מאת צוות האתר
מבוסס על הספר עד היום הזה מאת הרב אמנון בזק ועל שיעוריו של הרב יואל בן נון.
דיון בשאלת מחברי הספרים בתנ"ך התעורר בדורות האחרונים בנוגע לספר ישעיהו. במאמר זה נדון בסוגיית חיבורו של ספר ישעיהו, ומתוך כך נלמד גישה כללית לגבי חיבורם של ספרי הנביאים.
ספר ישעיהו הוא הראשון מבין ספרי נביאים אחרונים. הספר מרכז את נבואותיו של הנביא ישעיהו בן אמוץ, ומכיל תוכחות מוסר רבות מאת ה' כלפי עמו סביבות תקופת חייו. על פי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, הועלה הספר על גבי הכתב על ידי חזקיה מלך יהודה וסיעתו (המאה השמינית - שביעית לפני הספירה, על פי הכרונולוגיה המקובלת במחקר). לפני כמאתיים שנה עת החל המחקר הביקורתי של המקרא, הבחינו כמה חוקרים בכמה תופעות מיוחדות בספר זה. כמו רבים מספרי הנבואה הספר מכיל אזכורים למאורעות שטרם אירעו בימיו של הנביא. אולם, בשונה מספרי נבואה אחרים, כמה מאזכורים אלו מופיעים בלשון עבר דווקא. באופן דומה, בחלקו השני של ספר ישעיהו מופיע פעמיים המלך כורש אך זה מופיע בשמו האישי. והנה, קשה מאוד היה להבין מדוע בתקופת ישעיהו, כמעט מאתיים שנה לפני זמנו של כורש, יש טעם לנקוב בשמו של המלך העתידי במסגרת הנבואה. דבר זה לא נפוץ בקרב ספרי הנביאים.
נוסף על כך, הצביעו החוקרים על ביטויים המופיעים פעמים רבות בחלקו השני של ספר ישעיהו, אך אינם מופיעים כלל בחלקו הראשון. אחרים עמדו על הנקודה שמבנה הספר ישעיהו עצמו מבטא רעיון שספר זה נחלק לשני בעצם לחלקים: החלק הראשון של קובץ נבואות ישעיהו מסתיים בנבואת נחמה בפרק לה. לאחר מכן מופיעים ארבעה פרקים העוסקים במלך חזקיהו: במלחמתו עם אשור, במחלתו, ביחסיו עם הנביא ישעיהו ובכישלונו בפרשת מלך בבל. פרקים אלו הם במידה רבה חזרה על פרקים יח-כ בספר מלכים ב. התופעות אלו, הביא רבים ממבקרי המקרא לראות בספר ישעיהו איחוד של שני ספרים שונים (חלק א: א-לט, חלק ב: מ ואילך). המבקרים יחסו את הפרקים האחרונים לדמות בשם "ישעיהו השני" (בהמשך אף היו שטענו שלספר שלושה חלקים וישנו גם "ישעיהו השלישי") [1].
לפני כל דיון בחיבורו של ספר ישעיהו, יש להזכיר נקודה עקרונית שמשתמשת רבות בדיונים על אחדותו של הספר: מלבד הטיעונים הספרותיים, טענו מפרקי הספר שחלוקתו של זה ל-2 חלקים מתחייבת מבחינה מחקרית. כפי שציינו, ספר ישעיהו מכיל נבואות מדוייקות אודות העתיד לקרות לישראל בימי הגדול. אולם, מבחנה מחקרית, בלתי אפשרי לומר שעמד מישהו בימי המלוכה והצליח לחזות את העתיד. ומשום כך, ברור שמי שכתב את פרקי הסיום של הספר חי בתקופה מאוחרת. כך ניסח זאת יאיר הופמן:
“הגישה הבקרתית אינה יכולה להיות מבוססת על האקסיומה שיש אלהים המגלה את העתיד לנביאיו, שהרי אין הגיון בטענה שאדם יודע פרטים מדוייקים על העתיד להתרחש 150 שנה לאחר זמנו. על פי כללי המשחק של בקורת המקרא יש לנסות ולהסביר כיצד יוחסו לישעיהו בן אמוץ איש המאה השמינית לפנה”ס דברים שעל פי ההגיון יכלו להיאמר רק לאחר כ150 שנה” (סוגיות בבקורת המקרא, יאיר הופמן עמ’ 15). אכן ענין של כללי משחק, ומה שייך כאן ההגיון?
