אחדותו של ספר ישעיהו


מאת צוות האתר

מבוסס על הספר עד היום הזה מאת הרב אמנון בזק ועל שיעוריו של הרב יואל בן נון.

דיון בשאלת מחברי הספרים בתנ"ך התעורר בדורות האחרונים בנוגע לספר ישעיהו. במאמר זה ננסה להבין פרשיה זו, ומתוך כך ללמוד גישה כללית לגבי חיבורם של ספרי הנביאים.

ניתוח עמוק של ספר ישעיהו יכול ללמד אותנו על קיומן של כמה תופעות מיוחדות בספר זה. ראשית, נראה כי בספר ישנם כמובן אזכורים למאורעות שטרם אירעו בימי ישעיהו, אך אזכורים אלו נעשים הם בלשון עבר דווקא. כך, בחלקו השני של ספר ישעיהו מופיע המלך כורש פעמיים בשמו. קשה מאוד היה להבין מדוע בתקופת ישעיהו, כמעט מאתיים שנה לפני זמנו של כורש, יש טעם לנקוב בשמו של המלך העתידי במסגרת הנבואה. דבר זה לא נפוץ בקרב ספרי הנביאים.

נוסף על כך, ישנם ביטויים שונים המופיעים פעמים רבות בחלקו השני של הספר, אך אינם מופיעים כלל בחלקו הראשון. על זאת יש להוסיף את העובדה שמבנה הספר ישעיהו מבטא את הרעיון שהוא נחלק לשני חלקים: החלק הראשון של קובץ נבואות ישעיהו מסתיים בנבואת נחמה בפרק לה. לאחר מכן מופיעים ארבעה פרקים העוסקים במלך חזקיהו: במלחמתו עם אשור, במחלתו, ביחסיו עם הנביא ישעיהו ובכישלונו בפרשת מלך בבל. פרקים אלו הם במידה רבה חזרה על פרקים יח-כ בספר מלכים ב.

התופעות שציינו והמחקר הביקורתי של ספר ישעיהו הביא רבים ממבקרי המקרא לראות בספר איחוד של שני ספרים שונים (חלק א: א-לט, חלק ב: מ ואילך. בהמשך היו שטענו אף לחלק שלישי). המבקרים יחסו את הפרקים האחרונים לדמות בשם "ישעיהו השני".

הנחת יסוד – היתכנות הנבואה

במאמר זה נדון באופן ענייני בשאלה שהתאוריה הזאת מעלה, אך ראשית נתייחס לנקודה עקרונית:

מלבד הטיעונים העניינים שהבאנו לעיל, המבקרים העלו טענה נוספת - לדעתם כלל לא ייתכן שישעיהו כתב את חלקו השני של הספר, שכן בחלק זה מתוארת מציאות שלא היתה קיימת בזמנו של ישעיהו - גלות בבל והחורבן, ומשום כך ברור שכתב אותה מי שכבר חי בתקופה זו. מובן שטענה זו נבעה מכפירה במושג הנבואה ומן ההנחה שלא ייתכן שאדם ידע את העתיד.

בנקודה זו הויכוח בין הקריאה הדתית של התנ"ך לבין הקריאה הביקורתית שלו היא אי-הסכמה על הנחות היסוד. מי שניגש לכתבי המקרא מתוך מבט כופר מניח מראש שלא תיתכן נבואה ושהתנ"ך איננו אלוהי, וקושיות מעין זו עולות מיניה וביה מתוך ההנחה הזאת. מי שמאמין בקדושתם של כתבי המקרא איננו מקובע לרעיון שדבר כזה "לא ייתכן", והוא מביא בחשבון מראש את אפשרות חיזוי העתיד של הנביא. לכן "הוכחות" שנובאות מטענות כאלה אינן הוכחות עבור הקורא המאמין, ולמעשה אחיזה בהן היא כפירה מלכתחילה בכל הרעיון של התנ"ך. 

אולם, חלק מן הטענות על חוסר אחדותו של הספר אינן קשורות לאמונה ביכולתו של הנביא לדעת ולהודיע את העתיד. טענות אלו מתבססות, כפי שראינו לעיל, על ראיות מתוך סגנון הספר, מבנהו ואזכורי הנביא בתוכו. בהם נעבור לדון כעת.

כיצד אם כן חובר ספרו של ישעיהו?

