מאת צוות האתר
אחת השאלות העתיקות בעולם חקר המקרא היא עצם קיומם של מועדים בתקופת התנ"ך. מעטות הן הפעמים בהן המקרא מציין באופן מפורש את קיומן של מצוות בתקופת התנ"ך (אם כי פעמים רבות מוזכרות הללו כבדרך אגב). והנה, שניים מן האזכורים המפורסמים ביותר הללו - קיומם של המועדים - מעלים מיד שאלה על מידת הקפדתם של ישראל במצוות המועדים בימי קדם.
הדוגמא הידועה ביותר לאזכור מועדים בימי התנ"ך היא חג הסוכות. המקור המפורט ביותר במקרא אודות קיומה של מצוות הסוכות והישיבה בהן הוא בספר נחמיה (ח, יד-יח):
וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.
ואמנם, תיאור זה מעורר תמיהה גדולה: היתכן שלא חגגו את ישראל את חג הסוכות מאז ימי יהושע? כלומר, האם יש לראות בלשון הכתוב – "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא" – קביעה היסטורית שלא נחגג בעבר עוד חג סוכות, או לאו? ובנוסף, מהו פירושו של "וימצא כתוב", וכי זו היתה הפעם הראשונה שבה גילו עם ישראל את חג הסוכות?
ובכן, אנו יודעים היטב כי ברוב תקופת הבית הראשון היו רבים מבני ישראל שעבדו עבודה זרה ולא הקפידו על קיום המצוות. אך למרות הרושם הראשוני שניתן לקבל מהפסוקים, כאילו מעולם עד יום זה לא חגג עם ישראל את חג הסוכות, עולה תמונה הפוכה לחלוטין ממקומות אחרים במקרא.
כבר בנבואת זכריה, שקדם לעזרא והיה בדור שיבת ציון, מוזכר חג הסוכות (פרק יד); יתרה מזאת, גם בספר עזרא עצמו (ג, ד) מסופר על ראשוני העולים עם זרובבל: “ויעשו את חג הסוכות ככתוב”. כלומר, לא רק שהכירו את חג הסוכות, ידעו גם שהוא כתוב בתורה, וכל זה עשרות שנים לפני עליית עזרא ונחמיה. יותר מכך, קיומו חג הסוכות מוזכר אף בספר מלכים ככזה שקויים עוד ימי שלמה (מלכים א, ח, א-סו)! מתוך כך מתברר שהביטוי בנחמיה (ח, יד) “וימצאו כתוב בתורה… אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי”, אין כוונתו שמצאו משהו חדש שלא היה ידוע להם, אלא שמתוך קריאת הכתובים התעוררו לקיים את המצווה. (וכמו שנאמר בספר דברי הימים של אחשוורוש, “וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש”, ואין הכוונה שאחשוורוש לא ידע על כך קודם, אלא שמתוך הקריאה נזכר והתעורר להגיב לכך).
ועדיין, המשפט "כי לא עשו כן מימי יהושע" מעלה תמיהה. הדרך הפשוטה ביותר להבין פסוק זה היא לפרש כי חג הסוכות הנ"ל שבימי נחמיה היה הפעם הראשונה מאז ימי יהושע שהעם כולו דאג לבנות סוכות ולחוג את החג. קריאה זו מסתברת. ואולם, רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג, סג) מביא גם הוא דיון זה ומציג תמונה מעט מורכבת יותר:
והנה יום עשיית ה'סכות' מפורסם היה, כי ביום ההוא קמו האנשים ועלו אל ההרים ללקוט 'עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים'. אם כן, מה שנאמר 'וימצאו כתוב' פירושו שהמוני העם, בשומעם את הקריאה בתורה, נזדרזו לעשות את ה'סכות', ואילו היחידים לא נעלם מהם פרט מפרטי המצוות, ועל אחת כמה וכמה כלל מכלליהן, וכוונת המספר היתה להפליג בשבח היום ההוא. וכזאת היתה כוונת המחבר גם בציינו את היום בו נתגרשו ה'עמוניות' וה'מואביות', כי היה זה יום מעשה רב, יום שבו נפרדו בני העם מן הנשים שהיו אימות ילדיהם, מעשה מכאיב עד מאוד, ואין אני חושב כי יש אומה באומות אשר תשמע ככה למצוות אלהיה חוץ מעם סגולה זה.
