כיפה


מאת צוות האתר

למה חובשים כיפה?

כיסוי ראש מופיע בדברי חז"ל בשני הקשרים. כאשר עוסקים בדברים שבקדושה, מברכים, עולים לתורה, מתפללים וכדומה יש חובה לכסות את הראש (מסכת סופרים יד, טו), ואילו בשאר הזמן כיסוי ראש הוא מידת חסידות המובילה ליראת שמים. כך מסופר שרב הונא בריה דרב יהושע שיבח את עצמו שלא הלך מעולם ד' אמות בלי כיסוי ראש, משום ששכינה למעלה מראשו (שבת קיח, ב; קידושין לא, א). כמו כן מסופר על רב נחמן בר יצחק, שהחוזים בכוכבים ניבאו בלידתו שיהיה גנב, ולכן הקפידה אמו שיכסה את ראשו כדי שתהיה עליו יראת שמים, וכאשר פעם אחת נשמט ממנו כיסוי הראש - התגבר עליו היצר לגנוב (שבת קנו, ב).

שתי ההוראות הללו הובאו להלכה בשולחן ערוך. לגבי דברים שבקדושה נפסק: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש" (אורח חיים צא, ג). ואילו לגבי שאר היום נפסק: "לא ילך ארבע אמות בגילוי הראש (מפני כבוד השכינה)" (שם ב, ו). המשנה ברורה (שם) הוסיף שמידת חסידות לא ללכת אפילו פחות מד' אמות בגילוי ראש, ולכסות אותו אפילו בזמן השינה בלילה, והביא את דברי הט"ז שבזמננו יש איסור גמור להיות גלוי ראש משום חוקות הגויים, שנוהגים לגלות את ראשם. כמו כן הביא את דברי המגן אברהם, שנכון להרגיל גם את הקטנים לכסות את ראשם כדי שתהיה עליהם יראת שמים, וכתב שכל שכן שאסור לברך או ללמוד בגילוי ראש.

נראה מהמקורות, שכיסוי הראש נחשב בתחילה לחובה רק בשעת העיסוק בדברים שבקדושה, ובשאר הזמן נחשב למידת חסידות בלבד, אך בדורות המאוחרים החלו רבים להחמיר בכך ולהקפיד על כיסוי ראש במשך כל היום. לא בכל המקומות נהגו כך; יהודי גרמניה למשל נהגו לכסות את ראשם רק בזמן התפילה. אולם כיום בארץ הפכה הכיפה לסמל מובהק של הזהות הדתית, ואדם שאינו חובש כיפה נתפס אוטומטית כחילוני.

אז מה בעצם עניינה של הכיפה בימינו?

ראשית, כיפה על הראש מזכירה לאדם בכל עת שאכן יש משהו מעל לראשו, ושעליו לשמור על כובד ראש ולא לנהוג בקלות ראש. אלה אינם סתם ביטויים; מי שרגיל לחבוש כיפה, יודע שההרגשה בלעדיה היא אחרת, "קלילה" יותר. כמו בסיפור על רב נחמן בר יצחק, כיסוי הראש בהחלט עשוי לתרום מבחינה פסיכולוגית ליראת שמים. מעניין לציין שאצל הנוצרים נוהגים דווקא להסיר את הכובע לאות כבוד, בכנסיה, מול אדם חשוב וכדומה, בדיוק להפך מהיהדות, בה כיסוי הראש נחשב לכבוד וגילוי הראש לחוצפה. ושמא יש בכך ביטוי לתפיסות התאולוגיות השונות, כאשר היהדות שמה דגש על קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, ואילו הנצרות פורקת מעל האדם את עול המצוות המעשיות ומסתפקת באמונה שבלב (אם כי דווקא האפיפיור נוהג לחבוש כיפה...).