ניתן לומר כי מצאנו שלוש גישות עקרוניות בהבנת הדברים:

קבלת החלוקה לשני ספרים

 יש רבנים וחוקרים מאמינים שקיבלו את רעיון פיצול הספר לשני חלקים. זו הגישה בה דוגל לדוגמא הרב אמנון בזק בספרו עד היום הזה (לא בגלל בעיית הנבואה כמובן, אלא בגלל הצורה הספרותית של החיבור), וכך גם החוקר הדתי משה צבי סגל.

למעשה, הרעיון שחלקו השני של הספר לא חובר על ידי ישעיהו הנביא הועלה לראשונה על ידי רבי אברהם אבן עזרא. בפירושו לתחילת פרק מ כתב האבן-עזרא את הדברים הבאים:

נדבקה זו הפרשה בעבור שהזכיר למעלה כי כל אוצרות המלך גם בניו יגלו לבבל, על כן אחרי זאת הנחמות. ואלה הנחמות הראשונות מחצי הספר על דעת רבי משה הכהן על בית שני, ולפי דעתי הכל על גלותינו, רק יש בתוך הספר דברי גלות בבל לזכר, כי כורש ששלח הגולה. ואולם באחרית הספר דברים הם לעתיד כאשר אפרש. ודע כי מעתיקי המצות ז״ל אמרו כי ספר שמואל כתבו שמואל והוא אמת עד 'וימות שמואל׳ (שמואל א כה, א), והנה דברי הימים יוכיח, ששם דור אחר דור לבני זרובבל, והעד "מלכים יראו וקמו שרים וישתחו" (ישעיהו סט, ז). ויש להשיב, כאשר ישמעו שם הנביא, ואם איננו, והמשכיל יבין.

דברי האבן-עזרא כתובים באופן סתום למדי, אך נראה שכוונתו הכללית היא שהספר מורכב משני ספרים שחוברו על יד אנשים שונים.[1] 

גם חז"ל רמזו על כיוון זה כשיחסו את ספר ישעיהו לחזקיהו וסיעתו [2].

רבי יצחק אברבנאל הלך בכיוון זה בהקשר לספרים אחרים במקרא. בפירושו לשמואל א (ט, ט) כתב:

והנכון אצלי בדבר הזה הוא, ששמואל כתב הדברים שקרו בימיו, ונתן הנביא כתב גם כן בפני עצמו, וגד החוזה כתב גם כן בפני עצמו כל אחד מהם כל מה שקרה בימיו, ושהכתובים האלה ירמיהו הנביא קבצם וחברם יחד וסדר הספר כולו על-פיהם, שאם לא כן מי קבץ המאמרים ההם בהיותם מפועלים מתחלפים? שהכתוב (דברי הימים א כט, כט) לא אמר שכתבו הנביאים ההם דבריהם זה אחד זה, כי אם שכל אחד כתב ספר בפני עצמו. וידמה, שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים, הבין ספר שמואל הקרוב אליו, והוא קיבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר, ואין ספק שהוסיף בו דברים לבירור המאמרים כפי מה שראה, וזהו אומרו "עד היום הזה", והוא היה מה שכתב "לפנים בישראל".

לפי דברי האברבנאל ייחוסם של חז"ל לגבי חיבור ספרי המקרא השונים איננו מחייב, כי המחבר המוזכר בדבריהם כתב את הגירסה הראשונה של הספר ויתכן כי נביאים בדורות שלאחר מן ערכו את הספרים והרחיבו אותם.

"אחד היה ישעיהו" 

לעומת זאת, יש שחלקו על תזת שני החלקים מסיבות לשוניות שונות, והראו כי ישעיהו אחד היה. בין הדוגלים בגישה זו נמצאים הרב יעקב מדן ורחל מרגליות. בין גדולי חכמי ישראל שיצאו חזיתית נגד הטענה על קיומו של "ישעיהו השני" גם נציין את פרשן המקרא שד״ל, שהיה חוקר ופילוסוף בעל השכלה אקדמית רחבה. בפירושו הקפיד שד"ל להדגיש רבות את אחידות הספר ואת חוסר הסבירות של פיצולו לשני מקורות שונים.

