עם ישראל בתעודות ארכאולוגיות


מאת צוות האתר

המאמר נערך מתוך כתבתו של בועז לוי באתר מידה

במחקר הארכיאולוגי נמצאו לאורך השנים כמות אדירה של ממצאים המתייחסים לעם ישראל בתקופת התנ"ך. במאמר זה נביא את הכתובות המרכזיות ביותר שנמצאו ונציג אותן.

ההתנחלות הישראלית בתקופת הברזל

על-פי המסורת המקראית, לאחר יציאת מצרים וארבעים שנות הנדודים במדבר, ולאחר סדרת כיבושים בעבר הירדן המזרחי – היכן ששולט כעת בית המלוכה הירדני – הגיע עם ישראל בהנהגת יהושע בן-נון אל נהר הירדן, מול יריחו, והתכונן לכיבוש הגדול של ארץ ישראל.

במהלך השנים הבאות השתלטו השבטים הישראליים על רוב שטחי ארץ-ישראל, ובייחוד על שדרת ההר המרכזי – מהרי חברון בדרום דרך הרי השומרון ועד להרי הגליל. כ-200 שנה לאחר חדירת השבטים, בימי הממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה, הושלמו והורחבו הכיבושים והמעצמה הישראלית הקדומה השתרעה מאילת בדרום ועד לפאתי מסופוטמיה (עיראק) בצפון.

אין ספק היסטורי-ארכאולוגי שלפני כ-3,200 שנה אכן התיישבו בהר המרכזי שבטיים שעתידים להפוך להיות בעתיד עם ישראל. כל הסימנים מצביעים שמדובר בקבוצה הומוגנית ומלוכדת למדי, בעלת מאפיינים מובהקים של תרבות לאומית משותפת.

המסקנה הזו הלכה והתגבשה לאורך שנים של חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות. במאות אתרים שנחפרו בארץ-ישראל, התגלו נקודות למעלה מ-700 יישוב חדשות שמתוארכות כולן לאותה תקופה – סביבות המאה ה-13 לפני הספירה– כלומר, לדור ההתנחלות והכיבוש הישראלי. נקודות היישוב הללו צצו בחלקן יש-מאין, ובחלקן נבנו על-גבי הריסות של יישובים קודמים, שנחרבו במהלך הכיבוש. הארכאולוגיה של אתרי היישוב בארץ-ישראל, שמתלכדת באופן משמעותי עם התיאור המקראי, מספרת אפוא את סיפורו של עם שהתנחל לו בארץ לפני 3,200 שנים.

קבוצת שבטים מגובשת ובעלת תודעה משותפת

כיצד אנו יודעים שכל מאות היישובים החדשים הללו שייכים לאותה קבוצה לאומית? ובכן, מתברר מהממצאים הארכאולוגיים שאותן התנחלויות המזוהות כישראליות חולקות ביניהן מספר מאפיינים של תרבות ייחודית, השונה משמעותית מיתר התרבויות שהיו בארץ. ראשית, נמצא בהן סוג מסוים של קנקני חרס גדולים (המכונה “שפת הצווארון” או “קנקן ההתנחלות”) שלא היה קיים בהתיישבויות אחרות בארץ. שנית, הבתים שלהן נבנו בסגנון מיוחד (“בית ארבעת המרחבים”, “בורות ההתנחלות”) – שנפוץ בעיקר בהתנחלויות החדשות ואפיין אותן היטב. מלבד זאת, התרבות החדשה שקמה על חורבות הישנה שנכבשה, מתאפיינת בחרסים ובכלים המפותחים הרבה פחות מהכלים של התושבים המובסים – כיאה לשבטים נודדים שמתנחלים באזור מפותח.

