תפילין, הר עיבל וקדמות מסורות ההלכה


מאת צוות האתר 

לפני כמה חודשים פורסם כי תושבים מאזור שכם ביצעו הרס במתחם מזבח יהושע שבהר עיבל. מזבח הר עיבל הוא אחד מהאתרים החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית בכלל, ובארכיאולוגיה המקראית בפרט. הרס המזבח הוא הזדמנות להיזכר באחד הלקחים החשובים ביותר שעלו בעקבות גילויו של מזבח זה - קדמות מסורות ההלכה של חכמינו. 

מזבח הר עיבל הוא אתר מעורר התפעמות. אתר ישראלי מהקדומים ביותר שהתגלו לנו. כשהתגלה המזבח על ידי אדם זרטל, רבים פקפקו בזיהויו. רק היום, שנים לאחר פטירתו, קשה למצוא בקרב חוקרי המקרא מי שחולק על כך שמדובר לכל הפחות באתר פולחן ישראלי. [1] אולם, אחת העובדות הפחות ידועות היא שבתחילת החפירה אדם זרטל לא ידע שהוא חופר מזבח. כאשר גילה את ערמת האבנים בגב ההר, הבחין שמתחתיהן מבצבצים כעין קירות שתפקידם לא ברור. גם לאחר הסרת האבנים, לא היו בטוחים זרטל והחופרים מה מהותו של המבנה המשונה אותו גילו. כך תיאר זאת זרטל: 

התחלתי להבין שמדובר כאן במשהו מיוחד ויוצא דופן שאין לו מקבילות, לעת עתה, בשום מקום אחר בעולם הארכיאולוגי… מה יכול הדבר להיות?.. הספקות כססו... [2]

רגע השיא בדרמה התרחש בחמישה עשר לאוקטובר 1983, כאשר במהלך דיון צייר זרטל סקיצה של המבנה. אחד מחברי המשלחת, איש שבי שומרון, קפץ ממקומו ורץ החוצה, וחזר כשהוא אוחז בידו את מסכת מידות בסדר קודשים מששה סדרי משנה. בפרק השלישי נמצא תיאור מפורט של המזבח שהיה בבית המקדש השני. לצד התיאור המילולי הופיע ציור המזבח ששורטט על פי המשנה. למעט מספר פרטים - השרטוט דמה לסקיצה שצוירה רגעים ספורים קודם לכן. זרטל תיאר רגע של שתיקה לנוכח הדמיון שבין הציורים, ואחר כך התפוצצות רגשית של כל הנוכחים.

מימין - תיאור המזבח במשנה. משמאל - סרטוט מזבח הר עיבל. 


הדבר המדהים ביותר היה הגילוי שרבים מן הפרטים בתיאור המזבח, שאינם מוזכרים כלל בתורה אלא הופיעו לראשונה במשנה, תאמו באופן מדהים רבים מן הפרטים שבאתר הקדום בהר עיבל - אתר שנבנה כמעט 1500 שנה לפני חתימת המשנה. כך לדוגמה רעיון הסובב, הכבש הכפול והאפשרות להקרבת יחמורים, אשר הופיעו לכאורה לראשונה במסורות חז"ל, קיימים היו כבר ב-1200 לפנה"ס. הדבר ממחיש היטב עד כמה ההלכה, כפי שהועברה על ידי חכמינו, שימרה מסורות עתיקות מימי ראשית ימי הבית הראשון[3]

כמו המזבח, דוגמה נוספת ממנה ניתן ללמוד על קדמות מסורת ההלכה היא התפילין. כידוע, תפילין היא אחת המצוות המרכזיות ביותר בחייו של היהודי. יהודים בכל הדורות הניחו תפילין, והנחתן מסמלת את כניסתו של הנער בעול מצוות. אפילו בימי השואה חירפו יהודים את נפשם על מצווה יקרה זו, ועשו הכל כדי שיוכלו להמשיך לקיים אותה. וכך תיאר זאת אלי ויזל בספרו "כל הנחלים הולכים אל הים"[4]

בבוקר היינו קמים, אבי ואני, לפני קריאת ההשכמה הכללית והולכים לבלוק סמוך במקום שמישהו החליף עשר מנות לחם בזוג תפילין, היינו כורכים אותם ליד שמאל ולמצח, מתפללים מהר, ומעבירים את התפילין לאיש הבא. כמה עשרות אסירים ויתרו כך על שינה, ולפעמים גם על מנות הלחם או הקפה כדי לקיים מצוות הנחת תפילין. 