אולם, בנקודה זו הויכוח בין הקריאה הדתית של התנ"ך לבין הקריאה הביקורתית שלו היא אי-הסכמה על הנחות היסוד. מי שניגש לכתבי המקרא מתוך מבט כופר מניח מראש שלא תיתכן נבואה ושהתנ"ך איננו אלוהי, וקושיות מעין זו עולות מיניה וביה מתוך ההנחה הזאת. ברם, מי שמאמין בקדושתם של כתבי המקרא איננו מקובע לרעיון שדבר כזה "לא ייתכן", והוא מביא בחשבון מראש את אפשרות חיזוי העתיד של הנביא. לכן "הוכחות" שנובאות מטענות כאלה אינן הוכחות עבור הקורא המאמין, ולמעשה אחיזה בהן היא כפירה מלכתחילה בכל הרעיון של התנ"ך.
אכן, חלק מן הטענות על חוסר אחדותו של הספר אינן קשורות לאמונה ביכולתו של הנביא לדעת ולהודיע את העתיד אלא מתבססות על ראיות מתוך סגנון הספר, מבנהו ואזכורי הנביא בתוכו. טענות אלה בהחלט ראויות לדיון ענייני. אולם, חשוב להדגיש נקודה זו שעליה עמדנו ולציין כי פעמים רבות טענות המחקר מבוססות על הנחות יסוד שמחייבות מסקנה מסויימת, ועל האדם הדתי המאמין בקדושת המקרא להבין בהן ולא לערבב בין אלו לבין שיקולים ספרותיים עניניים. עכשיו שהונחו היסודות, ניתן לדון ולבחון את שאלת חיבורו של הספר.
מסקנות המחקר הביקורתי של ספר ישעיהו, חלחל בצדק רב לתוך עולם הישיבות והחינוך היהודי. בקליפת אגוז, ניתן לומר שהתגובות לטענות אלה מתחלקות לשתי גישות עקרוניות.
כמה רבנים וחוקרים מאמינים קיבלו לגמרי את רעיון פיצול הספר לשני חלקים. בגישה זו דוגל לדוגמא הרב אמנון בזק בספרו עד היום הזה (לא בגלל עצם הנבואות כמובן, אלא בגלל הצורה הספרותית של החיבור), וכך גם סבר החוקר הדתי משה צבי סגל. למעשה, הרעיון שחלקו השני של הספר לא חובר על ידי ישעיהו הנביא לא עלה רק בראשית המחקר הביקורתי, אלא הופיע לראשונה בכתבי רבי אברהם אבן עזרא. וכך כתב האבן-עזרא בפירושו לראשית ישעיהו, פרק מ:
נדבקה זו הפרשה בעבור שהזכיר למעלה כי כל אוצרות המלך גם בניו יגלו לבבל, על כן אחרי זאת הנחמות. ואלה הנחמות הראשונות מחצי הספר על דעת רבי משה הכהן על בית שני, ולפי דעתי הכל על גלותינו, רק יש בתוך הספר דברי גלות בבל לזכר, כי כורש ששלח הגולה. ואולם באחרית הספר דברים הם לעתיד כאשר אפרש. ודע כי מעתיקי המצות ז״ל אמרו כי ספר שמואל כתבו שמואל והוא אמת עד 'וימות שמואל׳ (שמואל א כה, א), והנה דברי הימים יוכיח, ששם דור אחר דור לבני זרובבל, והעד "מלכים יראו וקמו שרים וישתחו" (ישעיהו סט, ז). ויש להשיב, כאשר ישמעו שם הנביא, ואם איננו, והמשכיל יבין.