אך זה לא הכל; בולטת במיוחד הראיה הזואו-ארכאולוגית מעצמות החזיר: בעוד שבאתרי יישוב לא ישראליים בארץ-ישראל ומחוצה לה נמצאו עצמות חזירים בריכוז גבוה, הרי שהדבר איננו קיים באתרים המזוהים כישראליים. היעדרן של עצמות חזיר מההתנחלויות הישראליות הקדומות, מצביע על זהותם של המתיישבים החדשים. אפילו פרופ’ ישראל פינקלשטיין, הארכאולוג המינימליסטי הידוע בכפירתו בתיאור המקראי של ההתנחלות, מודה כי:

את האיסור על אכילת חזיר לא ניתן להסביר בנימוקים סביבתיים או כלכליים בלבד. למעשה, אפשר שזהו הרמז היחיד שיש בידינו לזהות ספציפית ומשותפת בין תושבי הכפרים בהר שממערב לירדן; אפשר שראשוני הישראלים חדלו לאכול חזיר רק מפני שהעמים סביבם―יריביהם―אכלו אותו. […] כאשר יהודים בני זמננו נוהגים כך, הם ממשיכים את המנהג התרבותי העתיק ביותר של עם ישראל שנמצאו לו ראיות ארכיאולוגיות.

אסטלת מרנפתח

מצבת ישראל או אסטלת ישראל (גם: מצבת מרנפתח או אסטלת מרנפתח) הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב, אך את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי-סִי-רִי-אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל".  זהו האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם זה. כך נאמר בכתובת:

נבוזה כנען בכל רע.

לוקחה אשקלון

נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה.

ישראל הושם אין זרע לו.

לצערינו, מזמן תקופת ההתנחלות אנו חסרים כמעט עדויות כתובות מהשטח למעט אסטלת מרנפתח. אך ככל שמתקדמים בסרגל הזמן לעבר ממלכות ישראל ויהודה מבית ראשון, דרך ממלכת החשמונאים ועד לחורבן בית שני והמרידות הגדולות – מצטברים אין-ספור עדים שכבר אינם מותירים שום מקום של ספק: עם ישראל היה כאן כבר לפני יותר מ-3,000 שנה, כבש את כולה במרוצת הזמן, ושלט בה במצטבר כ-1,500 שנים עד שנכבשה.

רשימת הראיות הארכאולוגיות איננה נגמרת; אנו נלקט כאן רק כמה מהבולטות והמפורסמות שבהן, ובעיקר את אלו שכוללות טקסט או כיתוב מפורש. את כל הממצאים הארכאולוגיים ה”אילמים” דוגמת המזבח המרשים שנחשף בהר עיבל מראשית תקופת ההתנחלות (זרטל), חרבת קייפא (גרפינקל), ארמון דוד בירושלים, ממצאי חורבן חצור, חורבות לכיש ושומרון העתיקה, גמלא, עיר דוד, ציפורי, הר הבית ועוד ועוד – שמוכיחים גם הם את קיומה של נוכחות ישראלית אך דורשים יותר רקע והשוואה גיאוגרפית למקורות – נאלץ להשאיר לפעם אחרת.

לוחיות ברכת כוהנים

בגיא בן-הנום בירושלים, בין הכנסיה הסקוטית למרכז מורשת בגין, נמצאה בשנות ה-80 מערכת גדולה של 15 אולמות קבורה חצובים בסלע. למרות שמרביתם נשדדו לאורך השנים, בור המכיל אוצר של תכשיטים ופריטים שונים נעלם מעיני השודדים ושרד. בין הפריטים נחשפו שני ממצאים בעלי חשיבות יוצאת-דופן; צמד מגילות כסף זעירות (כגודלו של בדל סיגריה בערך) ―גלולות בחמש שכבות ומחוררות לצורך השחלת שרשרת―פוענחו כטקסט המקראי הקדום ביותר עלי-אדמות, המתוארך לסביבות המאה ה-7 לפנה”ס; 2,600 שנים לאחור.