בתחילת המאה פורסם הספר אחד היה ישעיהו של רחל מרגליות, ספר קטן הכמות ורב האיכות, שנכתב לפני עידן המחשב והמאגרים הדיגיטליים. עיקרו של הספר בא להראות שהסגנון של ישעיהו פרקים מ-סו מתאים מאוד לסגנון של ישעיהו פרקים א-מ. כל ההפרדה של החוקרים בין החלקים, טוענת רחל מרגליות, לא עומדת במבחן הסגנון. היא לוקחת ביטויים שונים משני חלקי הספר ומראה את הדמיון.

כך לדוגמה בפרק הראשון של הספר, העוסק בכינויים של ה':

1. הכינוי לה' "קדוש ישראל" חוזר בספר ישעיהו 25 פעמים: 12 בחלק הראשון ו-13 בחלק השני. בשאר ספרי המקרא כינוי זה מופיע 3 פעמים בלבד.

2. "רם ונישא": בפרק ו ובפרק נז. הצירוף הזה לא מופיע עוד במקרא.

3. בדומה לכך לגבי "שוכן מרום", "ה' אור לישראל" ועוד תיאורים של ה'.

בפרק השני עוברת מרגליות לכינויים של עם ישראל, ומראה שיש כינויים ייחודיים לספר ישעיהו והם מופיעים בשני חלקי הספר, ובפרק השלישי עוסקת בלשונות נבואה. היא מביאה גם חטיבות שלמות מקבילות, כמו פרק ה מול פרק מא. יש אמנם הבדלים בסגנון בין החטיבות, אך קווי החיבור חזקים ביותר. כל זה מאוד מחזק את הקשר בין שני חלקי הספר.

על זה יש להוסיף עוד שני טיעונים:

1. תיאורי עבד ה', עבודת האלילים ושפיכת הדם הנקי, הקיימים בכמה פרקים בחלק השני, מתאימים לימי מנשה, ואין להם שייכות לימי בית שני. יש להוסיף שעבודת האלילים מתוארת בפרקים אלו בצורה פגנית ומתועבת ממש, באופן שלא תואר אפילו בפרקים א-מ, שם הובאו רק תיאורים כלליים. לדוגמה, בפרק מד יש תיאור של עבודה זרה והוא מתאים רק לתקופת מנשה, כשהותרה הרצועה ועבדו את כל האלילים מתוך ייאוש. בימי בית שני היו בעיות אחרות לחלוטין: היו נשים נוכריות, אי שמירת שבת, השומרונים שעבדו לה' בסגנון שלהם ורצו להשתתף בבניית המקדש. בספרי חגי, מלאכי, עזרא ונחמיה לא מוזכרת בעיה של פסלים ואליליות. אין לתיאורים האלה היגיון בתוך ההקשר של בית שני.

2. עניין נוסף הוא תיאורי ירושלים וערי יהודה. בפרקים השונים יש תיאורים סותרים: לפעמים יש תיאור של ירושלים עומדת ולפעמים ירושלים חרבה. בפרק מ (פס' א-ב): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיה". לא כתוב כאן שהיא חרבה אלא שהיא ספגה מכה. כך גם בפרק נא. בסוף פרק סא ירושלים מתוארת עם חומות! לעומת זאת, בסוף המזמור של חסדי ה' בפרק סג, מפורש שירושלים חרבה.

נקודה אחרונה וחשובה בעניין זה: הלשון של הספר עד הסוף היא נבואית מקראית של בית ראשון, כפי שכתב בעבר אבא בנדויד והדגיש שוב בשנים האחרונות פרופ' אבי הורביץ. השפה לא מתאימה כלל לבית שני. בעל דברי הימים, שניסה להסתיר את לשונו המאוחרת, לא הצליח. יחזקאל, שניבא בגולה, לשונו ספוגה ארמית ואכדית. אולם כאן אין שום בצבוץ של לשון בית שני.

הגישה המשלבת 

אולם נראה ששתי הגישות הללו לוקות בחסר. מחד גיסא, גישתו של האבן עזרא אפשרית ואין סיבה לדחות אותה על הסף, ואכן קיימים רמזים משמעותיים לחלוקת הספר לשני חלקים. מאידך גיסא, צודקים הטוענים שישנם סימני אחדות משמעותיים בין החלקים. נראה ששתי הגישות המנוגדות שהוצגו אם כן אינן מצליחות להסביר בצורה פשוטה את כלל העובדות. נדמה אם כן שעל מנת להבין את חידת חיברו של ישעיהו נדרש להעמיק בדברים מעט יותר[3]. 