דברי האבן-עזרא כתובים באופן סתום למדי, אך נראה שכוונתו הכללית היא שהספר מורכב משני ספרים שחוברו על יד אנשים שונים[2]. גם חז"ל רמזו על כיוון זה כשיחסו את ספר ישעיהו לחזקיהו וסיעתו [3]. רבי יצחק אברבנאל הלך בכיוון זה בהקשר לספרים אחרים במקרא. בפירושו לשמואל א (ט, ט) כתב:
והנכון אצלי בדבר הזה הוא, ששמואל כתב הדברים שקרו בימיו, ונתן הנביא כתב גם כן בפני עצמו, וגד החוזה כתב גם כן בפני עצמו כל אחד מהם כל מה שקרה בימיו, ושהכתובים האלה ירמיהו הנביא קבצם וחברם יחד וסדר הספר כולו על-פיהם, שאם לא כן מי קבץ המאמרים ההם בהיותם מפועלים מתחלפים? שהכתוב (דברי הימים א כט, כט) לא אמר שכתבו הנביאים ההם דבריהם זה אחד זה, כי אם שכל אחד כתב ספר בפני עצמו. וידמה, שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים, הבין ספר שמואל הקרוב אליו, והוא קיבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר, ואין ספק שהוסיף בו דברים לבירור המאמרים כפי מה שראה, וזהו אומרו "עד היום הזה", והוא היה מה שכתב "לפנים בישראל".
לפי דברי האברבנאל ייחוסם של חז"ל לגבי חיבור ספרי המקרא השונים איננו מחייב, כי המחבר המוזכר בדבריהם כתב את הגירסה הראשונה של הספר ויתכן כי נביאים בדורות שלאחר מן ערכו את הספרים והרחיבו אותם.
לעומת גישות אלה, ישנם שחלקו בצורה עניינית על תזת שני החלקים והראו כי מחקר ביקורתי של הספר מורה דווקא על אחדותו של ספר זה [5]. בין הדוגלים בגישה זו נמצאים הרב יעקב מדן והחוקרת רחל מרגליות. בין גדולי חכמי ישראל שיצאו חזיתית נגד הטענה על קיומו של "ישעיהו השני" גם נציין את פרשן המקרא שד״ל, שהיה חוקר ופילוסוף בעל השכלה אקדמית רחבה. בפירושו הקפיד שד"ל להדגיש רבות את אחידות הספר ואת חוסר הסבירות של פיצולו לשני מקורות שונים.
במסגרת מחקרי אחדות ישעיהו, פורסם לפני כמאה השנה הספר אחד היה ישעיהו של רחל מרגליות. ספר קטן הכמות ורב האיכות זה, שנכתב לפני עידן המחשב והמאגרים הדיגיטליים בא להראות שהסגנון של ישעיהו פרקים מ-סו מתאים מאוד לסגנון של ישעיהו פרקים א-מ. כל ההפרדה של החוקרים בין החלקים, טוענת רחל מרגליות, לא עומדת במבחן הסגנון. בספר לקחה מרגליות ביטויים שונים משני חלקי הספר, והראתה שרבים הם מטבעות הלשון שמשותפים לשני החלקים, אבל כמעט ולא קיימים כלל באף מקום אחר במקרא. כך לדוגמה בפרק הראשון של הספר, העוסק בכינויים של ה':
1. הכינוי לה' "קדוש ישראל" חוזר בספר ישעיהו 25 פעמים: 12 בחלק הראשון ו-13 בחלק השני. בשאר ספרי המקרא כינוי זה מופיע 3 פעמים בלבד.
2. "רם ונישא": בפרק ו ובפרק נז. הצירוף הזה לא מופיע עוד במקרא.
3. בדומה לכך לגבי "שוכן מרום", "ה' אור לישראל" ועוד תיאורים של ה'.
בפרק השני עוברת מרגליות לכינויים של עם ישראל, ומראה שיש כינויים ייחודיים לספר ישעיהו והם מופיעים בשני חלקי הספר, ובפרק השלישי עוסקת בלשונות נבואה. היא מביאה גם חטיבות שלמות מקבילות, כמו פרק ה מול פרק מא. יש אמנם הבדלים בסגנון בין החטיבות, אך קווי החיבור חזקים ביותר. כל זה מאוד מחזק את הקשר בין שני חלקי הספר. לדברים אלו הוסיפה מרגליות דוגמאות מספרי הנבואה אשר גם בהם הופיעו התופעות עליהם הצביעו החוקרים.