הטקסט הוא ברכת כוהנים מספר במדבר (במספר שינויים), ובעליו השתמש במגילות הללו ככל הנראה כקמיעות. תהליך הפענוח, אגב, היה מורכב במיוחד, ואפילו המז”פ של משטרת ישראל התגייס לסייע.

מגילות קומראן

נער בדואי שעזב את צאנו בחיפוש אחרי עז אובדת, הגיע לנקיק סלע חשוך במדבר יהודה. הוא השליך אבן פנימה מתוך סקרנות, והופתע לשמוע הד של חרס נשבר. הנער ירד למערה החשוכה, ומכאן הכל היסטוריה: חשיפת מגילות מדבר יהודה, הממצא הארכאולוגי החשוב ביותר במאה העשרים. מאות המגילות, שנשתמרו בתוך כדי חרס, מתוארכות ברובן המכריע למאה ה-2 לפנה”ס עד למאה ה-2 לאחר הספירה (ואחדות מהן אף למאה ה-3 לפנה”ס). הן מהוות את הטקסט הקדום ביותר שנמצא אי פעם, של מרבית ספרי התנ”ך (למעט מגילת אסתר)במערות נמצאו גם 24 פרשיות של תפילין.

למרות שהמגילות נכתבו על קלף, האקלים המיוחד שששר במנהרות אפשר את שימורן במשך אלפי שנים. בעקבות תוכנן של מגילות רבות (שנע בין ביורוקרטיה למיסטיקה) ניטשה מחלוקת עזה בין החוקרים אודות זהות מחבריהן – האם אלו איסיים, פרושים, מורדים או אפילו נוצרים. בין המגילות נמצאה אף מגילת אוצר שנחרטה על נחושת, המתארת מטמונים ואוצרות זהב שהוסתרו באזור ירושלים.

כתובת תל-דן

הממלכות הארמיות שמצפון לארץ ישראל, באזור סוריה של היום, היו אויבותיה המרות ביותר של ממלכת ישראל לאורך השנים. מלבד בימי דוד ושלמה, ישראל היו במלחמה מתמדת עם ארם (למעט מספר הפוגות). בחפירות שנערכו בשנים האחרונות בתל-דן שבעמק החולה נמצא הד מופלא למלחמות הללו, אך חשוב מכך, נחשף ממצא דרמטי: האזכור החוץ-מקראי הקדום ביותר של בית דוד (אם נתעלם ממצבת מישע לקמן).

על מה מדובר? אחד ממלכי ארם, כנראה חזאל, הציב כתובת נצחון גדולה המפרטת את הישגיו הצבאיים. בכתובת המונומנטלית הזו―שמתוארכת למאה ה-9 לפני הספירה וכתובה בכתב ברור על לוח אבן חלק―מוזכרים במפורש “מלך ישראל” ו-“ביתדוד”(בית דוד) בתבוסתם למלך הארמי.

חשיפת הממצא הזה באזכרו את בית דוד, סתמה את הגולל על טענותיהם של המינימליסטים לפיהן לא היה מעולם מלך יהודי העונה לשם דוד. אגב, הכתובת נמצאה שקועה בתוך ריצוף שער העיר דן העתיקה – אולי מתוך הבעת בוז לממלכה הארמית.

כתובת השילוח

המלך חזקיה, שמלך על יהודה לפני כ-2,700 שנה, פרק את עולו של סנחריב שליט המעצמה האשורית, וידע שהמלחמה עִמוֹ בלתי נמנעת. הוא התכונן אליה בשתי דרכים שמתוארות במקרא: האחת, ביצורים ובניית חומה מאסיבית סביב ירושלים; השנייה, הטיית מימי מעיין הגיחון לתוך העיר, וחציבת תעלה בתוך ההר באורך חצי קילומטר שתוליך את מימיו. מסכת הביצורים מתוארת בתנ”ך: “ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה … ויחזק את המילוא … ויעש שלח לרוב ומגינים”. ואכן, לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים נערכו חפירות ברובע היהודי, ונמצא קו ביצורים מרשים ברוחבו (7 מטרים) שמתוארך לתקופתו של חזקיהו.

