לעיתים אנו נוטים לחשוב שהמחקר המדעי הוא אובייקטיבי ואיננו מושפע מאג'נדות ותפיסות עולם זרות. דוגמה מובהקת שמוכיחה עד כמה אין פני הדברים כך, הייתה במאמר שפורסם במוסף שבת של מקור ראשון, בקיץ תשפ"ב. במאמר המדעי לכאורה, טען פרופ' רפאל גרינברג שהוא חפר בהר עיבל והאתר אינו יהודי. מהמעקב שלנו במכון אחרי חקירת האתר, ידענו מיד שהוא טועה ומטעה, ואף חושף את כוונותיו בהאשמת מדינת ישראל בגניבת שרידים ארכאולוגיים מאתר שנמצא בשטח הרשות הפלשתינאית. לא יכולנו לשתוק כנגד טענות אלה, וביקשנו מחבר המכון, הארכאולוג ד"ר יצחק מייטליס, לכתוב מאמר תגובה, אותו פרסמנו באותה הבמה בה פורסם המאמר של גרינברג. אנו מביאים לפני הקוראים את מאמרו של ד"ר מייטליס, ככלי ללימוד צורת התנהלות המחקר בתחום חקר המקרא והארכאולוגיה, בתקווה שזה ישמש להבא כלקח כיצד יש להתייחס כשקוראים מאמרים "מדעיים" בתחומים אלה בתקשורת.
* * *
בפרשת כי תבוא מצווה משה את העם, שלאחר כניסתו לארץ יבנה מזבח בהר עיבל: "מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל" (דברים כז ה), כלומר מזבח מאבנים שאינן מסותתות. עם ישראל קיים את הציווי כפי שהדברים מתוארים בספר יהושע: "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלו-הי ישראל בהר עיבל...מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהם ברזל..." (יהושע ח ל-לא). שם גם התקיים טקס הברכה והקללה, כפי שמתואר בפרשתנו ובספר יהושע.
החיפוש אחר המקום שבו היה האירוע המכונן הזה העסיק את חז"ל במשנה (סוטה ז, ה), בבבלי (לג ע"א) וגם בירושלמי (ז, ג). גם חוקרים שונים לאורך ההיסטוריה, בני ברית ושאינם בני ברית עסקו בכך. והנה נדמה שלשאלת מיקומו של המזבח נמצא הפתרון.
בשנים 1988-1982 נערכה חפירה ארכאולוגית שהרעידה במידה רבה את אמות הסיפים של המחלקות לארכאולוגיה באוניברסיטאות שונות בארץ ומחוצה לה. ההתעניינות בחפירה זו גלשה מעבר לכותלי היכל השן האקדמי והגיעה גם לציבור הרחב. מה היה בחפירה זו שעורר התעניינות כל כך רבה?
באתר שכוח במדרון הצפוני מזרחי של הר עיבל התגלה מבנה קבור מתחת לערמת אבנים גדולה שתוארך לתקופת הברזל 1, המכונה גם תקופת ההתנחלות והשופטים. האתר המבודד הזה זוהה על ידי החופר פרופ' אדם זרטל ז"ל מאוניברסיטת תל אביב כמזבח של יהושע בן נון.
