מאת גיל-עד שטרן
מקורות מרכזיים: מאמרים של יעל שמש, אריה סטריקובסקי, אסנת ברתור, ש' לוינשטם, דוויין ל. כריסטנסן [*].
בספר דברים (כה, יא-יב) נאמר: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ".
התורה מטילה עונש חמור וחריג ביותר, ''וקצתה את כפה'', על אישה שבסך הכול נדרשה לעזור לבעל בקטטה – ואולי באופן היחיד שבו אישה חלשה יכולה להתמודד מול גבר. מה ההצדקה להטלת עונש מעין זה? מדוע לא מתחשבים ברצונה הטוב להציל את בעלה? נדמה כי היותה אישה הפוגעת בגבר היא הסיבה לענישה החמורה, ללא שום התחשבות בנסיבות, וזה אינו מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית[1].
את ההבנה של הכתוב כאן, כמו בכל המקרים, אי אפשר להשיג ללא התחשבות בקונטקסט, הן בשדה החוקתי של ספרות התורה, הן במרחב המקראי כולו, והן בתרבויות המזרח הקדום שאפפו אותו וחוקיהם - שהיו ידועים לתורה והיא הגיבה אליהם (ראה מאמר חוקי חמורבי ויחסם לתורה).
להלן נראה כי ייתכן שהכוונה לענישה ממונית גרידא, למרות הנראה מן הפסוק "וקצותה את כפה – לא תחוס עיניך". אך תחילה יש לחשוף את ההיגיון גם באופן בו הכתוב מוצג כפשוטו. אציע שתי פרשנויות נפרדות בהסבר לעונש הזה, אם אכן הוא כפשוטו (ולא ממון): האחת קשורה למעשה הפריצות של אחיזה במבושים, והשניה לפגיעה - או חשש הפגיעה – ביכולת ההולדה של הגבר. בשני ההסברים נבין את הסיבה לחומרת העונש בחשיבה המקראית, ונראה שאיננה נובעת ממיזוגניה (שנאת נשים).
ההסבר הרווח במחקר הוא כי "ההחמרה של החוק המקראי בדינה של האשה נובעת בראש ובראשונה משיקולי צניעות"[2]. להבנה הזו יש אופי מאוד בעייתי מבחינה מוסרית, כי הענישה בלתי מידתית בעליל ונראית כמיזוגנית - מפלה נשים לרעה. מדוע תיענש האשה בחומרה רבה כל כך בשונה מגבר?
אמנם, הבנה של המוסכמות התרבותיות שרווחו במזרח הקדום עשויה להקל במידת מה את הקושיה. בניגוד להנחה כי רק מה שכתוב בתורה במפורש הוא מה שבוצע בפועל בחברה המקראית, סביר להניח שחוק התורה נבנה על גבי הנהלים שהיו קיימים בחברה הישראלית, שדמו באופיים לאלו של התרבויות בסביבה. חוקי התורה הם קומה נוספת על גבי המנהגים והחוקים שנהגו בישראל כבר ממילא; את חלקם התורה מותירה ללא שינויים, בחלקם עורכת שינוי מהותם וחלקם היא תוקפת ומבטלת (ע"ע במאמר על חוקי חמורבי והתורה).
אם כך הם הדברים, הרי שיש שיוויון מגדרי בעונש החמור על פריצת הצניעות, כפי שכותבת יעל שמש:
"לוח A סעיף 9 בחוקי אשור התיכונה, קובע, כפי הנראה, שגבר שנגע בערוות אשת-איש נענש בכריתת ידו. זאת כשאין סכנה של פגיעה בפוריות האשה, אלא משיקולי צניעות בלבד. נגיעת אשה במבושי גבר ונגיעת גבר במבושי אישה הן עברות כנגד המוסר המיני"[3].
כלומר גם גבר שיעשה כך לאשה יענש באותה המידה. התורה תארה את הצד האחד של האישה רק מפני ש"דבר הכתוב בהווה" ואשה עשויה יותר להכות במקום התורפה, וכן בשל האמפתיה שעשויים הדיינים לחוש כלפיה מצבה ולהקל עליה שלא בצדק, יותר מאשר במקרה ההפוך של גבר האוחז במבושי אישה. אמנם, כפי הנראה, החמרת התורה אינה בשל סתם אחיזה במבושים, אלא בשל ההשלכה ההרסנית שלה – הסירוס.