מלבד זאת, חשיבותה של הכיפה בימינו נובעת דווקא מכך שהפכה לסמל להשתייכות הדתית. אנו חיים בחברה שבה הרוב חילוני, והנורמות החברתיות והתרבותיות הרווחות סביבנו אינן נובעות ממקורות היהדות. בניגוד למציאות בגלות, בה היה ברור לכולם שיש יהודים ויש גויים שצריך להיבדל מהם, פה בארץ כולנו יהודים, ולכן הסחף לכיוון התרבות החילונית חזק בהרבה; קל לחנך נגד "תרבות הגויים", קשה הרבה יותר לחנך נגד התרבות של יהודים כמונו, השותפים לנו בצבא, בלימודים, בעבודה וכדומה. על מנת לשמור על הזהות הדתית ולמנוע ממנה להתמסמס, יש לחזק אותה ולקבוע גבולות ברורים שמהם לא חורגים. את זאת עושה הכיפה. זוהי אמנם רק פיסת בד, אבל כל עוד חובש אותה האדם, הוא מכריז על עצמו כיהודי דתי המחויב לתורה, למצוות ולהלכה, לפחות ברמה הבסיסית. אדם שחובש כיפה מצהיר בכך, לעצמו ולאחרים, שיש דברים מסוימים שלעולם לא יעשה, ויש דברים אחרים שהוא מחויב לעשות. יש לו גבולות, יש לו קוים אדומים. אדם חובש כיפה נתפס אחרת בעיני החברה (לא לחינם נהגו עבריינים רבים לחבוש כיפה בבית המשפט), הציפיות ממנו גבוהות יותר, וממילא גורם לו הדבר להתנהג בהתאם. בציבור החרדי מקפידים לשם כך על תלבושת שלמה המציינת את השתייכותם, אולם הכיפה היא המינימום הדרוש כדי להצהיר על השתייכות דתית.

ממילא, גם הורדת הכיפה הפכה לסמל; כשרוצים לומר שמישהו עזב את הדת, אומרים שהוא "הוריד את הכיפה". כל עוד חובש האדם כיפה, הרי שגם אם הוא עובר עבירות, הוא אינו מנתק את הקשר בינו לבין הדת, אלא רק בוחן את גבולותיו והשתייכותו. לעומת זאת, אדם שיסתובב דרך קבע בלי כיפה, גם אם יקפיד על כל המצוות (כפי שעושים אנשים מסוימים הסולדים מתיוגים ותוויות), ייתפס בעיני הציבור כ"לא דתי באמת", ואפשר לשער שילדיו וצאצאיו חסרי הכיפות כבר יתרחקו מקיום המצוות. זה נשמע אולי טיפשי שפיסת בד משפיעה על זהותו של האדם במידה כזו, אבל כך עובדת הפסיכולוגיה האנושית והחברתית, ולא ניתן להתכחש לה.

אמנם, יש גם חסרונות למציאות בה הכיפה מהווה את הסמל המבדיל בין דתיים לחילוניים, שהרי לא תמיד הגבול הוא חד וברור. ישנם חובשי כיפה רבים שעוברים עבירות בקביעות ובמזיד, וגורמים בכך למחשבה ש"הנה, יש גם דתיים שעושים כך וכך, ולכן זה בסדר"; מאידך גיסא, ישנם אנשים בעלי אמונה חזקה שמקפידים על מצוות ומנהגים רבים למרות שאינם חובשי כיפה, אבל חוששים להתחזק בדת, לשלוח את הילדים לחינוך דתי וכדומה, משום שאינם רוצים שיזהו אותם כ"דתיים" על כל המשתמע מכך. ביטוי לחלוקה הבעייתית הזו ניתן היה לראות למשל בהפגנות הימין, בהן רוב המשתתפים היו חובשי כיפות, וחילונים רבים לא הגיעו להפגין למרות הזדהותם, משום שההפגנה נתפסה כאירוע "של דתיים". תיאורטית, אילו כל הדתיים והחרדים היו מפסיקים בבת אחת לחבוש כיפה (וסימני זיהוי דתיים אחרים), היתה נוצרת מציאות בה היהדות אינה נחלתו של "המגזר הדתי" בלבד, אלא משהו ששייך לכל עם ישראל - כאשר כל אחד היה בוחר באופן אישי מה לקיים מתוכה. במצב כזה, עוברי עבירות לא היו "מכתימים את המגזר" או נתפסים כ"דתיים אלטרנטיביים", ואילו מקיימי מצוות לא היו חוששים שיתפסו אותם כ"דוסים". מצד שני, הסחף לכיוון החילוני היה מן הסתם גורם לכך שהזהות הדתית של הרוב היתה הולכת ומתמסמסת במהירות, עד שלא היה נשאר ממנה הרבה.

על כל פנים, זהו תרחיש דמיוני בלבד ולא מעשי. במציאות בה אנו חיים, הכיפה חשובה בעיקר בשל מה שהיא מסמלת, ומשדרת לחברה ולאדם עצמו את מחויבותו לה' ולתורה. לכן אין טעם להביא מקורות לכך שזו אינה חובה גמורה; גם אם בעבר לא היתה כזו, בימינו חשיבותה גדולה בהרבה ויש להקפיד עליה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.