נעיין בישעיהו מ"ד,כד – מ"ה,ז. הנביא מזכיר כאן לא רק את כורש אלא גם את בניית ירושלים:

כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי. מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל. מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם. הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ. הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד. כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.  אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ.  וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי.  לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.

מבחינה היסטורית אחד האירועים החשובים בתולדות בבל ופרס הוא אירוע שהתרחש בשנת 539 לפני הספירה. המלך הבבלי האחרון התעניין יותר בעתיקות מאשר בניהול הממלכה. הוא הלך לאזור ערב הסעודית ושלח דוחות חפירה, ובנו בלשצר נשאר העוצר בבל. הלה היה שיכור והולל והפך דוגמה לשליט עיוור. כוהני בבל פתחו את הדלת לכורש ללא מלחמה, כי הוא נתן להם חופש פולחני, והוא כבש את בבל בקלות. עוד באותה שנה הוא הצהיר את ההצהרה המפורסמת על חזרה לירושלים, וזה מה שמתואר כאן בישעיהו.

יש לציין שהצהרת כורש לא נגעה רק לירושלים אלא הוא העניק לעמים שונים חופש פולחני, וכך גם בבבל הוא אישר לכהני בבל לפתוח מקדשים ישנים. הפרסים עבדו הפוך מאשור ובבל: לא להגלות את העמים שהם כבשו אלא להחזיר עמים למקומם ולהרשות להם לחיות על פי אמונתם, "מדבר בלשון עמו", על מנת לזכות לשקט תעשייתי ואהדת העמים האלה. המדיניות הזו הצליחה קצת יותר מהאכזריות הבבלית, והאימפריה שלהם החזיקה לא מעט זמן. מדיניות זו של כורש באה לידי ביטוי ב"גליל כורש", חותם חרס בצורת גליל שבו מסופר על אוטונומיה דתית כללית שקיבלו העמים תחת השלטון הפרסי.

אלא שכל זה קרה 160 שנה לאחר ישעיהו. בתקופת ישעיהו הפרסים לא היו שחקנים חשובים, ולא ניתן היה עוד להעלות על הדעת מציאות כזו של נפילת הכשדים על ידי מלך פרסי (כפי שמתואר כאן בפסוקים) ולאחר מכן כיבוש בבל על ידו. נראה שמה שהפריע לאבן עזרא זה לא רק אם הנביא יכול לנבא לתקופה עתידית. זה שאלה של אמונה. השאלה המהותית יותר היא: מי השומעים? מי שמע את דברי הנביא באותם ימים, ומדוע היו הדברים אז רלוונטיים? הרי זה בלתי נתפס לדבר על כורש 160 שנה לפני שהאורעות האלה התרחשו!

אכן כאן ניתן לטעון שבאמת נבואה זו לא נאמר בציבור. לא כתוב שנבואות אלו נאמרו בפני הציבור, וייתכן שהם נכתבו ונשמרו בסתר.

לאור העבודה שישעיהו ותלמידיו היו נרדפים בימי מנשה, אפשר להבין שנכתבים נבואות נחמה וישועות מבלי קשר ישיר למלך השולט, בניגוד לפרקים א-מ שם הנבואות קשורות למלך השולט ולתקופה. אין טעם לדבר עם מנשה, והתקווה צפונה בעתיד בלבד. אפשר אם כן שנכתבו נבואות שלא לפרסום באותו הדור. יש גם אפשרות לומר שתלמידיו של ישעיהו המשיכו את פעולתו ואת סגננו אל מול המציאות הקשה של ימי מנשה, ובתוך דברים אלו נכתבו גם נבואות עתידיות. כמו כן אפשר להציע שאלו היו תלמידים שלו שחיו עד ימי בית שני. בית המדרש שלו המשיך ליצר עוד דורות רבים, ואז הכניס את הנבואות שלו לספרו.

למעשה, יש לסברה הזאת תימוכין מספר ישעיהו עצמו. בישעיהו (ח, טז-יח) מופיע רצף פסוקים תמוהה להבנה: 

צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי. וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ. הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן.