נראה כי מדבריו של ריה"ל עולה כך:
א. כוונת הכתוב לומר שבאותם ימים, ימי שיבת ציון, עשו את חג הסוכות בממדים שכמותם לא עשו מימי יהושע בן נון. עשיית הסוכה הקיפה את כל שדרות העם: "ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות... ויעשו כל הקהל... סכות וישבו בסכות..." (נחמיה ח, טז-יז), ובלשונו של ריה"ל: "שהמוני העם בשומעם את הקריאה בתורה, נזדרזו לעשות את הסכות".
ב. חידוש נוסף שהיה בסוכות אלו – שהן נעשו ברשות הרבים; כל רחובות ירושלים מלאו סוכות: "איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים, וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים" (פסוק טז).
ג. הסוכות הללו נעשו בעסק רב, בהתלהבות ובהתרוממות רוח ובלשונו של ריה"ל: "היה זה יום מעשה רב".
ד. הלשון "לא עשו מימי ישוע בן נון כן", הינה מליצה הבאה להגדיל את העניין, ובלשונו של ריה"ל: "כוונת המספר היתה להפליג בשבח היום ההוא".
כלומר, ממקורות קודמים נראה בבירור שעם ישראל הכיר וחגג את חג הסוכות עוד קודם ימי נחמיה, והלשון והביטויים בפסוקים באים לציין את היקף קיומה של המצווה ולשבח את היום.
תמיהה דומה יכולה לעלות מפרשיית הפסח שבימי יאשיהו. במסגרת המהפכה הדתית הנרחבת שמבצע יאשיהו נאמר כך (מלכים ב, כג, כא-כג):
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם.
ובכן, בחיפוש במקרא אנו מוצאים כי חג הפסח נחגג בנביאים בימי יהושע, חזקיהו, יאשיהו, יחזקאל ועזרא. התיאור הראשון מופיע בימי יהושע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם ... וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַֽרְבוֹת יְרִיחֽוֹ" (פרק ה, ט-יב). עם ישראל חזר לארצו, והתחיל לחיות מבלי להיזקק למן, בלא הביטוי השמיימי לקשר שבין ה' לעמו. במקום זאת, מיד עם כניסתם לארץ נעשתה ברית המילה, ומיד לאחריה חגיגת חג הפסח במועדו.
שנים אח"כ, המלך חזקיהו (שמולך ביהודה לאחר שנים שבהם המלך אחז אביו, עבד עבודה זרה, וטימא את המקדש) טיהר את המקדש בירושלים, וביער ממנו את העבודה הזרה. בסיום טיהור המקדש, ביקש חזקיהו גם הוא לציין את הברית ההיסטורית שבין ה' לעמו, בדרך שנעשתה בימי יהושע, בחגיגת חג הפסח. ספר דברי הימים (ב, פרק ל) מתאר את החגיגות הללו בהרחבה:
וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִֽיהוּדָה... לָבוֹא לְבֵית ה' בִּֽירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִֽי: כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹֽא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִֽירוּשָׁלִָֽם:... וַיַּֽעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵֽר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵֽי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתֽוּב.
מפורש אם כן שכמה עשרות שנים לפני יאשיהו, חגגו בני ישראל את הפסח תחת שלטונו של חזקיהו, וממילא לא יתכן להבין כפשוטו את הביטוי המופיע בפסח יאשיהו, "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים... וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה". מהי אם כן כוונתו?