המקור הראשון בו אנו פוגשים מצווה זו הוא במספר מקומות בתורה: 

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ח-ט). 

וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם (שם טו-טז). 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים ו, ו-ח). 

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם (שם יא, יח). 

מה משמעותם של הפסוקים? לפי הפשט, נראה שהתורה מצווה על היהודי לזכור את יציאת מצרים ולשם כך לשים "טוטפות" בין העיניים ולקשור את דברי התורה לידיים. התורה כמובן איננה משתמשת במונח הסמנטי המאוחר "תפילין", המופיע בדברי חכמינו, אלא במונח קדום יותר בן זמנה - "טוטפות".[5] בימי הביניים היו שהתלבטו במשמעותם של מונחים אלו, והיו שטענו כי אין מדובר בציווי ממשי אלא במשל שמבטא את חשיבותם של דברי התורה. אולם בניגוד לכך, לפי מסורת חכמינו, הפסוקים מתפרשים כפשוטם - חובה על היהודי לשים חפצי זיכרון בין העיניים ועל הידיים. 

פשט הפסוקים בתורה אכן מורה בבירור אודות אופיים המוחשי של התפילין. עצם העובדה שהמסורת הפרשנית של הטקסט קיבלה את הציווי כפשוטו מאז ומעולם, מהווה ראיה חזקה לכך. אולם נראה כי כמו במקרה המזבח בהר עיבל, כמה תגליות מ-100 השנים האחרונות יכולות לשמש ראיה לקדמות מסורת זו. 

בסוף המאה התשע עשרה, כשהחל לימוד מחקרי של ההלכה היהודית, פנו החוקרים לעיין בספריו של יוסף בן מתתיהו. כידוע, בימי הבית השני היו בעם ישראל כתות שונות, כגון הצדוקים והאיסיים. כתות אלו לא קבלו על עצמן חלק ממסורות ההלכה של הפרושים, עליהם נמנו חז"ל, וחלקו עליהם לא מעט. אולם מדבריו של יוספוס מסתבר כי אחת ההלכות שכל הכתות הסכימו לקבלה, הייתה מצוות התפילין.[6] יתרה מזאת, נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של תפילין קדומות מימי הבית השני אצל כת מדבר יהודה,[7] שפרשה מהזרם המרכזי של היהדות בראשית ימי החשמונאים.[8] בנוסף לכך, אזכור לתפילין מופיע גם באיגרת אריסטיאס מן המאה השנייה לפני הספירה,[9] מאות שנים לפני חתימת המשנה. 

בהמשך, המחקר ההיסטורי גילה גם את פירושה של המילה "טוטפות". כידוע, טעם התפילין הוא לזכור את יציאת מצרים. והנה, מהמחקר התברר כי המצרים עצמם היו מניחים חפץ על הראש, אשר כונה במצרית: [10]ddft גם במקומות אחרים בסביבה התרבותית של בני ישראל התגלו רמזים למנהג הקדום לשים חפצי קדושה בין העיניים והתברר כי המצרים הקדמונים נהגו לכתוב דברי קודש גם על משקופיהם. בדיוק כציווי המופיע בתורה[11]

בהמשך לכל אלו, לפני כמאה שנה התגלו גם מכתבים שהיו שייכים לקהילה היהודית שישבה באי יב במצרים. קהילה זו נוסדה עוד בימי בית ראשון על ידי יהודים שעברו למצרים, וחרבה בשנת 300 לפני הספירה. והנה, התברר כי במכתבים מייב נרמז קיומו של קמיע "תפילה". גם באוגרית, מושבה מהאלף השני לפני הספירה, נמצא טקסט ובו נאמר ״ראשה תפלי תלי בן ענה״, שנתפרש: (על) ראשו תפילין תלוי בין עיניו.[12] אם כן, נראה כי המנהג להניח קמיעות בין העיניים - קדום עוד לימי הבית הראשון.[13] ובאמת, קמיע כסף קטן המכיל קטעים מן התורה התגלה בירושלים בשכבה השייכת לימי בית הראשון על ידי פרופ' גבי ברקאי[14]

וכך כתב פרופ' בנימין מזר באנציקלופדיה המקראית[15]

רצועות או סרטים הקשורים מסביב לראש הם לבוש אופייני לאנשי סוריה או ישראל - המתוארים בציורים מצריים. אפשר לפיכך להעלות על הדעת שהנוהג ללבוש רצועות כאלה הוא הרקע (מצד התרבות החומרית) לענוד איזה קישוט או קמיע על המצח - והיא הטוטפת האמורה במקרא. 