מה פירוש הציווי "לצור תעודה" ו"לחתום תורה", ומיהם ה"לימודים" של ישעיהו? ומה הקשר לקיווי אל ה' "המסתיר פניו מבית יעקב"? על פי פירושנו הדברים מוחוורים: ה"לימודים" הם תלמידיו של ישעיהו הנביא, כפי הידוע לנו שהיו לנביאים תלמידים שנקראו "בני הנביאים" (מלכים ב ב, ו ועוד), ובפסוק הזה הוא מצווה לחתום את תורתו ותעודתו ביד תלמידיו מפני הימים הקשים הבאים עליהם. אולם הוא גם צופה שמצב זה לא יימשך לנצח, והוא ותלמידיו (הקרויים כאן "ילדים", בדומה לדברי חז"ל כי התלמידים קרויים בנים (ספרי דברים), ובשונה מהפרשנות המקובלת לפסוק) הם "אותות" על הימים הטובים שעוד נכונו להר ציון.   

לפיכך, נטיית הדברים היא לראות בספר ישעיהו ספר אחד – "אחד היה ישעיהו", אולם ייתכן שתלמידיו המשיכו את דרכו בחבורה שהסתגרה לתוך עצמה. הם כתבו פנימה ותיארו רדיפות, עבודה זרה ושפיכת דם נקי וכן נחמות עתידיות, אולם כל זה לא היה מיועד בזמנם לפרסום.

סיכום שיעור של הרב יואל בן נון שהועבר במכללת הרצוג בשנת תשע"ג. סוכם על ידי צוות אתר התנ"ך.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אחדותו של ספר ישעיהו" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] האבן-עזרא כותב בצורה של סדרה של רמזים. נפענח את דבריו בכך שנתחקה אחר כל רמז ונבין את כוונתו:

1. הרמז הראשון הוא ספר שמואל שלמרות שהוא כתב את הספר, יש חלקים שברור שהוא לא כתב, שהרי הוא כבר מת באותו הזמן. מי כתב את סוף ספר שמואל א ואת ספר שמואל ב? הגמרא (בבא בתרא טו ע"א) שואלת שאלה זו, ועונה "דאסקיה נתן וגד". נתן וגד הם אלו שסיימו לכתוב את הספר. המקור לדברי הגמרא הללו הם בסוף דברי הימים א' (כ"ט כט):

וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה.

בעל ספר דברי הימים מכיר את הספרים השונים שמהם בסופו של דבר נכתב ספר שמואל שלפנינו.

זהו הרמז הראשון של האבן עזרא. כמו שחלקים מספר שמואל לא נכתבו על ידי שמואל, כך גם לגבי ישעיהו. 

2. הרמז השני שלו הוא ספר דברי הימים. כוונתו לדברי הימים א פרק ג, שם יש רשימה של צאצאי דוד. בסוף הרשימה מופיעים שמות של אנשים שחיו דורות אחרי זרובבל, וזה מעורר שאלה מי כתב את ספר, שהרי חז"ל אמרו שזה עזרא – בן דורו של זרובבל, אולם מופיעים כאן מספר דורות אחריו! האבן עזרא כנראה רצה לומר שיש כאן תוספת מאוחרת יותר.

3. הרמז השלישי הוא הפנייה לישעיהו מט, ז. מה כוונתו של האבן עזרא ברמז זה? המעיין שם בפסוקים יראה שמדובר כנראה בסיפור ההקדשה של הנביא. הנביא מתאר את המינוי שלו ואת הקשיים הכרוכים בכך, תיאור שמזכיר קצת את זה של ירמיהו. בין השאר נאמר שם שחלק מתפקידו הוא להיות גואל לעולם כולו, ובפסוק ז נאמר שמלכים ושרים ישתחוו אל מול הנביא. נראה שכוונת האבן עזרא לומר בפשטות שהכוונה היא לכורש, שכאשר ישמע את דברי הנביא יקום וישתחווה. אולם הוא מסיים את דבריו ("ויש להשיב") ואומר שאולי הכוונה היא שכורש ישמע את דברי הנביא (לאחר שהנביא כבר לא יהיה קיים) וישתחווה. אם כן, לפי האבן עזרא מסתבר יותר שהכוונה היא שהוא יראה את הנביא בפועל, אולם הוא הוא לא שולל את האפשרות השנייה. יש להעיר שבדרך השנייה צעד גם יוספוס פלביוס, שכתב שהביאו לכורש את דברי יאשיהו ואז הוא קם מכסאו.

[2] בבא בתרא, יד ע"ב - טו ע"א.



הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.