חוק ענישת האחיזה במבושים מופיע גם בדיני אשור, ושם מפורש שהענישה החמורה היא על בסיס הפגיעה הגופנית ביכולת הפוריות של הגבר: "אם אישה שיחתה אשך איש במריבה [עם איש אחר], יקצצו אחת מאצבעותיה; ואם חבש הרופא את האשך, אך האשך השני נוגע אף הוא, או אם שיחתה גם את האשך השני במריבה, את שני/שתי [שדיה /עיניה] יעקרו"[4].
לפי זה אפשר להסביר שגם במקרא, לא פריצת הגבולות של הצניעות היא שעומדת ברקע, אלא סירוסו של הגבר[5].
במקרא עצמו ישנו חוק סימטרי לכתוב כאן: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות כא, כב-כג). המעשה של שני גברים ניצים והאישה בדברים כה, מקביל למעשה שני הגברים הניצים והאישה ההרה בשמות כא, אלא שבספר שמות האישה היא המותקפת (בלא מתכוון) ובספר דברים האיש הוא המותקף. שם האישה מאבדת את הזרע, וכאן אחד האנשים מאבד את הזרע (כנראה). שם, בספר שמות, יש פגיעה בעובר, וסביר מאד שגם כאן, בספר דברים, הייתה פגיעה - או למצער חשש של פגיעה - בפריון של האיש וביכולתו להעמיד וולדות. יש לזכור שאת ההשלכות של פגיעה רצינית באשך לא רואים בהכרח באופן מיידי, והנזק עשוי להתברר רק אחרי זמן רב, כאשר מתגלה כי משום מה לא מצליח הגבר להפרות אישה.
נקודה זו משליכה על הבנת הכתוב כאן. אין פה חוק אנטי-נשי, כי גם גבר האוחז במבושי חברו היה נענש באותה המידה.[6] החידוש הוא שאפילו אישה יש להעניש! אפילו שיש מקום הצדקה לרחמים על האישה, הן כי באה להצלת בעלה, והן כי השתמשה בכח היחיד שיש לה – על כל אלו היה מקום לחוס עליה, ובא הכתוב ומחדש שעם כל זאת - "לא תחוס" מחמת החומרה הרבה של המעשה המסכן את המשכיות הזרע.
נוסף לכל אלו, תתכן הפרשנות ברוח חז"ל (ראו להלן) שאת כריתת כף היד יש להבין לא בתור עונש אלא כניסיון למנוע את הפגיעה בזמן אמת - ולכן יש לעשותה רק בזמן האירוע עצמו ורק בלית ברירה אחרת. כך למשל פירש שד"ל: "והחזיקה במבשיו: בכח. וקצותה את כפה: מצוה על כל מי שנמצא שם ורואה האיש ההוא בסכנה". כאמור, פעולה זו נעשית בהקשר של שמירה מיוחדת על כח הפריון והצלת חיי הגבר המותקף, או כח החיים של צאצאיו. אין פה חוסר ערכיות אלא הדגשה אחרת של ערכים: החיים של האינדיבידואל ושלמות גופו חולפים, אך המבט האלוקי בתורה נתון להמשכיות החיים העתידיים – צאצאי הגבר – העומדים כעת בסכנה. לפי זה מובן שלאחר שכבר נעשה המעשה, אין טעם להעניש את האישה בקציצת כפה.
הקושי היחיד בפירושים הללו הוא שהפגיעה במבושים לא נזכרת בכתוב במפורש. מהכתוב משמע כי על עצם האחיזה - "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו" - מגיע העונש החמור. אכן, כל הקונטקסט זועק אחרת, כפי שראינו. מדוע אפוא לא כתבה התורה במפורש שהעונש מגיע כשיש פגיעה בפריון?
תשובה לכך יש בהבנת השזירה הספרותית של החוקים בתורה זה לצד זה: למרות שהבעייה העיקרית היא הפגיעה בפריון הגבר, מרוויח הכתוב מציור של התרחיש באופן מופשט כזה - אחיזה בלבד, ללא ציון הפגיעה כמו בחוק האשורי – גם מסר צדדי נוסף: איסור הפריצות של ביזוי אישה לגבר בצורה כזו. בכך הכתוב מאזן את המסר העולה מהיריקה של החליצה, הסמוכה לפרשייה שלנו – שנותנת מקום מסויים לביזוי של אישה כלפי גבר. ברם זהו מסר נלווה ומאזן בלבד, והמסר העיקרי של המצווה הוא בעיית הפריון.