החוקר פרופ' משה ויינפלד אף ציין כי הקשר בין הציווי המקראי ללבישת טוטפות לבין ה-ddft המצריים עולה יפה בעקבות השוואת הטוטפת ל"נזר" שעיטר את ראשו של הכוהן הגדול - מילה נוספת שנגזרה מן המצרית nzr.t, שפירושה חפץ המגן על המצח[16]

אם כן, בנוסף לפשטי הכתובים ולמסורת ההלכה של כל כתות הבית השני, מסורת שהופיעה במסמכים ההיסטוריים מאות שנים לפני כתיבת המשנה,[17] מתברר ממחקר העת העתיקה שהציווי על טוטפות מתקבל היטב על רקע העולם הקדום בו נהגו העמים להניח חפצים בין העיניים, שחלקם אף כונו "טוטפות". הדבר מעיד על קדמותה של מסורת ההלכה, ותואם את דרכה של התורה לגייר רעיונות ומנהגים קדומים על מנת לקדם את רעיונותיה. כך כתב לדוגמה בעניין זה הרמב"ם אודות נושא הקורבנות:

והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם… לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. 

רעיונות דומים הביא בהקשרים אחרים גם הרב קוק[18]

הלא כבר מימות הרמב"ם, ולפניו בדברי חז"ל, מפורסם הדבר שהנבואה מתנהגת עם טבעו של האדם, כי טבעו ונטייתו היא צריכה להתעלות על פי ההדרכה האלוקית, שלא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את הבריות. על כן כל הדברים שמצד החינוך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה ובעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת, השאירתם התורה האלוקית.

התורה אינה מתעלמת מהחוקים הקיימים, אלא מאמצת את החלקים הטובים שבהם ועושה בהם שימוש מכוון. היא מעצבת על הרקע של החוקים הללו את המסר שלה עצמה. על בסיס החוקה המקובלת והמוכרת היא מתקנת, מעדכנת, מותירה או מבטלת. למעשה, זו דרכה של התורה - לקחת מנהגים ידועים בעת העתיקה ו"לגייר" אותם. במקרה זה, התורה לקחה את הנוהג הקדום לקשור קמיעות על העיניים והידיים וציוותה לקשור במקומם חלק מדברי התורה, על מנת שישמשו כזיכרון ליציאת מצרים.

למעשה, קריאה מדויקת של הפסוקים בספר שמות יכולה להוכיח בבירור את כוונת הדברים. זוהי לשון הכתוב: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ח-ט). נשים לב שהתורה משתמשת במונח "לזיכרון". והנה, בניגוד לתפיסה השגויה של רבים, משמעות המילה "זיכרון" בלשון המקרא אינה מחשבה בלבד, אלא פעולה ממשית שמטרתה להנציח את זכר האירוע (עיינו למשל במילון העברית המקראית).[19] כך לדוגמה: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור" (אסתר, ט, כח), וכן "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים" (שמות, יג, ג). כל אלו אינם מדברים על פעולת זיכרון מחשבתית, אלא מצווים על אזכרה ממשית של המאורעות. התורה משתמשת במונח זה במקומות נוספים בהם היא אף מצווה על חפצים שמטרתם לשמש כזיכרון, כגון: "ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זיכרון לבני ישראל" (שמות, לט, ז). וכן "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד" (שמות, כח, כט). זו גם הסיבה שמצוות ממשיות רבות בתורה משמשות "זכר ליציאת מצרים". מפשטי המקורות וחקר הלשון העברית עולה בבירור אם כן, כי זיכרון הוא מעשה ממשי ולא רק פעולה מחשבתית.[20] משום כך, דווקא הפסוק "לזיכרון בין עיניך" מלמד על אופיין המוחשי של התפילין ועל קדמות מסורת ההלכה של חכמינו[21].