אך הממצא המרשים באמת היה חשיפת נקבת השילוח―שמתוארכת גם היא לימיו של חזקיהו―ומציאת שלט האבן העתיק שמספר את סיפור החציבה. בתנ”ך מתוארת באופן כללי חפירת התעלה: “וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ, וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה…”; אך כיצד המבצע נעשה? ובכן, לפני למעלה ממאה שנה נמצא שלט אבן נעוץ בדופן התעלה, המתעד את רגעי סיום החציבה. מהטקסט העברי העתיק מסתבר ששתי קבוצות עסקו במלאכה, משני קצות התעלה, עד שהן נפגשו ואיחדו את חפירותיהן: “[תמה] הנקִבה. וזה היה דבר הנקִבה: בעוד … הגרזן אִש אל רעוֹ ובעוד שלוש אמות להנק[ב, נשמ]ע קול אִש קֹרֵא אל רעוֹ … גרזן על [ג]רזן”;בהתחשב ביכולות ההנדסיות של תקופת בית ראשון, הדיוק בחפירת התעלה מרשים במיוחד.

בית התקיעה ושלט הסורג

 שרידי בית שני; מימין: לבית התקיעה, שלט הסורג. צילום: יואב דותן, ג’ובאני דל-אורטו

נסיים את החלק הזה בשני ממצאים מבית המקדש השני, המתוארכים למאה ה-1 לפנה”ס. האחד: אבן זווית גדולה ומסותתת שנמצאה מדרום לכותל המערבי, שעליה נכתב (בכתב זהה לזה של ימינו) “לבית התקיעה”. האבן נפלה ממרומי כתלי הר הבית, כנראה במהלך חורבן הבית השני. מהו אותו בית תקיעה? פינה ייעודית בדרום-מערב בית המקדש, שממנה היו הכהנים תוקעים בחצוצרה בערבי שבת (בדומה לצפירות של ימינו) ובהזדמנויות אחרות.

ממצא נוסף מבית שני הוא אבן גדולה חרוטה ביוונית, המזהירה מפני כניסת גויים לבית המקדש: “נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מיתה”. השלט הזה היה אחד מני רבים (אחד נוסף נמצא במוזיאון באיסטנבול), שקבעו את הגבול האסור לכניסת גויים למתחם המקדש. גם ההיסטוריון היהודי מימי בית שני, יוסף בן-מתתיהו, תאר את השלטים הללו: “ובמחיצה הזאת נמצאו ברווחים שווים עמודים המודיעים את חוקי הטהרה, אלה בכתב יוון ואלה בכתב רומא, לאמור כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקודש”. הוא אף תאר את תגובתו של טיטוס מחריב הבית אודותם:

“וטיטוס כעס מאוד על הדבר הזה… האם לא העמדתם בסורג את העמודים האלה אשר נחרט עליהם בכתב יווני ובכתבנו [לטינית], כי לא יהין איש זר לעבור את המחיצה הזאת?”.

מכתבי ערד

מכתבי ערד הם 91 אוסטרקונים שנחשפו על ידי הארכאולוג יוחנן אהרוני בתל ערד בין השנים 1962–1964, במהלך חפירות מסודרות באתר. בתל נחשפו שרידים של מצודה שנבנתה בתקופת הברזל והמשיכה להתקיים לכל אורך תקופת קיומה של ממלכת יהודה כולל התקופה הפרסית. השימוש במצודה היה כתחנת צידה שסיפקה לעוברים בדרך שהיו בשליחות השלטון, מזון שעיקרו היה שמן, קמח ויין. בעת קרב או מלחמה נדרשה המצודה לספק גם לוחמים. מכתבי תל ערד הופנו אל "אלישיב בן אשיהו" שתפקידו היה ממונה על המחסנים של המצודה הממלכתית. המכתבים כוללים הוראות ובקשות למסירת צידה. במקום נמצאו בנוסף גם שלוש חותמות הנושאות את שמו של אלישיב. המכתבים נשמרו בארכיון של המצודה.