לטיעוניה של מרגליות יש להוסיף עוד 3 שיקולים חשובים נוספים:
1. תיאורי עבד ה', עבודת האלילים ושפיכת הדם הנקי, הקיימים בכמה פרקים בחלק השני, מתאימים לימי מנשה, ואין להם שייכות לימי בית שני. יש להוסיף שעבודת האלילים מתוארת בפרקים אלו בצורה פגנית ומתועבת ממש, באופן שלא תואר אפילו בפרקים א-מ, שם הובאו רק תיאורים כלליים. לדוגמה, בפרק מד יש תיאור של עבודה זרה והוא מתאים רק לתקופת מנשה, כשהותרה הרצועה ועבדו את כל האלילים מתוך ייאוש. בימי בית שני היו בעיות אחרות לחלוטין: היו נשים נוכריות, אי שמירת שבת, השומרונים שעבדו לה' בסגנון שלהם ורצו להשתתף בבניית המקדש. בספרי חגי, מלאכי, עזרא ונחמיה לא מוזכרת בעיה של פסלים ואליליות. אין לתיאורים האלה היגיון בתוך ההקשר של בית שני.
2. על מה שמושמט בספר כתב גם קויפמן: “מפליא שאף בספר ישעיה של המסורה אין שום זכר בנגלה לכל המאורעות המכריעים שאירעו בין 700 ובין 538 בין סנחריב ובין כורש, אין שום נבואה על נינוה, על מנשה, על יאשיהו, על החורבן וכו’, אפקו של ספר ישעיה ההיסטורי מגיע לפי פשטו בנגלה באמת רק עד 700 בערך, הקטור על הגגות מנהג אשורי בבלי טפוסי שנתפשט ביהודה בימי מנשה נזכר רק בצפניה א ה ירמיה יט יג לב כט, טמוא המקדש בימי מנשה נזכר רק בירמי’ ויחזקאל. גורל ירמיהו ובניו וגלות יהויכין נזכרים רק בירמיה ויחזקאל”. (קויפמן ח”ו עמ’ 27)... “בכלל לא נשתקפו בס’ ישעיה המאורעות הגדולים של המאה השביעית וראשית המאה הששית ואין בו זכר לתמורות הגדולות בקורות ישראל והעמים מאותה תקופה, אין זכר לכבוש מצרים בידי אשור, לחרבן נוא אמון, (עי’ נחום ג ח) לתקומת מצרים בימי פסמטיך ונכה, למאבק אשור בבל מדי מצרים, לא נשתקפה תקופת השעבוד של מנשה, האלילות של מנשה, שימת השיקוצים בבית המקדש” (קויפמן, שם עמ’ 123).
3. הלשון של הספר עד הסוף היא נבואית מקראית שאיננה תואמת לספרי הבית השני, כפי שכתב בעבר אבא בנדויד והדגיש שוב בשנים האחרונות פרופ' אבי הורביץ. בעל דברי הימים, שניסה להסתיר את לשונו המאוחרת, לא הצליח. אולם בספר ישעיהו אין אין התאמה לספר שנכתב יש מאין בבית השני[4].
אם כן, למרות שספר ישעיהו אכן נחלק ל-2 חטיבות מרכזיות, לשונו, אווירתו הכללית, ומטבעות הלשון שלו אינם תואמים בשום אופן לשני חיבורים נפרדים ובלתי תלויים, ובטח שלא לחיבור מימי הבית השני.
אולם נדמה כי אף אחת מגישות אלה איננה מספקת להסברת כלל העובדות. מצד אחד, למרות סימני האחידות, סימני ההפרדה משמעותיים הם, ואין שום סיבה לשלול את גישתו של האבן עזרא שלספר ישעיהו המקורי הצטרפו בהמשך חלקים נוספים. דבר זה גם תואם לאיחור רובדי הלשון (של 2 חלקי הספר). טענה זו, שרבנים ותלמידי חכמים חשובים מקבלי אותה, איננה קשה כלל אף מן ההסתכלות הדתית והמסורתית. ואם זה מה שמורים הנתונים - זו הגישה אותה עלינו להניח.
מאידך, לא ניתן להתעלם מן העובדה שצודקים אלו הנמנים על מחקר אחדות הספר, המצביעים על כך שישנם סימני אחדות משמעותיים בין חלקיו, וכן על כך שלשון הספר איננה תואמת לחיבור שנכתב לראשונה בבית שני, ואווירתו איננה תואמת לתקופה זו גם היא. נראה אם כן, נראה ששתי הגישות המנוגדות שהוצגו אינן מצליחות להסביר את כלל העובדות. ואת הפתרון יש לחפש בכיוון אחר. כיוון זה ראוי לו שיבחן מחדש את הדיכוטומיה המוצגת על ידי כל אחת מהגישות.
בישעיהו מ"ד,כד – מ"ה,ז. מזכיר הנביא לא רק את כורש אלא גם את בניית ירושלים:
כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי. מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל. מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם. הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ. הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד. כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.
