לימוד פשוטו של מקרא


מאת הרב אמנון בזק 

אחת הנקודות המרכזיות בדורנו היא שאלת הלגיטימיות ללימוד פשט. יש השוללים למעשה את העיסוק הישיר בפרקי התנ"ך גם מצד לומדים שהקדישו שנים רבות ללימוד זה, ויוצאים כנגד פרשנות חדשה שאין לה בסיס במדרשים או ברש"י. לעומת זאת, על פי המסורת הפרשנית לדורותיה, לכתוב יש כמה מובנים, שאחד מהם הוא רובד הפשט, והפשט תלוי בהבנתו המעמיקה של הלומד בכל דור ודור. רבים מן המפרשים הקדישו את עיקר עבודתם לפרשנות על פי רובד הפשט. תקצר היריעה מלפרט את המקורות השונים שבהם ראשונים הציגו את משנתם בנושא זה, ולכן נסתפק בדוגמאות ספורות.

אחד המקורות הידועים ביותר בנושא הוא דברי הרשב"ם בתחילת פרשת וישב, המספר על הוויכוחים שהיו לו עם סבו, הפרשן הגדול, רש"י:

וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום.

גישתו של רש"י הייתה אפוא שהפשט הוא דבר מתחדש, ופירושים חדשים עשויים להתגלות בכל יום. בכמה מקומות לאורך פירושו של רש"י הוא אכן הגשים את דבריו שלו, ותיקן ושינה בכתב ידו את מה שכתב בתקופה קודמת בחייו.

תלמידו-חברו של רש"י, ר' יוסף קרא, הרבה לעסוק בפשוטו של מקרא, ובכמה מקומות ביטא עמדה ייחודית ולפיה הפשט הוא הרובד החשוב ביותר של לימוד התנ"ך, שכן בלימודו ניתן להגיע להבנה ישירה בלתי-אמצעית עם דבר ה'. בין היתר כתב:

והט אזנך וכפוף עצמך למקרא, שכל מקרא ומקרא שדרשוהו רבותינו, בטוב תלין נפשם, משאמרו עליו מדרש הם שאמרו עליו לסוף אמרו 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו', שאין לנו מידה טובה במקרא יותר מפשוטו… וכן שלמה מלך ישראל הוא אומר 'הט אזנך… לדברי חכמים ולבך תשית לדעתי' (משלי כב, יז), ופתרון: אף-על-פי שמצוה עליך לשמוע דברי חכמים, 'לבך תשית לדעתי' – לגופו של דבר, 'לדעתם' לא נאמר, אלא 'לדעתי'.

ר' יוסף קרא הדגיש אפוא את חשיבות לימוד הפשט מתוך רצון להבין דבר ה', גם במקומות שבהם המדרש הולך בכיוונים אחרים.

מפרשי המקרא הקלאסיים – רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן ורד"ק – הרבו לעסוק בפשוטו של מקרא, תוך הבחנה בין המדרש לבין הפשט. ראב"ע ציין כבר בהקדמתו לתורה – "ובעבור הדרש דרך הפשט לא סרה, כי שבעים פנים לתורה", ואילו רמב"ן בלמעלה ממאה וחמישים מקומות בפירושו מביא לצד המדרש פירוש "על דרך הפשט". דרך זו הוסיפה וליוותה את המפרשים גם בדורות מאוחרים יותר, מאברבנאל ועד מלבי"ם. מפרשים אלו הורו דרך לדורות, שעל פיה יש לבחון את הכתוב בדרך הגיונית ככל שניתן, על מנת להגיע להבנת דבר ה' המתבטא (גם) בדרך הפשט, וכדברי תוספות יום טוב (נזיר ה, ה): "שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמרא".

ביטוי לרלוונטיות

היכולת ללמוד בכל דור את פשוטו של מקרא ולהגיע לתובנות חדשות היא ביטוי מוחשי ביותר לרלוונטיות של התורה. הפשטות לא הפסיקו להתחדש, לא בתקופת חז"ל ולא בימי הביניים. הם מוסיפים להתחדש יום-יום, בעזרתם של כלים חדשים המאירים באור יקרות את המקרא בכל דורומוסיפים להבנת דבר ה'. הלומדים את פשטו של מקרא מגשימים אפוא את עקרון היסוד של רש"י, אשר לאורו הלכו גדולי המפרשים בכל הדורות: ללמוד את התנ"ך מתוך עצמו, מתוך הפשטות המתחדשים בכל יום.

על כל הצדדים מוסכם שיש להיזהר מפרשנויות בלתי-מבוססות או מוטות על פי אג'נדה פוליטית או אידיאולוגית אנטי-מסורתית. בעולם המחקר לא חסרות, למרבה הצער, דוגמאות לפרשנות מבוססת על אג'נדה כזו, מבלי שיהיה להם בסיס אמיתי ורציני בכתוב. אולם לא יהיה נכון לבטל את כל הלגיטימיות של פרשנות הפשט בגלל מגמות כאלו.

