מאת הרב ד"ר משה רט
האם כדי להיות אדם מוסרי נדרשת אמונה באלוהים? לכאורה נראה שלא; אם נשווה בין אתאיסטים למאמינים, אין כל ראיה שאלו מוסריים פחות מאלו. מעשי זוועה ורצח המוני של עשרות מיליוני בני אדם נעשו אמנם במאה ה-20 בידי מדינות אתאיסטיות, כמו ברית המועצות, סין, קמבודיה וקובה; אבל מנגד, מדינות אחרות בעלות אחוז גבוה של אתאיסטים, כמו ארצות וסקנדינביה, ידועות דווקא כבעלות רמה מוסרית גבוהה (מבלי להיכנס לפרטים ולדקויות). כך שעל פניו לא נראה שאמונה באל היא תנאי הכרחי לקיומו של מוסר.
אף על פי כן, גם אם אתאיסטים יכולים להתנהג בצורה מוסרית, הם יתקשו מאוד להסביר למה בעצם צורת ההתנהגות שלהם היא "מוסרית" – כלומר ראויה וטובה יותר מצורות התנהגות אחרות. נסביר כעת את הדברים.
השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו בדיון זה היא: האם המוסר הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? האם ישנם ערכי מוסר מוחלטים שאינם משתנים לפי רצונו של האדם, או שהאדם יכול לקבוע לו ערכי מוסר כרצונו ולפי שיקול דעתו? זוהי למעשה הבעיה המרכזית בה עוסקת הפילוסופיה של המוסר.
דויד אנוך, בספרו "Taking Morality Seriously", מציג את הניסוי המחשבתי הבא: כאשר אנשים חלוקים ביניהם לגבי רצונות סובייקטיביים – למשל, הבעל רוצה לצאת למסעדה והאישה רוצה לצאת לתיאטרון – ברור לנו שאף אחד אינו צודק יותר מהאחר. זהו עניין של טעם וריח. במצב כזה ננסה לשכנע אחד מהם להתפשר ולוותר על רצונו, או שיכריעו באמצעות הטלת מטבע; שהרי לא משנה באמת מה תהיה התוצאה, העיקר שכולם יהיו מרוצים פחות או יותר. לעומת זאת, כאשר אנשים חלוקים ביניהם על מציאות אובייקטיבית – למשל, שני חבלנים שמתווכחים אם צריך לנתק את החוט האדום או את החוט השחור כדי לנטרל את הפצצה – ברור לנו שאחד צודק ואחד טועה. במקרה זה לא נציע להכריע את הוויכוח באמצעות ויתור או הטלת מטבע, שהרי תוצאה שגויה עלולה לגרום לאסון ואין למסור אותה ביד המקרה. במקום זאת נדרוש מכל אחד לעמוד על שלו ולנסות לשכנע את השני בצדקתו, עד שתתברר האמת.
מה לגבי ויכוח מוסרי? האם אנחנו מתייחסים אליו כאל ויכוח בין רצונות אישיים, או כאל ויכוח על אמת אובייקטיבית? נניח שקיים ויכוח בין שני אנשים, האחד חושב שזה בסדר גמור לשרוף חתלתולים קטנים לשם הנאה, ואילו השני חושב שזה מעשה רע מאוד. האם נציע להם להכריע בוויכוח באמצעות פשרה או הטלת מטבע? קרוב לוודאי שלא. אנו נעודד את הצד הצודק (המתנגד לשריפה, מן הסתם) לעמוד על שלו בתוקף ולא לוותר, ואולי אף להילחם בפועל בצד השני כדי למנוע ממנו לבצע את זממו. על אחת כמה וכמה שכאשר מדובר בפשעים מוסריים חמורים עוד יותר, כמו עינוי ורצח של בני אדם, או השמדת המונים, אנו מצפים מכל מי שמתנגד להם לפעול בכל תוקף למניעתם ללא שום פשרה.