גילוי זה עורר התרגשות בקרב לומדי התנ"ך בעלי הגישה המסורתית שכן הוא שימש עדות לאמינות ההיסטורית של התנ"ך וסייע לחיזוק הטענה על שורשי העם דווקא בחבל ארץ השנוי במחלוקת פוליטית. החיבור בין ממצא בשטח לאירוע מקראי הוא אחד הדברים שאותו מחפשים רבים מאז ראשית המחקר הארכאולוגי של ארץ ישראל. גילויו של המזבח בהר עיבל השתלב במגמה זו. לעומת זאת היו רבים בעולם האקדמי שגילוי זה היה לצנינים בעיניהם, שכן הם ראו בחפירה זו סתירה לדעתם השוללת את הערך ההיסטורי של רבים מספרי התנ"ך. זרטל, ארכאולוג מוכר, בשר מבשרו של המחקר הארכאולוגי, קיבוצניק בן תנועת השומר הצעיר, בא וטען שיש עדות ארכאולוגית למסופר בספר יהושע. אם נכונות מסקנותיו, הרי שעל המערערים על אמינות התנ"ך לשנות את הגישה לספר זה כמו גם לספרי תנ"ך אחרים. לתפיסתם לא יתכן שספר דברים וספר יהושע שנכתבו לטענתם בסוף ימי הבית הראשון ידעו לתאר במדויק אתר שהתקיים רק תקופה קצרה, כוסה במכוון בגלי אבנים ונשתכח מלב. על הזעזוע שנגרם בעקבות גילוי האתר בהר עיבל ניתן ללמוד מדבריו של פרופ' לארי סטייגר מאוניברסיטת הרווארד שאמר: "אם עמד מזבח עולה על הר עיבל, ההשפעה על מחקרינו היא מהפכנית. על כולנו לשוב לגן הילדים."
בעוד שבעקבות חפירה זו החופר זרטל שינה את דעתו על התנ"ך והחל לראות בו מקור היסטורי משמעותי, היו אחרים שהתמודדו עם הממצא מהר עיבל בדרכים אחרות. יש שאכן הודו שהאתר הוא פולחני אלא שאינו קשור לספר יהושע ויש שראו בו בסיס למגדל שמירה שנבנה על גבי המבנה. זרטל הותקף קשות וברור היה שבטיעונים השונים, המדעיים לכאורה, נגד זיהוי האתר כמזבח ישראלי היו מוסוות בין השאר, תפיסות פוליטיות. כך למשל כשאחד הארכאולוגים מתל אביב שטען שהמבנה אינו מזבח הגיע לאתר, הביט אל סביבותיו, פרש את ידיו וקרא: "מה יפית פלשתין".
אדם זרטל הלך לעולמו לפני כשבע שנים והוויכוח הסוער אודות אתר זה שקע. אולם הוא חזר וניעור לפני כמה חדשים בעקבות פרסום בעיתונות על גילוי כתובת בלשון מקראית שנמצאה בשפכים שנותרו מהחפירה בהר עיבל. הפרסום על כתובת זו שימש מניע לפרסום מאמר חדש אודות האתר במוסף זה שכותרתו: "חפרתי בהר עיבל, האתר אינו יהודי" (ז סיון תשפ"ב).
הכותב, פרופ' רפאל גרינברג מתל אביב אינו מסתיר את מטרתו הפוליטית של מאמרו, שהוא חלק ממאבק שהוא מנהל זה שנים רבות, במסגרת עמותת 'עמק שווה'. עמותה זו נתמכת על ידי האיחוד האירופאי והקרן החדשה לישראל, בפעולתה כנגד חפירות ארכאולוגיות של מדינת ישראל ברחבי יהודה ושומרון כולל בירושלים. התביעה המוזרה שלו להעביר את ממצאי החפירה ל"אגף העתיקות הפלשתיני" אומרת דרשני. אילו היה מדובר רק על פרשנות מוטה של הממצא החרשתי, כי אין הצר שווה בנזק המקלדת ובזמנו של הקורא. אך מכיוון שתיאור החפירה המובא במאמר סלקטיבי ונתונים משמעותיים לא הובאו בו, חשתי שחובה עלי להגיב.
ראשית, יש להדגיש שהכותב חפר באתר בעונה אחת בלבד מתוך שמונה, ומחפירה זו, יחד עם הפרסום הראשוני על אודותיה, הוא מסיק חלק מטענותיו. ובכן, גרינברג לא היה שותף לרוב עונות החפירה ולא השתתף כלל בשלבי עיבוד החומר. מכאן שהוא מטעה במכוון את ציבור הקוראים בראשית הכתבה ושם עצמו כאחד שהיה שותף לחפירה, ומכירה היטב.