חז"ל בתורה שבעל-פה, שהיו אמונים על הכלל ההלכתי "דרכיה דרכי נועם", שללו מכל וכל את ההבנה של הפסוק כפשוטו, והסבירו כי התשלום הנדרש הוא ממוני – מחיר כפה ולא כפה ממש. אין הציווי הזה שונה מעונשי "עין תחת עין", שגם הם ממוניים בלבד כפי שהאריכו חז"ל להוכיח[8].
שני ענפי פרשנות לפסוק זה: דיני בושת ודין רודף, המתאימים לשתי הפרשויות שהצגנו: צניעות וסכנה. התלמודים (בבלי בבא קמא כח ע''א; ירושלמי בבא קמא פ''ח ה''ג) דרשו פסוק זה כמקור לנזקי בושת, ומדובר על הענישה לאחר המעשה. הדין חל גם על גברים, והתורה כתבה "אישה" כי הבושת גדולה יותר באישה מאשר באיש. בספרי דברים (רצב; רצג) ישנה פרשנות אחרת: תנא קמא דורש פסוק זה על דין "רודף", כלומר מצב שבו האישה מסכנת את הגבר (וכך גם אם המסכן הוא גבר[9]). במקרה כזה, כדי למנעה מסיכון חיי המותקף, יש להשתמש בכל אמצעי הגנה, עד כדי קציצת כפה, וכשגם זה בלתי אפשרי - גם "להצילה בנפשה", כלומר להורגה. לפי זה אין פה ענישה אלא הצלה בשעת המעשה[10].
אם נכונים הדברים יש לשאול: מדוע כתבה התורה שיש לקצוץ כפה, ומשמע שזו ענישה גופנית מובהקת? ייתכן שהעונש הכתוב, החמור, שונה מזה הנלמד בתורה שבעל-פה בשל מטרות חינוכיות: כדי לאיים על המון העם, שידעו בעיקר את הכתוב בטקסט, ובכך למנוע אותם מלכתחילה מאלימות שעונשה עשוי להיות רב (תשובות החזון אי"ש, עפ"י המורה נבוכים).
הסבר אחר הוא כי התורה מדברת במישור אידיאלי, וקובעת שעל פי הצדק המוחלט היה מן הראוי להוציא עין לאדם שעשה כן לחברו וכדו'. אך במישור המעשי לא ניתן לקיים זאת בפועל, ומתמירים את העונש בממון.
על אף שמפשט הכתוב "וקצותה את כפה - לא תחוס עיניך" משמע כי אין אפשרות לוותר על קציצת הכף הפיזית או להמיר אותה בכל דבר אחר, ניתן למצוא הגיון גם להסבר של חז"ל לפיו העונש הוא ממון. הצו "לא תחוס" אינו מתייחס בהכרח על חומרת העונש - שתקוץ ולא תחוס - אלא על עצם השתת עונש בכלל. כלומר, לא על הקציצה של היד נאמר שתקצוץ ואל תחוס, אלא עצם הענשתה של האשה, למרות ההצדקה שלה למעשה. סוג העונש יכולה להיות ממוני, כמו בעין תחת עין שהכוונה ממון.
אחד ההסברים לתרגום של "עין תחת עין" כממון הוא שלניזק יש מעין "בעלות" על עינו של התוקף, המקנה לו כח מיקוח על פיצויי הנזק. כך גם ביחס לכתוב "וקצותה את כפה" משמעות הדבר היא ממון, כאשר לניזק יש יכולת לאיים (על בסיס חוק מידה כנגד מידה) על המזיק שאם לא ישלם לו פיצויים של כך-וכך, הוא לא יתנחם עד שתקוצץ כף ידו. דיני תשלומין כאלו מצינו במזרח הקדום, ואף בפסוקים מהפרשייה בספר שמות שראינו לעיל: "כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים" - היינו שהבעל יכול לדרוש כל שומה שהיא שתהיה עבורו פיצוי כספי נאות חלף העונש הגופני המגיע למזיק.