בנוסף ל-91 האוסטריקונים נמצאו בשכבה IV ‏ שבעה עשר מכתבים בעברית שיוחסו לסוף תקופת בית ראשון. מתוכם 9 מכתבים שהיו כמעט שלמים. ממצאים נוספים היו גם מכתבים הכתובים ארמית מן התקופה הפרסית. גם במכתבים אלו מופיע שמו של המפקד אלישיב. בשל כך יש הסוברים שגם המכתבים העבריים הם מן התקופה הפרסית, כאשר חיילים יהודיים שירתו תחת דגל פרס.

במכתבים נזכרים שמות של יישובים מקראיים שונים בצפון הנגב ובדרום הר חברון, ובהם ערד, קינה, רמות נגב, מעון, זיף וענים.

מכתבי לכיש

מכתבי לכיש או חרסי לכיש הם עשרים ושניים אוסטרקונים – חרסים ועליהם כתובות דיו בכתב עברי קדום – אשר רובם נתגלו בחפירות שנוהלו על ידי הארכאולוג הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי בתל לכיש בשנת 1935; חרסים 19, 20 ו-21 נתגלו בשנת 1938; חרס 22 נתגלה בשנת 1966.

רוב המכתבים נמצאו בבית השער הקטן בכניסה לעיר העליונה, בתוך שכבת שריפה, ועל כן ניתנים לתיארוך לשנים 597–587 לפנה"ס, כלומר בין סוף ימי יהויכין לבין חורבן לכיש על ידי נבוכדנצר. שלושה מכתבים (מס' 19, 20, 21) נמצאו בראש התל.

המכתבים נכתבו בידי אדם בשם הושעיהו (מס' 3), והוא נשלח אל "אדונו" יאוש (=צורה מקוצרת של יאשיהו), שהיה ככל הנראה מפקד לכיש (בה נמצאו המכתבים). עמדתו של יאוש הייתה חשובה, והוא מתואר כבעל השפעה על השרים והמלך, הכותבים אליו.

הושעיהו, המכנה עצמו במכתבים אלו "עבדך כלב", כסמל לכפיפות, היה ככל הנראה ממונה על אחת המצודות שבסביבה. על פי חרס 4, לא היה בין המצודה של הושעיהו לעיר לכיש קשר עין. לדעת טור-סיני, המכתבים מעידים כי מבצרו של הושעיהו נפל לפני לכיש, וכי הוא ברח ללכיש ושם הובא לחקירה או למשפט על תפקודו בזמן המלחמה. זו הסיבה, לדעתו, שהחרסים נמצאו לא בארמון עצמו, אלא בבית השער, מקום ששימש באופן מסורתי לקיום משפטים.

מצבת מישע

בתחילת המאה ה-9 לפני הספירה, לפני כ-2,900 שנה, החל לשלוט בממלכת ישראל בית עמרי. עמרי ובנו אחאב היו מהמלכים החזקים שידעה הממלכה (אף שהתנ"ך מגנה את התנהגותם הדתית). הם קשרו בריתות עם ממלכת יהודה השכנה ועם ממלכות האזור, והביאו לשגשוג כלכלי וביטחוני. בין השאר, נלחם בית עמרי בעזרת ברית צבאית עם המעצמה האשורית בקרב קרקר, וכן שעבד את ממלכת מואב השכנה ממזרח. אולם, לאחר מותו של אחאב, החלה מואב למרוד ולפרוק את עולה של ישראל. הדבר מתואר בתנ”ך בפסוק: “וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל”.