במאמרו מתאר גרינברג את הממצא הארכיאולוגי כמורכב משני שלבי הבנייה, שביניהם היה פער זמן משמעותי. אמירה זו מטרתה לומר שאין קשר בין שני שלבי החיים באתר. על פי תיאורו, בשלב הקדום היה זה בית מגורים רגיל ובשלב המאוחר נבנה מעליו מבנה מסיבי מאבנים גסות אשר מולא באופן מכוון בעפר. באתר התגלו עצמות בעלי חיים טהורים, בהן עצמות יחמור המותר באכילה אך אינו כשר להקרבה. כמו כן הוא מציין שבדו"ח ראשוני של החפירה שפורסם בכתב עת לענייני ארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב מובא שרק 4% מהעצמות היו שרופות ולכן אין ייחוד בממצא העצמות שהתגלה באתר, ואתר זה אינו שונה מאתרים אחרים בני תקופתו באזור ההר. אולם גרינברג לא ציין שלמבנה המאוחר שהתגלה לא היה פתח ולכן ברור למדי שמבנה זה לא שימש למגורים ולכן מדובר במסגרת אבן שאותה מילאו בעפר באופן מכוון. אין הוא מציג את השאלה מה יכולה להיות מטרתו של מבנה אבנים לא מסותתות ללא פתח הממולא במכוון בעפר. בנוסף הוא לא התייחס לנתון המעניין, שבממצא העצמות באתר בהר עיבל לא נמצאו עצמות כלבים וחמורים השכיחים באתרים אחרים בני התקופה בהר. היעדר הפתח במבנה, והיעדר עצמות בעלי חיים לא כשרים, צריכים היו לעורר חשד אצל הכותב שמא אתר זה שונה מאתרים אחרים.
לא רק זאת. תיאורו של גרינברג אינו עולה בקנה אחד עם תיאור החפירה באנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות, שכתב אדם זרטל, מי שניהל את החפירה במשך שמונה עונות. במבנה הקדום המתואר על ידי גרינברג כבית מגורים, נמצא מעגל אבן בנוי שקוטרו כשני מטרים. באגן זה ועל הרצפה התגלתה שכבת אפר ועצמות רבות של בעלי חיים, רובן שרופות. מעגל אבנים בנוי בקוטר כזה אינו מוכר בבתי מגורים רגילים. זרטל גם הוא מתאר שתי שכבות באתר, אך הן היו רצופות וקצרות ימים בניגוד לתיאורו של גרינברג שיש פער משמעותי בין שני השלבים.
באשר לעצמות היחמור שהתגלו באתר, שאינו כשר להקרבה אך ראוי למאכל, אציין שהאיסור על הקרבת חיות טהורות כמו צבי ויחמור המותרות למאכל אינו חד משמעי (זבחים לד ע"א). גרינברג כנראה גם לא מכיר את התוספתא בזבחים פרק יג שאומרת שעד שלא הוקם המשכן ניתן היה להקריב גם חיות, שאינן חיות בית ולא רק בהמות ועופות.
רפאל גרינברג הסתמך על פרסום משנת 1987 שבו נכתב שרק 4% מעצמות בעלי החיים היו שרופות, אך משום מה הוא לא התייחס לפרסומים מאוחרים יותר, כמו למשל הפרסום שהזכרתי לעיל, של האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות (שיצאה לאור בשנת 1992), בהם מצוין שהתגלו כ-3000 עצמות של בעלי חיים טהורים, שזו כמות גדולה של עצמות, יחסית לאתר מסדר גודל כזה. על פי זרטל רוב העצמות היו שרופות באש פתוחה. גם אם כמות העצמות השרופות לא הייתה רבה, אין הדבר אומר דבר וחצי דבר שכן, ברוב הקורבנות (פרט לקרבן עולה) שרפו על המזבח רק את החלקים הפנימיים של בעל החיים שעלה לקורבן ובהם אין עצמות. את שאר החלקים נהגו לאכול. לאור זאת אין לצפות לכמות רבה של עצמות שרופות.