מבחינה היסטורית אחד האירועים החשובים בתולדות בבל ופרס הוא אירוע שהתרחש בשנת 539 לפני הספירה. המלך הבבלי האחרון התעניין יותר בעתיקות מאשר בניהול הממלכה. הוא הלך לאזור ערב הסעודית ושלח דוחות חפירה, ובנו בלשצר נשאר העוצר בבל. הלה היה שיכור והולל והפך דוגמה לשליט עיוור. כוהני בבל פתחו את הדלת לכורש ללא מלחמה, כי הוא נתן להם חופש פולחני, והוא כבש את בבל בקלות. עוד באותה שנה הוא הצהיר את ההצהרה המפורסמת על חזרה לירושלים, וזה מה שמתואר כאן בישעיהו.
יש לציין שהצהרת כורש לא נגעה רק לירושלים אלא הוא העניק לעמים שונים חופש פולחני, וכך גם בבבל הוא אישר לכהני בבל לפתוח מקדשים ישנים. הפרסים עבדו הפוך מאשור ובבל: לא להגלות את העמים שהם כבשו אלא להחזיר עמים למקומם ולהרשות להם לחיות על פי אמונתם, "מדבר בלשון עמו", על מנת לזכות לשקט תעשייתי ואהדת העמים האלה. המדיניות הזו הצליחה קצת יותר מהאכזריות הבבלית, והאימפריה שלהם החזיקה לא מעט זמן. מדיניות זו של כורש באה לידי ביטוי ב"גליל כורש", חותם חרס בצורת גליל שבו מסופר על אוטונומיה דתית כללית שקיבלו העמים תחת השלטון הפרסי.
אלא שכל זה קרה 160 שנה לאחר ישעיהו. בתקופת ישעיהו הפרסים לא היו שחקנים חשובים, ולא ניתן היה עוד להעלות על הדעת מציאות כזו של נפילת הכשדים על ידי מלך פרסי (כפי שמתואר כאן בפסוקים) ולאחר מכן כיבוש בבל על ידו. נראה שמה שהפריע לאבן עזרא זה לא רק אם הנביא יכול לנבא לתקופה עתידית. זה שאלה של אמונה. השאלה המהותית יותר היא: מי השומעים? מי שמע את דברי הנביא באותם ימים, ומדוע היו הדברים אז רלוונטיים? הרי זה בלתי נתפס לדבר על כורש 160 שנה לפני שהאורעות האלה התרחשו!
אולם, ישנו כיוון נוסף שלא נידון בצורה רצינית - והוא שהיתה נבואה עתיקה כזו - אבל זו באמת לא נודעה בציבור. כלומר, לנבואה שכזו אכן אין משמעות רבה בדורו של ישעיהו, אבל זה שלא היה משמעות לפרסם אותה, לא אומר שהיא לא ניתנה כבר אז. יתכן למעשה, כי נבואות רבות ניתנו עוד בימי ישעיהו, אולם באמת רבות מהן לא נאמרו כלל בפני הציבור, ואפשר שהן נאמרו על מנת שלא לפרסם באותו הדור, ונכתבו ונשמרו בסתר. באותה המידה, ישנה גם אפשרות לומר שתלמידיו של ישעיהו המשיכו את פעולתו ואת סגננו אל מול המציאות הקשה של ימי מנשה, ובתוך דברים אלו נכתבו גם נבואות עתידיות. באופן דומה, יתכן כן שתלמידי ישעיהו המשיכו להתקיים עד ימי בית שני, ובית המדרש שלו המשיך ליצר נבואות וטקסטים עוד דורות רבים, ואז אלו הוכנסו לספרו.
למעשה, יש לסברה הזאת תימוכין מספר ישעיהו עצמו. בישעיהו (ח, טז-יח) מופיע רצף פסוקים תמוהה להבנה:
צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי. וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ. הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן.