לפרשנות על דרך הפשט יש השלכות על תחומים רבים. אחת מהן נוגעת לוויכוח על שאלת חטאיהם של גדולי האומה, שכן על פי הפשט רבות מן הדמויות המרכזיות בתנ"ך אכן חטאו או כשלו באירועים שונים. אנו מאמינים שלימוד תנ"ך צריך לבוא מתוך צניעות רבה, ומתוך רצון לגבש את תפיסת העולם על פי התנ"ך, ולא לגבש את פרשנות התנ"ך על פי תפיסת העולם. דומה שמי שניגש לתנ"ך בלא דעות מוקדמות ובלא עמדות שישפיעו על פרשנותו לא יוכל להתעלם מכך שאכן דמויות רבות בתנ"ך מוצגות באופן מורכב, ברמה זו או אחרת, ועליו לנסות להבין מה המסר של התנ"ך מכך. אולם מי שניגש מתוך עמדה שאותה גיבש לעצמו ועל פיה כל דמויות התנ"ך הן מושלמות וללא רבב, יגיע בהכרח לפרשנות מסולפת של פשוטו של מקרא.

לא כאן המקום להרחיב בשאלה כיצד יש להבין את משמעות הדרך המורכבת שבה מוצגות דמויותיהם של אישי התנ"ך. בקצרה נציין שנראה שהתנ"ך מבקש להציג דמויות שעל אף גדולתן וקרבתן לקב"ה הן עדיין אנושיות, וכך ניתן ללמוד מהן משהו; הוא גם מלמד אותנו על חובת האחריות המוטלת על כל אדם ועל יכולתו לשוב בתשובה ולכפר על חטאיו ושגיאותיו, והוא מורה לנו שאין אדם, גדול ככל שיהיה, המחוסן בפני חטא והפטור משמירת עצמו מכך. מכל מקום, יש להדגיש שנושא דמותן של דמויות המקרא איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא סעיף מסוים בתוך שאלה רחבה יותר – עצם הלגיטימיות של לימוד על דרך הפשט.

דוד ובת-שבע

להמחשת העניין אציין את אחת הדוגמאות הידועות בהקשר זה והיא חטא דוד ובת שבע. מבלי להאריך בדברים נציין את הידוע, שעל דרך הפשט חטא דוד בשני חטאים חמורים: "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה" (שמ"ב י"ב, ט), והוא הכיר בחטאו ושב בתשובה, שבשכרה בוטל עונש המוות שהיה עליו, אך עדיין נותרו עונשים רבים עליו ועל זרעו.

הגישה הרווחת בחז"ל אכן ביארה את הפסוקים כפשוטם, לעומת זאת, יותר את דעת רבי יהודה הנשיא ורבי שמואל בר נחמני, שלפיה: "כל האומר 'דוד חטא' אינו אלא טועה". נפתח אפוא בדברי הסוגיה המפורסמת:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר 'דוד חטא', אינו אלא טועה, שנאמר וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ וגו' (שמ"א י"ח, יד) - אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?! אלא מה אני מקיים מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע (שמ"ב י"ב, ט)? שביקש לעשות ולא עשה (שבת נו ע"א).

רבי שמואל בר נחמני טוען שלא יעלה על הדעת שדוד חטא, שהרי ה' היה עמו. וכיצד אפשר שלא חטא? הגמרא מציינת חכם נוסף שלימד סנגוריה על דוד - רבי - אך היא מקדימה לדבריו הערה מעניינת של רב:

אמר רב: רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד.

ובעברית: רבי יהודה הנשיא, שבא מבית דוד, מהפך ודורש בזכותו של דוד. קשה להכריע אם הערתו של רב נאמרה לשבח, או שמא היא רומזת שרבי מנסה למצוא זכות לדוד בגלל ייחוסו, ורב עצמו הסתייג מגישה זו. מכל מקום, רבי הניח את היסוד לגישה המלמדת סנגוריה על דוד:

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע (שמ"ב י"ב, ט) - רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש', וכאן כתיב 'לעשות' - שביקש לעשות ולא עשה. אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב - שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה - ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו... וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן - מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו, מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים (שם י"א, יא).

רבי טוען שתי טענות בדבר שני החטאים של דוד: דוד לא בא על אשת איש, שכן אוריה החתי - ככל היוצא למלחמה בצבאו של דוד - נתן גט כריתות לאשתו; ואוריה החתי היה חייב מיתה בגלל דבריו לדוד. ביקורת מפורשת אחת על דוד עדיין יש כאן: ששלח את אוריה למוות, ולא דן אותו בבית דין.