פרשני הפשט סברו שניתן לקיים את הפסוק כפשוטו, ובכל זאת לומר שהכוונה לעונש ממוני. האבן-עזרא למשל מוכיח מהפסוק "לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" (במדבר לה, לא), שלנזקי גוף אחרים כן ניתן לקחת כופר ולהמיר את העונש הגופני בקנס כספי. יחד עם זאת, הוא מקיים את יישומו הפיזי של העונש במקום שבו לא ניתן לתת כופר: "וקצות את כפה, כמו 'עין תחת עין' (שמות כא כד), אם לא תפדה כפה - תקוץ. לא תחוס עינך - אם הייתה ענייה". ולפי פירושו מתקיים רובד הפשט – קציצת כפה – אם האישה ענייה ולא מוסגלת לשלם את הפיצוי הממוני.
מסתבר כי במקרים אלו היו עושים מגבית צדקה על מנת לסייע לתוקפת להמיר את העונש הגופני. אך כל תרחיש כזה היה יוצר הדים ומגבה את הסנקציות בעם, שהיו מבינים מעתה כמה מסובך להיכנס להליך משפטי של נזקי גוף, שגם עשוי להסתיים בעונש פיזי נורא. לפי פירוש זה, ציווי התורה כתוב באופן ספרותי מסוים שמטרתו למנוע אלימות, ולא על ידי יישומו בפועל ממש[11].
במבט ראשון, עונש קציצת הכף של האישה האוחזת במבושים הוא מיזוגני וחמור באופן חריג. הראינו שעיון קונטקסטואלי רחב יותר וכן עיון בתורה שבעל פה מעלים תמונה שונה מאוד. בתורה שבעל פה מוסבר שהעונש הוא ממוני, או לחלופין שמדובר באקט הצלה בשעת האירוע. הסברנו כיצד פירושים אלו מתיישבים עם פשוטו של מקרא. גם אם מדובר בעונש פיזי, הסברנו את הטעם שמאחוריו (צניעות, ובעיקר סיכון הזרע) ואת ההגיון שלו במחשבה המקראית. הראנו שלפי כל הפשרנויות השונות, העונש שווה בין גבר לאישה או מקביל לגבר ולאישה. נסיים במילותיו של הסופר והחוקר אריה סטריקובסקי:
"קיימת מחלוקת תהומית בין החוקרים לחז''ל. לפי החוקרים, דין התורה אינו אלא גרסה מחמירה של החוק האשורי. בניגוד לכך, לפי פרשנות חז''ל, התורה מעניקה לכל אדם תעודת שוטר כדי למנוע סיכוני חיים; ואילו לאחר מעשה, העונש מוגבל לתשלום ממוני, כשחובת ההוכחה על הגבר. החוקרים קוראים את הפרשה בהקשרה המקומי, ואילו חז''ל קוראים אותה ברקע המקרא כולו, שדרכיו דרכי נועם, ולאור ההלכות של הצלת נפשות וזכותו הבסיסית של כל אדם לעשות דין לעצמו במקום הפסד, כדברי הרמב''ם: ''שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם''. מתוך מגמה זו קבעו חז''ל שעין תחת עין – ממון, ובן סורר ומורה וכן עיר הנידחת לא היו ולא עתידים להיות (סנהדרין עא ע''א), ואמרו רבי טרפון ורבי עקיבא: ''אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם'' (משנה, מכות סוף פרק א)..."
במשפט מכליל על המתודה של חז''ל לעומת זו של מחקר המקרא ניתן לומר, שחוקרי המקרא רואים את הפרשה בהקשרה המיידי, ואילו חז''ל רואים אותה בהקשרו של המקרא כולו כתורת חיים[12].
[*] התשובה נכתבה על ידי גיל-עד שטרן והיא מבוססת על מאמרה של יעל שמש, "מידה כנגד מידה בחוק המקראי, בהשוואה לחוקי המזרח הקדום ולחוקי הבדואים"; אריה סטריקובסקי, ''...וקצתה את כפה לא תחס עינך (דברים כה, יב)", מתוך מאמר שהוקרא בכנס ''ההלכה והפילוסופיה של ההלכה: היבט רב תחומי'', האוניברסיטה העברית ומכון ון-ליר, ירושלים, טבת תשס''ה; אסנת ברתור, "מעשה בשבויה יפת תואר", האוניברסיטה המשודרת; ש' לוינשטם, ערך "מבושים" בתוך: אנציקלופדיה מקראית, ד, עמ' 610 – 611; Duane L. Christensen, Deuteronomy, Word Bible Commentary, Vol. 6b p.613-614
[1] מאמר זה הוא מבחנת פשטים המתחדשים בכל יום.