לפני למעלה ממאה שנה, נמצאה ממזרח לירדן מצבת אבן מרשימה שמספרת את אותו סיפור תנ”כי אודות שעבוד מואב והמרד שניהל מלכה כנגד ישראל. למלך המואבי קראו מישע, ומכאן שמו של הממצא: מצבת מישע. בטקסט המואבי שנחרט באבן מוזכר השם “ישראל” פעמים רבות, וכן מוזכר במפורש עמרי: “עָמְרִי מֶלֶך יִשְרָאֵל, וַיְעַנוּ אֶת מֹאָב יָמִן רַבִּן (ימים רבים)”. לדעת חלק מהחוקרים מופיע במצבה אף האזכור הקדום ביותר של בית דוד: “וָאֵשְבְּ (לקחתי בשבי) מִשָם אֶת אֲרִאֵל דָוִדֹה (גיבור מבית דוד?)“. עוד מוזכר בטקסט שבט גד ועירו עטרות: “וְאִ(י)ש גָד יָשַב בְּאֶרֶץ עֲטָרֹת מֵעֹלָם”, תיאור אשר מקביל לפסוק המקראי: “ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות…”.  

בית עמרי ועוצמתה הצבאית של ממלכת ישראל אינם המצאה תנ”כית אפוא, ויש להם סייעתא קדומה מאוד ממקור לא יהודי.

האובליסק השחור והמונולית מכורח

בית עמרי היה סלבּ תקופתי, שכן הוא מופיע לא רק במצבת מישע, אלא גם במונולית מכורח מהמאה ה-9 לפנה”ס. מצבת אבן מרשימה זו, מתארת את אותו קרב קרקר בין מלך אשור (שלמנאסר השלישי) ובין ברית המלכים שמדרום לאשור ובראשם אחאב הישראלי. לפי החוקרים, אחאב הוא זה שמתואר במונולית כמלך החזק ביותר בברית: “2,000 מרכבות, 10,000 רגלי של אחאב הישראלי … נלחמתי אתם בעוצמה הנעלה שהעניק לי אשור אדוני”;

גם באובליסק השחור―עמוד בן 2,800 שנה מאבן בזלת שחורה שמתאר מספר קרבות אשוריים ובכללם קרקר―מוזכר בית עמרי, הפעם יורם בן אחאב. באותו אובליסק מופיע (לפי זיהוי מקובל) גם יהוא מלך ישראל, שהשמיד את בית אחאב והרג את האחרון בשושלתו – אותו יורם. עמוד הבזלת מתאר, בכתב ובתמונות, את יהוא נכנע בפני שלמנאסר.

מנסרת סנחריב

חזרנו שוב אל חזקיה וסנחריב, הפעם מהצד האשורי. סנחריב היה מלכה של המעצמה האשורית (באזור עיראק ותורכיה של ימינו), שהומלך לפני כ-2,700 שנה. שנים ספורות לאחר המלכתו יצא סנחריב למסע מלחמה באזור ארץ-ישראל (שאליו התכונן חזקיה בביצורים ובחציבת הניקבה). בתום המסע כתבו סופרי סנחריב על עמודי אבן גדולים בצורת מנסרות את תיאור המלחמה, אשר מקביל במידה רבה לתיאור המקראי.

כך למשל, מוזכר בספר מלכים כי “ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות ויתפשם”, ובמנסרת סנחריב: “ואשר לחזקיהו היהודי שלא נכנע לעולי: 46 ערים בצורות, והערים הקטנות שהיו רבות באזור … צרתי עליהן ולקחתיהן”; בתנ”ך מתואר מצור על ירושלים: “וישלח מלך אשור … אל המלך חזקיהו בחיל כבד … ויעלו ויבאו ירושלם …”, וכך גם במנסרת סנחריב: “כציפור בכלוב סגרתיו בירושלים, עיר מלכותו”.