הטענה ש"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" היא טענת מפתח בסוגייתנו, ונחלקו הראשונים בהבנתה. רש"י שם (ד"ה שבקש גט כריתות וד"ה גט כריתות) מבאר שהיה זה גט על תנאי: שאם ייהרג הבעל במלחמה או לא ישוב ממנה, תהא אשתו מגורשת כבר משעת נתינת הגט. התועלת בגט שכזה היא כפולה: ראשית, האישה תיחשב גרושה, ולא תזדקק לייבום אם ימות בעלה בלא בנים; שנית, אם בעלה לא ישוב (כגון אם ייפול בשבי או ייעדר), היא תהיה מגורשת ולא תהפוך לעגונה.

הגישה המפרשת את הפרשה לפי ההנחה בדבר קיומו של גט כלשהו שנתנו החיילים לנשותיהם לפני היציאה לקרב רחוקה מפשוטו של מקרא, ואין לדבר רמז בכתוב. ואכן, מתברר שגם בחז"ל גישה זו היא דעת יחיד, השנויה במחלוקת מכיוונים שונים.  

בסוגיה במסכת כתובות (ט, א) העוסקת בשאלה כיצד הותרה בת שבע להינשא לדוד אם הייתה אשת איש בשעה שהוא בא עליה לראשונה, הובאו שתי דעות, כשהראשונה מחמירה עם דוד – "התם אונס הוי"; והשנייה סוברת שבת שבע אכן הייתה מגורשת בגלל הגט של היוצאים למלחמת בית דוד. מקורות אחרים בחז"ל מניחים בבירור שבת שבע היא אשת איש לכל דבר. בסנהדרין (קז, א) נאמר שהקב"ה סירב לבקשתו של דוד למחול לו על החטא, שכן "כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו 'היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה' (משלי ו, כז–ל)", וגישה זו נזכרת שוב ושוב לאורך הסוגיה שם. ובמקום אחר נאמר: "כתיב 'ואת הכבשה ישלם ארבעתים' (שמ"ב יב, ו), אמר ר' יהודה בר חנינא: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד, אתה ניאפת אחת, שש עשרה ניאפות יבואו לך, אתה רצחת אחת, שש עשרה נרצחות יבואו לך" (מדרש שוחר טוב מזמור ג, ד).

המחלוקת בחז"ל מופיעה גם בדברי המפרשים. רבים מן הראשונים פירשו את הפרשה כפשוטה, ואף הסיקו ממנה לקחים רעיוניים. רבי יהודה החסיד הבין שהמסר הוא "להודיע כי ראש החסידים שכל עסקו לשם שמים ואעפ"כ כשראה אישה נכשל ואף על פי שקרוב לזקנה, וכל שכן שבחור צריך להיזהר מלהביט באישה ולהתרחק מאישה" (ספר חסידים סי' תריט).

רלב"ג למד מכאן מסר אחר:

להודיע שאין ראוי לאדם שיפנה אל התענוגים בעת היות חברו בצער… וראה מה קרה לדוד מהרע בתתו אז לעצמו התענוגים עד שחשק בבת שבע עם ידיעתו שהיא אשת איש ובא אליה ותהר לו, כי זה היה סבה אל שהוסיף פשע על חטאתו והשתדל שימות אוריה בחרב בני עמון.

ואילו אברבנאל כתב:

לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט… אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה בחטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל עונשו ובזה נתכפרו עוונותיו.

נוכל אפוא לסכם, כי העמדה הרווחת בחז"ל לא ניסתה לצמצם את מעשיו של דוד. נראה כי די במקורות אלו, שהן דוגמות חלקיות בלבד, כדי ללמד שהגישה המבינה את חטא דוד כפשוטו, והסוברת שדבר ה' העולה מן הפרשה הוא הלקחים שיש להפיק מחטאים אלו, היא גישה קדומה ולגיטימית לחלוטין. התעלמות מגישה זו היא החמצה של דבר ה', לפחות על פי פרשנות מסורתית מקובלת בעם ישראל.

ובכל זאת, אין גם ספק כי גיבורי המקרא היו ענקי רוח גדולי עולם. "האבות הם הם המרכבה" (בראשית רבה פב, ו), אמרו רבותינו. השכינה שורה בהם, במעשיהם, באישיותם, בנפשם, ברוחם, בנשמתם ובאיבריהם. לא במקרה ריבונו של עולם גזר בחכמתו שהם יהוו ראשית האומה הישראלית, כלומר, שנתחיל את ההיסטוריה שלנו בענקי עולם אלו. עוד על ענין זה ראה פה.


המאמר ערוך ממאמרו של הרב אמנון בזק "הקו והמרחב" וכן מסיכום שיעורו של הרב על פרשיית דוד ובת שבע בספר שמואל. הפיסקה האחרונה מהמאמר נלקחה ממאמרו של הרב שלמה אבינר "הם אינם בני אדם כמונו".


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "לימוד פשוטו של מקרא" ניתן להוסיף בתיבה למטה 
(
מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.