש לא חסרה לו בכלל, ואולי אפילו עדיף בלעדיה.

ובנמשל, אין לנו מושג איך נראים החיים במציאות בה קיימים בית מקדש, נבואה, השראת שכינה, ניסים גלויים, ושאר הדברים שמתוארים בתנ"ך ובדברי חז"ל. הדברים נשמעים לנו מוזרים ולפעמים מפחידים, אבל זה רק בגלל הריחוק והירידה שלנו. מי שהתשוקה לקרבת אלוקים בוערת בתוכו, והוא חש את הצמא לנבואה ולרוח הקודש, יכול להתחיל להבין עד כמה אנחנו חסרים, וכמה ראוי לנו להתאבל על חורבן המקדש.

למעשה, המציאות בימינו מחדדת נקודה זו. הרי בכל הנוגע לישיבה בארץ ולעצמאות מדינית, זכינו בחסדי ה' למה שלא זכו לו הדורות הקודמים, ומצבנו טוב לאין ערוך מהעבר. במציאות של רווחה חומרית, קל לחוש שהגענו אל המנוחה והנחלה, ולשכוח את הקומה השניה - את הגאולה הרוחנית שלה טרם זכינו. אפשר אף לראות בכך מעין מבחן: האם תפילותינו ותחנונינו לגאולה נבעו רק מרצוננו לחיי נוחות ושלווה, או שמה שאנחנו רוצים באמת זה שה' ישכון בתוכנו? הרי אין ספק שמצבנו הרוחני והדתי רחוק כיום מלהשביע רצון, ויש הרבה מאד על מה לבכות ומה לשפר. חורבן בית המקדש הוא חורבן הקדושה, החיבור בין שמים וארץ, הדבקות בין עם ישראל לאלוקיו. כל מי שאכפת לו מאלה, ברור לו למה צריך לצום לזכר החורבן, ואילו מי שלא אכפת לו - מן הראוי שיבכה על החורבן של עצמו, על כך שאינו מרגיש שאיפה לקרבת אלוקים אלא רק לרווחה חומרית.

לסיכום, חשיבותם של הצומות על החורבן היא הן מהיבט הלאומי, כחיבור והזדהות עם עַם ישראל לדורותיו, והן מההיבט הדתי, כצער על הריחוק מה' וביטוי לשאיפה לחידוש השראת השכינה בתוכנו, ובעיקר כדי לעורר אותנו לשוב אל ה' בתשובה שלמה ולשפר את מעשינו, כדי שנהיה ראויים שבימינו אנו תושלם הגאולה ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה, והצומות כולם יהפכו לשמחה.

לקריאה נוספת ראו כאן.



[1] עיינו שו"ת חתם סופר, חלק א (אורח חיים) סימן רח. 

[2] ראו רמב"ם הלכות תעניות פרק ה' הלכה א:

 יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.   

[3] תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק א הלכה א (דף ה עמוד א).

   

03Jan
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.