וזאת יש לדעת, תופעת האשרור המחקרי של קדמותן של מסורות חכמינו אינה נדירה כל כך. למשל: נוסחאות הגירושין המוזכרות במשנה במסכת גיטין הינן עתיקות מאד ומקבילות לנוסחאות מסופוטמיות. מה שמפליא אף יותר היא העובדה שהנוסח המלא (הנהוג עד ימינו), שאינו מפורש במשנה אלא במסורת שבעל פה, קרוב עוד יותר לנוסחה המסופוטמית[22]

אך פה יש לומר: אין ספק כי חכמינו אכן העבירו במקרים רבים מסורות קדומות, אך זה לא הדבר היחיד אותו עשו. ההלכה שבידינו היא המשך של מסורת קדומה אך גם של תהליך פסיקה והרחבה של דיני התורה. במקביל למסורת, התורה גם העניקה סמכות לחכמי ישראל לפרש אותה ולהרחיב את דיניה על ידי תקנות (חקיקת תקנות שכאלו התחילה כבר בתקופת המקרא, כגון ייסוד חג הפורים). העובדה שחכמינו העבירו מסורות קדומות לגבי התפילין, אין פירושה כי לא היה תהליך חקיקה ופרשנות נוסף על גבי המסורת. כך תמיד הייתה ותמיד תהיה דרכה של תורה. קדמות ההלכה אף אינה סותרת את קיומן של מחלוקות קדומות בעניין מצווה זו או תקנות נוספות שהתוספו במהלך הדורות.[23] אולם, עצם העובדה כי פשט מצוות התורה הוא להניח טוטפות, והנה התגלה כי בימי קדם באמת נהגו העמים להניח טוטפות - מלמדת אותנו שכוונת הפסוקים היא אכן לפעולה ממשית, שהייתה נפוצה ומוכרת אז. כך גם העובדה שהתורה השתמשה במונח "זיכרון" כלפי מצווה זו מלמדת אותנו בבירור אודות קדמותה של המסורת ההלכתית, שמסתבר שהייתה מוסכמת על כל יהודי הבית השני (גם אלו שלא קיבלו את סמכות חז"ל) מאות שנים לפני חתימת המשנה, ואף בקרב קהילות שנוסדו כבר בימי הבית הראשון.[24] 

על אף דברים פשוטים אלו, תמיד יהיו כאלה שינסו לפקפק בקדמותה של מסורת חכמינו. אך מי שרוצה לטעון לאי-נכונותה של המסורת, להתעלם מן הכתוב במפורש ולמתאים לעת העתיקה - עליו לספק הוכחות לדבריו. לא תמיד ניתן להתחקות אחרי כל הלכה המוזכרת בדברי חז"ל ולהבין את מקורה, אם היא קדומה או שמא היא חקיקה סמכותית של החכמים. במקרים אלו אין לנו אלא עדותם של חכמינו. יסודות ההלכה היהודית ניתנו למשה בסיני, והועברו במסורת נאמנה דור אחר דור. הראיות שהבאנו כאן לקדמות אותה מסורת אינן אלא תומכות ומחזקות את אמונתנו בחז"ל ובתורה שבעל פה. אמונה שאינה תלויה בחרס כזה או אחר שהתגלה בבבל. ואולם, בכל פעם שיהיו שינסו לפקפק בעצם רעיון קדמותן של מסורת חז"ל, יבואו המזבח שבהר עיבל ומצוות התפילין ויטפחו על פניהם. תפילין עתיקות אלו, שישראל מסרו את נפשם עליהן אלפי שנים, ימשיכו להזכיר לנו כמה קדומות הן המסורות ההיסטוריות שהועברו לנו על ידי חכמינו. 


המאמר מוקדש לעילוי נשמת חופר הר עיבל - אדם זרטל, ולכל היהודים שמסרו נפשם על קיומה של מצוות התפילין לאורך הדורות.


[1] אודות הסכמה מחקרית זו עיינו: Ralph K. Hawkins, The Iron Age I Structure on Mt. Ebal: Excavation and Interpretation, Bulletin for Biblical Research Supplement, 2012

 [2] אדם זרטל, עם נולד: המזבח בהר עיבל וראשית ישראל, ידיעות ספרים, 2000, עמוד 75.

 [3] בהקשר זה, בכוחו של גילוי המזבח אף לחדד את הבנתנו מונחים מסוימים במשנה. אין ספק כי חכמינו הרחיבו את הכתוב בתורה וגזרו בזמנם תקנות נוספות, אך עדיין מפליא הדבר שעניינים כה יסודיים במזבח תואמים כל כך למסורות כפי שאלו הופיעו לראשונה במשנה. בעניין מזבח זה, הפרטים המופיעים בו, והשוואתו למסורת המשנה עיינו: יואל בן נון, "המבנה בהר עיבל וזיהויו כמזבח", בתוך: זאב ח. ארליך (עורך) לפני אפרים בנימין ומנשה, עפרה תשמ"ה, 162-137. 