מה פירוש הציווי "לצור תעודה" ו"לחתום תורה", ומיהם ה"לימודים" של ישעיהו? ומה הקשר לקיווי אל ה' "המסתיר פניו מבית יעקב"? על פי פירושנו הדברים מוחוורים: ה"לימודים" הם תלמידיו של ישעיהו הנביא, כפי הידוע לנו שהיו לנביאים תלמידים שנקראו "בני הנביאים" (מלכים ב, ב, ו ועוד), ובפסוק הזה הוא מצווה לחתום את תורתו ותעודתו ביד תלמידיו מפני הימים הקשים הבאים עליהם. אולם הוא גם צופה שמצב זה לא יימשך לנצח, והוא ותלמידיו (הקרויים כאן "ילדים", בדומה לדברי חז"ל כי התלמידים קרויים בנים (ספרי דברים), ובשונה מהפרשנות המקובלת לפסוק) הם "אותות" על הימים הטובים שעוד נכונו להר ציון.
אם כן, נדמה כי פתרון החידה הוא בדיכוטומיה שמציגים צדדים שונים בדיון על הספר. מחד, עולם המחקר נוטה להבליט את השינויים בין חלקי ואת העובדה כי ישנו חלק שנראה שנכתב מאוחר יותר. המאחדים לעומת זאת מצביעים על סימני האחידות הרבים שבספר, ועל הסימנים שהוא משמר זכרונות עוד מהבית הראשון. דיכוטומיה זו של "או קדום או מאוחר" היא בדיוק הבעיה בגישה לספר זה. אם מצד אחד, מדובר ב-2 חלקים שנכתבו בתקופות שונות, ומצד שני, שומרים על סגנון הספר המקורי ומשמרים זכרונות מימי הבית הראשון, אזי התמונה המתבקשת היא כי בהחלט מדובר על ספר עם 2 חלקים שנערכו בתקופות שונות, אולם שני החלקים חוזרים, ובצדק, לדמות בודדת אחת בימי הבית הראשון ואולי לתלמידיו וממשיכי דרכו[6]. דרך זו היא היחידה שמסבירה את כלל העובדות, ויותר מכך - מסבירה היטב מדוע כל חלקי הספר מיוחסים לנביא עצמו ובית מדרשו.
לסיכום, מצד ההסתכלות הדתית גרידא - אין כל סיבה שלא לקבל את דעת המחקר ולסבור כי באמת מדובר כפי שכתב האבן עזרא בנבואות שנכתבו על ידי נביאים שונים ואוחדו לאחר מכן לספר אחד. גישה זו איננה עולה מסברא א-פריוריות כי לא תתכן נבואה, אלא מהסתכלות ספרותית ופילולוגית כנה על הספר. ואם אלו העובדות - היושר מחייב לקבל אותן. וכך למעשה נוהגים כמה ת"ח בימינו. אין טענה זו סותרת במאומה אחד מיסודות אמונת ישראל. אולם, לדעתנו יש גם לזכור כי בחינת הטיעונים המחקרים מורה כי אין זה סביר שמדובר ב-2 מחברים בלתי תלויים אשר אחד מהם חיי בימי הבית השני. לכן, על אף שלדעתנו אין כל סיבה לשלול א-פריורית את האפשרות של שני המחברים, נדמה כי נטיית הדברים היא אכן לראות בספר ישעיהו ספר אחד – "אחד היה ישעיהו", אולם נראה שתלמידיו המשיכו את דרכו בחבורה שהסתגרה לתוך עצמה. הם כתבו פנימה ותיארו רדיפות, עבודה זרה ושפיכת דם נקי וכן נחמות עתידיות, ומסורות שקיבלו מרבם, אולם כל זה לא היה מיועד בזמנם לפרסום ונערך וצורף לספרו של ידעיהו בתקופות מאוחרות יותר.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אחדותו של ספר ישעיהו" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] לסיכום ממצא של טענות המחקר אודות הפרדת הספר ראו: שלום מ' פאול, ישעיה, פרקים מ-סו, מבוא ופירוש "מקרא לישראל", תל אביב וירושלים: עם עובד ומאגנס, תשס"ח; כרך ראשון: פרקים מ-מח; כרך שני: פרקים מט-סו, 2008. וכן: משה צבי סגל, מבוא המקרא, ספר שני, פרק שנים עשר - ישעיה, ב' - ספר ישעיה, 1977, עמ' 289–341. הטענות מתפרסות החל מצורה ספרותית ותיאורים עתידיים, וכלה בשיקולי לשון ומקבילות ספרותיות לספרות מאוחרת.