בנוסף, כנראה שלא במקרה, גרינברג אינו מציין את הנתון המעניין, שעצמות בעלי החיים היו של זכרים בני שנה, שכן גילוי זה תואם את ציווי התורה המופיע במקומות שונים כמו למשל: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחו" (שמות יב ה).
זרטל שיחזר את הכבש העולה לראש המבנה על בסיס הממצא בשטח וגם הוא תואם את אחד המאפיינים הבולטים של הציווי המקראי על המזבח הישראלי: "ולא תעלה במעלות על מזבחי" (שמות כ כב). גם חומרי הבניה של המבנה העשוי מאבני שדה לא מסותתות תואמים את האיסור המקראי על בניית מזבח מאבנים מסותתות: "לא תבנה אתהן גזית" (שמות כ כא), ואת הציווי המופיע בפרשתנו, פרשת כי תבוא: "מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל" (דברים כז ה). עוד ממצא ייחודי המלמד שאתר זה אינו אתר רגיל הוא הימצאותן של פיסות טיח באתר. נראה כי המבנה היה במקור מטויח והדבר תואם את הציווי בפרשתנו: "... תקימו את האבנים האלה...ושדת אותם בשיד" (שם כז ד). לממצאים ייחודיים אלה יש להוסיף שהממצא בשטח תואם גם את תיאור המזבח במסכת מידות ועל כך עמדו כבר רבים.
אולם, גם אם הנתונים שעלו מן העפר מצביעים על כך שהאתר הוא אתר פולחן ישראלי, עדיין עלינו להתמודד עם הטענות של גרינברג ואחרים שהאתר הוא כנעני. בעוד שאדם זרטל ואחרים קשרו מבנה זה לעם ישראל שהגיע להרי יהודה ושומרון לאחר חציית הירדן, טען גרינברג שהאתר הוא כנעני אך אין הוא מסביר כיצד הגיע למסקנה זו. ולא בכדי, שכן לדעתו כל מאות יישובי ההתנחלות בעלי קווי היכר ארכיטקטוניים וקרמיים מובהקים הם כנענים. לדידו, אתר ישראלי לא רק שלא קיים בהר עיבל, הוא לא קיים במציאות כלל, שכן הוא מכחיש את קיומו של עם ישראל בתקופה זו. אולם אם נתייחס לגוף הטענה שהאתר הוא כנעני, יש לדעת שכדי להבין מבנה או ממצא אחר שהתגלה במחקר הארכאולוגי נהוג לחפש לו מקבילות באתרים אחרים. זהו אמצעי מרכזי במחקר הארכאולוגי להבנת תגלית כלשהי. והנה, למבנה בהר עיבל אין מקבילות במקדשים הכנענים הרבים שהתגלו מהתקופה המקבילה באזורים הנמוכים של הארץ כמו גם למקדש הכנעני שהתגלה בשכם הסמוכה. זהו מבנה ייחודי שאת מקורו אין לחפש בתרבות הכנענית אלא רק בתרבות הישראלית שינקה את מקורותיה מן המקרא.
כללו של דבר, הנתונים שהובאו כאן אינם משאירים מקום לספק שאכן מדובר באתר פולחני- דתי, המתוארך בעיקר על בסיס כלי החרס וממצאים נוספים, כמו חרפושיות מצריות שנמצאו באתר, לתקופת הברזל 1, היא תקופת ההתנחלות.
ניתן להתווכח ולדון בשאלה אם אכן המבנה בהר עיבל הוא המזבח שבנה יהושע, אך אין ספק שמדובר במזבח ישראלי מתקופתו, שנבנה על פי ההנחיות המתוארות בתורה. יחד עם זאת אני מצטרף לקריאתו של גרינברג שהגיע הזמן שחפירה זו תזכה לפרסום מדעי מסודר על פי כל הכללים האקדמיים, כדי שהממצאים יונגשו לקהל החוקרים. חפירה זו תתרום רבות למחקר ארץ ישראל בתקופת ההתנחלות, תקופת ראשיתו של עם ישראל בארצו, ואולי תשים קץ לוויכוח הנמשך כבר דור שלם.