[4] אלי ויזל כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות ספרים, 2000.

[5] הדבר נכון במקרים רבים. לדוגמה, התורה משתמשת במונח "שטר כריתות" לתיאור המסמך המשפטי אותו כותב הבעל לגרושתו. כחלק מהתפתחות הלשון, חכמינו נתנו לשטר זה את השם הארמי "גט", כפי שהשתמשו במושג "אושפיזין" לתיאור של אורחים. 

[6] אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ח, ערך: תפילין (עמוד 893), מוסד ביאליק, 1982. היחידים שהחזיקו בקדושת ספר התורה בימי הבית השני ולא נהגו להניח תפילין הם השומרונים. אולם, הדבר צפוי למדי משום שאלו כפרו קטגורית לא רק במסורת זו אלא בכל מסורות העם היהודי כגון בספרי הנביאים והכתובים כולם, במעמדה של ירושלים ובחלקים מסוימים אף בכתוב בתורה עצמה. בעניין זה ראו עוד: מנחם מור, משומרון לשכם: העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשס"ג. 

[7] יגאל ידין, תפילין־של־ראש מקומראן (XQ Phy 1–4), בהוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1969.

 [8] רחל אליאור, תהום ונשיה: סודן של מגילות מדבר יהודה, מכון ון ליר, 2009. 

[9] על כך, עיינו באנציקלופדיה המקראית. עניין זה חשוב היות והוא מספק עדות למנהגם הקדום של יהודי אלכסנדריה, יהדות אשר בדורות מאוחרים יותר הופיעו בקרבה פרשנים אלגוריים כפילון האלכסנדרוני. 

[10] The language of the Pentateuch in its relation to Egyptian, London: Oxford university press, H. Milford, 1933.

 [11] בעניין זה ראו בספרו של ויינפלד "עשרת הדברות וקריאת שמע" להלן.

 [12] יש לציין את ההבדל בין טוטפות וחפצי קדושה לבין חפצי לבוש סטנדרטים. לדוגמה, במזרח אסיה נהגו בהשראת אחד מגיבורי היערות האגדיים לשים על המצח מגן בשם "טוקין" אשר שימש גם ככוס שתייה. צורתו החיצונית של מגן מתומן חלול זה, שלפעמים צבוע בשחור (ופעמים אחרות באדום), עשויה להזכיר באופן משעשע למדי תפילין, מה שגרם לכמה בורים לטעון שגם במזרח אסיה נהגו לקשור קמע דומה על המצח. אולם כאמור מדובר בפריט לבוש מקומי ולא בקמע מקודש. כפי שציינו, קשירת חפצי קדושה בהחלט הייתה רעיון נפוץ בימי קדם וייתכן שנהגה גם במזרח הרחוק, אולם הטוקין הוא דוגמה מצוינת לתוצאותיה של בורות בשטח המחקרי. בעניין פריט לבוש זה עיינו לדוגמה: Evergreen Review, Volume 4, Issue 13 - Volume 5, Issue 16 Front Cover Grove Press, 1960, עמוד 38. 

[13] נדמה כי ניתן ללמוד מכך שאף השורש "פלל" היה מיוחס לחפצים אלו כבר בימי קדם (והמונח תפילין הוא כמובן הטיה ארמית של מונח זה). בכל זאת, סוגיה זו איננה משנה לענייננו. חשיבות הדברים היא לעניין קדמות מסורת ההלכה אודות אופייה המוחשי של מצוות התפילין, יהיה מקור המונח המקובל "תפילין" אשר יהיה. 

[14] גבריאל ברקאי, ‏ברכת הכוהנים על לוחיות כסף מכתף הינום בירושלים, קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 76-37. 

[15] לעניין הופעת הדברים בתעודות ייב ואוגרית עיינו כנ"ל באנציקלופדיה המקראית ערך תפילין. 

[16] ראו משה וינפלד, פירושה של קריאת שמע המקראית, בתוך: עשרת הדברות וקריאת שמע, עמודים 139-140. 