אם כן, המלך חזקיהו, ירושלים, ועריה המבוצרות של ממלכת יהודה, מופיעים במפורש כבר במקור אשורי קדום מאוד. כתובת חרס עתיקה נוספת באותו עניין, נמצאה גם בתל-עזקה שביהודה.

כרוניקת נבוכדנצר ותעודות יהויכין

בית המקדש הראשון עמד על תילו לפי המחקר בין המאות ה-10 ל-6 לפנה”ס. בשנת 586 בערך, עלה צבאו של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, החריב את המקדש והגלה רבים מיושבי יהודה. כמתואר בתנ”ך: וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן … עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה’ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם … שָׂרַף בָּאֵשׁ; למרבה ההפתעה, לפני מאה שנים נמצאה כתובת חרס בבלית, המתארת בדיוק את אותו מצור ואת נצחונו של נבוכדנצר: בשנה השביעית בחודש כיסלו, גייס מלך אכד (בבל) את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה … כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קיבל והעביר לבבל". גם התנ”ך מתאר בהמשך את לכידתו של מלך יהודה (יהויכין) ואת מינויו של “מלך בובה” מטעמו של נבוכדנצר, הלוא הוא המלך צדקיהו.

ממצא נדיר נוסף שממשיך את אותה הפרשייה הן ארבע תעודות מנהליות של השלטון הבבלי (592 לפנה”ס), המתארות את אחזקתו בשבי של יהויכין מלך יהודה, ומפרטות את מנות המזון שקיבל מהשלטון. בתעודות הללו מוזכר יהויכין במפורש כ”מלך יהודה”: “חצי (= עשירית הכר שמן) ליהויכין, מלך ארץ יהודה; שני קא וחצי (= כארבעה ליטר שמן) לחמשת בני מלך ארץ יהודה …”.

תעודות אלו גם הן מקבילות למתואר בתנ"ך: "נָשָׂא… מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת … וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו. וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו" (מלכים ב כה, כז-כט).

תעודות אל-יהודו

האזור המשוער למציאת תעודות אל-יהודו ואתרי ההתיישבות של גולי יהודה בבבל (הגבולות המדיניים המסומנים הם בני-ימינו)

מתעודות אל יהודו: לוחות טין מוטבעים בכתב יתדות. מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים.

תעודות אל-יָהוּדוּ (Al-Yahudu) הן קובץ של כ-200 לוחות טין מהמאה השישית והחמישית לפנה"ס, ובהם מידע בלתי אמצעי על חיי גולי ממלכת יהודה בבבל לאחר חורבן בית ראשון. הם כתובים בכתב יתדות, בניב בבלי של השפה האכדית. התעודות עוסקות, רובן ככולן, בסוגיות משפטיות ומִנהליות, כגון תשלום מסים, הלוואות ועסקאות כלכליות. בעשרות תעודות ניכר מוצאם ה"יהודאי" (מתושבי ממלכת יהודה) של הצדדים להסכמים המשפטיים על פי מאפייני שמם. כינויו של האוסף נקרא על שם היישוב המרכזי המוזכר בתעודות אלה, אל-יהודו (בבלית: "עיר יהודה").

התעודה הקדומה ביותר באוסף מתוארכת לשנת 572 לפנה"ס, כ-15 שנה לאחר חורבן בית המקדש, עדיין בתקופת שלטונו של נבוכדנצר השני בבבל. התעודה האחרונה באוסף מתוארכת לשנת 477 לפנה"ס, תקופת שלטונו של חשיארש הראשון (ככל הנראה אחשוורוש), מלך פרס, כ-60 שנה לאחר תחילת שיבת ציון וכ-20 שנה לפני עליית עזרא הסופר לפחוות יהודה.