פסח חזקיהו לא היה פסח שנחגג כמקובל. היה זה "פסח בחודש השני". יודגש: לא "פסח שני" שנחגג יום אחד בלבד, אלא: "וַיֵּֽאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּ֖וֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹֽד: ... וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי ...וַיַּעֲשׂוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים". פסח נחגג בחודש השני ובמשך שבוע שלם, שלא במועדו, היה זה פסח ייחודי – חגיגות החג שימחו את העם בצורה שלא היה כדוגמתה: "מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם". אולם הצלחתו הייתה לשעתה בלבד. זאת משום שפסח – כביטוי לברית שבין ה' לעמו - יש לעשות על פי צו ה' רק בהתאם לכללי הפסח המוזכרים בתורה על מנת שישפיע לדורות.
לאחר חזקיהו מלכו בירושלים שני מלכים שהעמיקו את העבודה זרה בארץ, תחילה מנשה ואחריו בנו אמון. יאשיהו, שמלך אחרי אביו וסבו החוטאים, ביקש אף הוא בדומה לחזקיהו לכרות מחדש את הברית שבין עם ישראל לקב"ה, באמצעות חגיגת חג הפסח. החג נחגג הפעם בטהרה ובקדושה. נראה שזאת הסיבה לכך שתאורי החג מצויים במלכים וגם בדברי הימים, והכתוב מדגיש הפעם: "כִּי לֹא נַֽעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָֽה". (מלכים ב פרק כג, כא-כז) - לא שלא נעשה פסח בכלל כל התקופה הזו, אלא לא נעשה כפסח הזה דווקא, כמעמד של ברית בין כל ישראל לה' כהלכתו וכמצוותו.
פסח זה אף היה תיקון והשלמה לכל הליקויים שהיו נחלת הפסח בימי חזקיהו. הוא נחגג בזמן, וכל העם הקריב את קרבן הפסח בטהרה: "וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִֽירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַה' וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן... וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח וְהִתְקַדְּשׁוּ וְהָכִינוּ לַאֲחֵיכֶם לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר ה' בְּיַד מֹשֶֽׁה" (דברי הימים ב פרק לה, א-יט). ועל כן מציין הכתוב כי: "וְלֹֽא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹֽא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם". מודגש שוב - לא שלא עשו פסח בכלל, אלא שלא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו.
כלומר, גם במקרה זה עולה עיקרון דומה. חגיגות הפסח בישראל בוצעו בוודאי גם לפני ימיו של יאשיהו. והכתוב מדקדק לא נעשה כפסח הזה, כלומר פסח שבו כל ישראל מקימים את המצווה כהלכתה ובזמנה.
למעשה, ניתן להצביע על כיוון נוסף שניתן להבין על ידו את שני המקרים גם יחיו. כאמור, חג הסוכות אשר בימי עזרא נחוג בעסק רב, במעמד כל הקהל ובהתרוממות רוח גדולה. מאז ימות יהושע לא קיימו את המצווה מן המובחר כפי שעשו בימי עזרא. במרכזו של החג בימי עזרא עמדה התורה: הבאת התורה על ידי עזרא, קריאה בה לפני כל הקהל, לימודה ועובר לעשייתה. והנה, באמת בשלושה מקומות נוספים במקרא מצינו תיאור של חג בלשון מופלגת של "לא עשו כן מימי..." ואלה הם: בתיאור חגי הפסח שנחוגו בימי יאשיהו (מלכים ב, כג) ובימי חזקיהו (דברי הימים ב, ל), ובתיאור חג הסוכות שנחוג בימי שלמה (מלכים א, ח). אם נבדוק מקורות אלו, נראה כי בכולם קשור תיאור החג במפעל רוחני גדול שנעשה באותו הזמן. לפיכך ניתן להציע שהביטוי "לא עשו... כן" אינו מתייחס לעשיית הסוכות ולישיבה בהן (או בקיום מצוות הפסח, בהתאמה), אלא למעשה הגדול שהתלווה אליה; המעמד הרוחני-דתי-אמוני שהיו בו ישראל באותה שעה, שהתבטא בקיום מצוות הסוכה וחגיגת החג באותה שנה.
[1] המאמר מבוסס על ספרו של יששכר יעקבסון: חזון המקרא. טורה של טובה גנזל ב-929 ומאמרו של רפאר ועקנין.