[2] האבן-עזרא כותב בצורה של סדרה של רמזים. נפענח את דבריו בכך שנתחקה אחר כל רמז ונבין את כוונתו:
1. הרמז הראשון הוא ספר שמואל שלמרות שהוא כתב את הספר, יש חלקים שברור שהוא לא כתב, שהרי הוא כבר מת באותו הזמן. מי כתב את סוף ספר שמואל א ואת ספר שמואל ב? הגמרא (בבא בתרא טו ע"א) שואלת שאלה זו, ועונה "דאסקיה נתן וגד". נתן וגד הם אלו שסיימו לכתוב את הספר. המקור לדברי הגמרא הללו הם בסוף דברי הימים א' (כ"ט כט): וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה. בעל ספר דברי הימים מכיר את הספרים השונים שמהם בסופו של דבר נכתב ספר שמואל שלפנינו. זהו הרמז הראשון של האבן עזרא. כמו שחלקים מספר שמואל לא נכתבו על ידי שמואל, כך גם לגבי ישעיהו.
2. הרמז השני שלו הוא ספר דברי הימים. כוונתו לדברי הימים א פרק ג, שם יש רשימה של צאצאי דוד. בסוף הרשימה מופיעים שמות של אנשים שחיו דורות אחרי זרובבל, וזה מעורר שאלה מי כתב את ספר, שהרי חז"ל אמרו שזה עזרא – בן דורו של זרובבל, אולם מופיעים כאן מספר דורות אחריו! האבן עזרא כנראה רצה לומר שיש כאן תוספת מאוחרת יותר.
3. הרמז השלישי הוא הפנייה לישעיהו מט, ז. מה כוונתו של האבן עזרא ברמז זה? המעיין שם בפסוקים יראה שמדובר כנראה בסיפור ההקדשה של הנביא. הנביא מתאר את המינוי שלו ואת הקשיים הכרוכים בכך, תיאור שמזכיר קצת את זה של ירמיהו. בין השאר נאמר שם שחלק מתפקידו הוא להיות גואל לעולם כולו, ובפסוק ז נאמר שמלכים ושרים ישתחוו אל מול הנביא. נראה שכוונת האבן עזרא לומר בפשטות שהכוונה היא לכורש, שכאשר ישמע את דברי הנביא יקום וישתחווה. אולם הוא מסיים את דבריו ("ויש להשיב") ואומר שאולי הכוונה היא שכורש ישמע את דברי הנביא (לאחר שהנביא כבר לא יהיה קיים) וישתחווה. אם כן, לפי האבן עזרא מסתבר יותר שהכוונה היא שהוא יראה את הנביא בפועל, אולם הוא הוא לא שולל את האפשרות השנייה. יש להעיר שבדרך השנייה צעד גם יוספוס פלביוס, שכתב שהביאו לכורש את דברי ישעיהו ואז הוא קם מכסאו.
[3] בבא בתרא, יד ע"ב - טו ע"א.
[4] לשונות של ישעיהו השני שייכת לרובד הביניים המכונה TBH שהוא רובד שקדם לימי הבית השני (אך מאוחר יותר מישעיהו הראשון). בעניין זה ראו במחקרו של פולצין: R. Polzin , Late Biblical Hebrew : Toward an Historical Typology of Biblical Hebrew Prose ( Harvard Semitic Monographs 12 ; Missoula : Scholars Press , 1976 ) וכן אצל פאול (לעיל הערה 1).
[5] לדיון ביקורתי בטענות הדיכארוניות בענין ספר ישעיהו ראו: (e.g.) R. K, Harrison, Introduction to the Old Testament (Grand Rapids: Eerd mans; London: Tyndale Press, 1969), 764-800, and incisively, J. A. Motyer, The Prophecy of Isaiah (Leicester: IVP, 1993); and briefly, F. D. Kidner, in D. Guthrie, J. A, Motyer, et ah, eds., The New Bible Commentary Revised (London: InterVarsily, 1970), 589-9]. ראו גם בספרה של מרגליות וכן: אהרן קמינקא, השתלשלות רעיונות ישעיהו ואחדות ספרו, בתוך התקופה, ספרים כב, כג, כה; תל אביב תרצ"ד-תרצ"ה (1934-5).
[6] נדמה כי המקבילות הספרותיות לספרות המאוחרת, וכן רובדי הלשון, מחייבים כי על אף שמדובר בעיקר במסורות שחוזרות לתקופת ישעיהו, אלו עברו עריכה מחודשת ואולי אף הרחבה בתקופות מאוחרות.