תעודות אל-יהודו מכסות תקופה של כ-100 שנים תחת שלטון בבלי, ובעיקר פרסי. ככלל, מלמדות התעודות על דמיון בין אופי חיי היהודאים לחיי גולים אחרים בממלכה באותה תקופה. באופן עקרוני, ניתן לומר שהתעודות מעידות על המתח בין שמירה על הזהות, השפה, התרבות והדת היהודאית לבין הצורך, ולעיתים הרצון, להשתלב בחיים בבבל. מבחינה זו תואמים החיים בבבל את הוראתו של הנביא ירמיהו במכתב ששלח מיהודה אל גולי בבל לאחר גלות יהויכין ב-597 לפנה"ס: "בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-יְהוָה: כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. (ירמיהו, כ"ט, ה'-ז')"

על פי התעודות הוגדרו היהודאים במעמד "שושנו" (Shushanu). מעמד זה מוכר גם מתעודות אחרות מהתקופה ומתייחס לגולים זרים שהוגלו לבבל, בעיקר במטרה לשקם ערים ואזורים חרבים ממלחמות עבר. גולים אלה קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם במתכונת של שירות תמורת אדמה. כלומר, תמורת שירות למען הממלכה של מספר שנים, קיבלו הגולים, על משפחותיהם, אדמות מלך לחכירה. אמנם ניתן להשוותם למעמד של אריסים צמודי אדמה, אולם נראה שהם נהנו מחופש תנועה, הם הוגדרו כישויות עצמאיות בפני החוק הבבלי והפרסי ונהנו מאפשרויות של השתלבות חברתית וכלכלית.

בשל אופי התעודות, נושא זה מופיע רק במרומז. על שמירת הזהות היהודית ניתן ללמוד מרצף מתן השמות היהודאיים לבני המשפחות לאורך לפחות ארבעה דורות, העובדה שלא נמצאו תעודות שנחתמו בימי חג יהודיים ואף טענה שחישוב תאריכים העלה שגם לא נחתמו מסמכים בימי שבת.

למעשה, תעודות אל-יהודו מהוות את המקור החוץ-מקראי המרכזי על חיי היום-יום של גולי יהודה בבבל בתקופת השלטון הבבלי וחלק מתקופת השלטון הפרסי-אחמני. אמנם מדובר בתעודות "יבשות" בעלות אופי משפטי, אולם מקופלים בתוכן רמזים לאורח חיי הגולים ואף יחסם לזהותם הלאומית, לדתם, למעמדם בחברה וקשר שלהם לארץ מולדתם.

תבליט שער טיטוס

אם עד כה עסקנו בממצאים מעטים אודות ממלכות ישראל הקדומות, הרי שכאשר קופצים כמה מאות שנים קדימה אל תקופת בית שני (המאה ה-6 לפנה”ס – המאה ה-1 לספירה) והמלחמות עם יוון ורומא בארץ ישראל, הללו כבר הותירו אחריהן אלפי ממצאים. אחד המפורסמים שבהם הוא שער טיטוס ברומא בן 2,000 השנים, שמתאר את ניצחונו של טיטוס בנו של קיסר רומא וממשיכו בשושלת, ואת חורבנו של בית המקדש בשיאו של המרד היהודי הגדול ברומאים (הראשון מבין שלושת המרידות, שנחתמו במרד בר-כוכבא).

בשער מפוסלת תהלוכת גולים יהודים הנושאים את כלי המקדש, ביניהם בולטת מנורת הזהב המפורסמת. גם בבית הכנסת העתיק שנחשף במגדלא ליד הכנרת, הקדום לשער טיטוס במאה שנה, נמצא תבליט דומה של מנורת בית המקדש.

שושלתו של טיטוס לא הסתפקה בבניית השער, אלא גם הנפיקה לאחר כשלון המרד הגדול וחורבן הבית מטבעות רבים, שעליהם הכיתוב בלטינית: IVDEA CAPTA – המקביל ל-judea capta – היינו יהודה השבויה, לציין את נפילתם של היהודים בפני המעצמה הרומית.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "עם ישראל בתעודות ארכאולוגיות" ניתן להוסיף בתיבה למטה 
(מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.