[2] יעל שמש, מידה כנגד מידה בחוק המקראי, בהשוואה לחוקי המזרח הקדום ולחוקי הבדואים.
[3] יעל שמש, שם, עמ' 163.
[4] Martha T. Roth, Law Collections from Mesopotamia and Asia Minor, pp. 156-157
תרגום מילולי מובא על ידי חנה גוירצמן שם, עמ' 26228. הספק בקריאה נובע מסדק בלוח החרס.
[5] "יש המסבירים את גזר הדין החמור בכך שהאשה פגעה פגיעה פאטלית באשכיו של הגבר המותקף (בדומה למה שמצוי בחוקי אשור התיכונה, לוח A סעיף 8), וגרמה לכך שיאבד את יכולת הפריון שלו", מצוטט אצל יעל שמש, שם, עמ' 162.
[6] וכך גם שתי נשים ניצות שהיו מכות אישה הרה היו צריכות לשלם על הנזק, אלא שדיבר הכתוב בהווה בשני המקרים.
[7] את הציווי הזה, שיש בו משום קושי מוסרי בעצמו, יש להבין כגדר שגדרה התורה כדי למנוע את האופציה של הסירוס, שהיה מקובל בתרבויות אחרות. לכן היא קבעה סנקציה חמורה שמטרתה למנוע את המעשה הבעייתי הזה. יתכן כי על פצוע דכא שנולד כך או בנפצע בתאונה, שלא מרצונו, לא יחול דין זה על פי פשוטו של מקרא.
[8] בבא קמא פג ע"ב - פד ע"א.
[9] כך מפורש בסוגיא, וכך פוסק רמב"ם:"(ה) ...כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף.(ח) אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה [להורגה]. עניין הכתוב: שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו - מצילין את הנרדף בכפו של רודף; ואם אינן יכולין - מצילין אותו אף בנפשו.
[10] ייתכן שפירוש חז"ל נובע מעומק כוונת הפשט. כזכור, חז"ל כזכור פירשו את 'דין המבושים' בתור דין כללי של 'רודף' ומאידך למדו ממנו דין כללי של 'בושת'. ובאמך, מחמת העמימיות הטקסטואלית וחוסר ההסבר שבתורה ניתן להבין את החוק הן על הרקע של ביוש - וזאת מתוך הסמיכות ליריקה על היבם, והן על רקע "רודף" וסיכון הזרע, כבחוק האשורי - וגם זאת מתוך הסמיכות לדיני יבום העוסקים ב"נתן זרע לאחיו". מחוסר הברירות בלתי אפשר לדעת כיצד לפסוק, כי אם הענישה נובעת מחמת הסירוס סביר שאם לא קרה כלום לאשך תהיה האשה פטורה לגמרי (כבחוק האשורי), ואם מחמת הבושה של אחיזת ה"מבושים" תתחייב האשה בכל מקרה בעונש הכבד. יש לנו כאן שתי קצוות בלתי מוכרעות, עונש קיצוני מול פטור בלא כלום – ופשט הכתוב אינו יכול להיות מוכרע.
מחמת חוסר היכולת להכריע לומדים חז"ל את שני התרחישים גם ייחד, הן את דיני בושת והן את דיני רודף (סיכון האשכים), ומחמת שלא יכולים לחול כאחד, הם עוברים הפשטה למקרים שונים, החלים לאו דווקא על אישה ולאו דוקא במבושים. זהו תהליך קלאסי של מעבר מקזואיסטיקה להמשגה - מן האירוע החד פעמי של המקרא אל ההפשטה המושגית והכללית של חז"ל. כך מתקיים החוק לחלוטין, ואילו את האישה והמבושים מהחוק המקראי שולחים לשלם ממון בלבד, שזה בעצמו מעין הכרעה ממצעת בין עונש קיצוני לבין פטור גורף.
[11] יש שהסבירו באופן הפוך, שקיום עונש עין תחת עין הוא כפשוטו באדם עשיר, שלא נרתע מקנסות כספיים ושב ונוהג באלימות, וביחס אליו ממצב התורה את הדין בענישה גופנית ממש, שהיא היחידה שיכולה להרתיע אותו. אולם באדם סביר וכל-שכן בעני, יפדו את העונש הגופני בממון.
[12] אריה סטריקובסקי, שם, עמ' 17.