[17] אליהו בן אמוזג, בפירושו המחקרי "אם למקרא" עמד על כך שיתכן כי עדות לקיום מצוות התפילין מופיעה כבר אצל המשורר הפגאני Cherilo בתיאורו את מלבושי היהודים בצבא הפרסי של חשיארש (ככל הנראה אחשוורוש המקראי).
יש לציין כי חיזוק נוסף לדבר עולה ממסורת יהודי אתיופיה. אמנם, רבים מן החוקרים סבורים כי חלק לא קטן מן ההלכות שבקרב יהודי אתיופיה אינן משמרות מסורות מימי הבית הראשון. ועדיין, נדמה כי מסורתם יכולה דווקא לחזק גם כיוון זה. כידוע, יהדות אתיופיה עברה רדיפות רבות, ועל פי המסורת האתיופית עצמה הופסקה שמירת המצוות בכפייה למשך עשרות שנים, בהן אבדו מסורות הלכתיות רבות. בכל זאת, על אף שמסיבות אלו מרביתם של חכמי אתיופיה לא הכירו את מצוות התפילין, יש מחכמי העדה שנהגו להניח כעיין קמיעות עור בין העיניים. קמיעות אלו רומזים שאף בקרב יהדות זו, שלא היתה חשופה לספרות ולמסורת הרחבה שעברה בישראל, עדין השתמרו זיכרונות קדומים בקרב כמה חכמים אודות קשירת קמיעות עור בין העיניים. בעניין זה ראו: שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה: כולל שולחן האורית - מדריך הלכתי לביתא ישראל, ידיעות ספרים, 2012. 

[18] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אדר היקר, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ב, עמודים: מב-מג. 

[19] משה צבי קדרי, מילון העברית המקראית, רמת־גן תשס"ו. 

[20] זו הסיבה שעל מנת לקיים את מצוות זכר עמלק, או זכר יציאת מצרים נפסק שיש לקרוא ולהזכיר אותן בפה. זהו הפירוש הקדום והמוקרי של המונח "זיכרון".

[21] יש לציין כי לא תמיד כוונת פסוקים המופיעים במקרא כה ברורה. לדוגמה, במשלי נכתב על דברי התורה: "קושרם על גרגרותיך, כותבך על לוח ליבך". מחד, יתכן כי בהחלט מדובר בעצה לענוד על הצוואר ועל החזה פסוקים מן התורה (יש לזכור שספר משלי שייך לספרות החכמה המכילה בתוכה עצות מוסריות ודתיות, ואיננו ספר חוקים). מאידך, קשה לדעת אם במקרה זה הכוונה אכן מוחשית, שהרי במקורות אחרים בספר ישנם פסוקים אחרים כגון: "כי לוית חן הם לראשך" שנראים אולי כאליגוריה (אם כי הדבר איננו ברור). הדבר איננו מפתיע, שהרי אלו אינם מופיעים בספר חוקים, אלא בספר ששמו הוא "משלי"... 

[22] אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ב, ערך: גירושין (עמוד 552), מוסד ביאליק, 1952. 

[23] למשל, יתכן כי בימי קדם היו מסורות שונות אודות הפרשיות אותן יש להניח בתפילין. בנוסף, במשנה יש מחלוקת לגבי צורתן המדויקת של התפילין. לפי ההלכה שנפסקה, תפילין חייבות להיות בצורת ריבוע, וזוהי אף הלכה בדרגת "הלכה למשה מסיני". אולם מרתק הדבר שבמקורות הקדומים ישנה מחלוקת בין החכמים אלו תפילין נחשבות "מרובעות". לדוגמה, בברייתא במנחות לה, ע"א מובאת דעה שהתפילין כשרות אף אם הן מלבניות. ממקורות נוספים עולה שבעבר, היו חכמים שסברו שהמונח "ריבוע" משמעותו צורה ריבועית כללית, אך לא בהכרח "ריבוע" בהגדרתו המודרנית של מונח זה. אכן, להלכה פסקו חכמים שתפילין יהיו בצורת ריבוע כפי שאנו מבינים היום, וכך התקבע בכל תפוצות ישראל. אולם, יתכן כי בימי קדם אף תפילין מלבניות נחשבו "מרובעות" וכשרות. דבר זה מתחבר לגילוי המזבח בהר עיבל, שגם בו התגלה מזבח בצורה מלבנית. הרב יואל בן נון, במאמרו על המזבח, הוכיח מן המקורות כי בימי קדם הדבר נחשב ככל הנראה כ"ריבוע" הלכתי. 

[24] עוד בעניין קדמות התפילין עיינו באנציקלופדיה העברית, ערך תפילין; וכן בסקירתו של יונתן אדלר אודות חיבור בנושא זה. ראו: 2011. Adler, Yonatan, Review of Yehudah B. Cohn, Tangled up in Text: Tefillin and the Ancient World, Zion 76: 383–387.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.