המסקנה המתבקשת מכך, אפוא, היא שאנו נוטים להתייחס לערכים מוסריים כאל עובדות אובייקטיביות ולא כאל רצונות סובייקטיביים. אילו המוסר היה מבטא נטייה אישית של האדם ותו לא, הרי שהשאלה האם לשרוף חתולים או לא הייתה עניין של טעם וריח בלבד, שאין להתווכח עליה: יעשה כל אחד כרצונו (לכל היותר נמליץ לשורף החתולים לעשות זאת בצנעה, מתוך התחשבות ברגשות זולתו). העובדה שאנו מתווכחים סביב סוגיות מוסריות, ואפילו נלחמים עליהן בלהט, מראה בבירור שאנו סבורים כי יש אמת אובייקטיבית בנושא זה, יש דברים שהם חובה או איסור עבור כולם, גם עבור אלה שאינם חושבים כך. מי שפועל בניגוד לאותם עקרונות מוסריים אינו סתם "שונה" או "אחר", אלא טועה או רשע.
אבל אם כך, השאלה המתבקשת היא – מהו אותו מוסר אובייקטיבי? מה או מי קובע אותו? ובאיזה אופן הוא מחייב את כל בני האדם, גם את מי שאינו מזדהה איתו?
אלה שמכירים בקיומו של מוסר אובייקטיבי, מוטל עליהם לפנות למקור שנמצא מעבר לטבע על מנת לבסס אותו, שהרי בטבע עצמו אין שום דבר שיכול להפיק חובה מוסרית. הפילוסופים דיוויד יוּם וג"א מוּר, קבעו את המושג 'הכשל הנטורליסטי', לפיו משום עובדה טבעית לא מתחייבת ישירות מסקנה מוסרית. העובדה שלחתול כואב כששורפים אותו, או שאנשים עצובים כשהורגים קרובי משפחה שלהם, היא כשלעצמה עובדה יבשה על המציאות, כמו הצבע הירוק של הדשא או הרעש שמשמיעה הרוח הנושבת. מעובדות אלה כשלעצמן עדיין לא נובעת שום מסקנה לפיה עלי להימנע משריפת חתולים או הריגת אנשים. נכון שכואב להם ושהם סובלים, אבל מי אמר שאסור לגרום כאב וסבל? מנין שגרימת כאב היא מעשה בלתי מוסרי? כדי להגדיר מה מוסרי ומה לא, נדרש לנו בסיס מוסרי שמצוי מעבר לטבע עצמו.
מה יכול להיות אותו בסיס מוסרי? יש המתארים את העובדות המוסריות כסוג של אידיאות אפלטוניות, רעיונות מופשטים שקיימים באופן אובייקטיבי ללא תלות באדם. לשיטתם, עובדות מוסריות הן עובדות על המציאות בדיוק כמו חוקי הטבע. דעה זו אינה משתלבת כמובן עם תמונת עולם מטריאליסטית-נטורליסטית, שלפיה כל מה שקיים במציאות הוא החומר הניתן לבחינה אמפירית, אבל היא תואמת היטב לתמונת עולם תאיסטית, לפיה אלוהים הוא המקור למוסר האובייקטיבי, לטוב ולרע המוחלטים.
עמדה זו, הנקראת ריאליזם מוסרי, מעוררת לא מעט קשיים מצד עצמה: באיזה אופן אלוהים הוא המקור למוסר? למה עלינו לשמוע בקולו? ואם קיימות עובדות מוסריות אובייקטיביות, למה יש מחלוקות כה רבות סביבן? שאלות אלה נידונות באריכות בספרות הפילוסופית, ולא כאן המקום לדון בהן; לענייננו, הנקודה החשובה היא שגישה תאיסטית מסוגלת לטעון לקיומו של מוסר מוחלט ואובייקטיבי, באופן שתואם את האינטואיציות שלנו כפי שראינו לעיל.
מה יעשה מי שאינו מוכן לקבל את קיומן של עובדות מוסריות על-טבעיות? מה יעשה מי שאינו מכיר באלוהים בתור מקור למוסר? על כורחו עליו לפנות לגישה הנקראת 'תיאוריית השגיאה המוסרית', ולטעון שהאינטואיציות שלנו פשוט שגויות. נכון שאנו חשים שלשרוף חתולים ולהרוג אנשים זה רע באופן אובייקטיבי, אבל התחושה הזו מתעתעת בנו. אנו פשוט משליכים החוצה את הסלידה האישית שלנו ממעשים כאלה, ומייחסים לה תוקף אובייקטיבי, כאילו יש אמת מוחלטת כלשהי מאחוריה. אבל האמת היא שאין שום אמת כזו, ואין שום עובדות מוסריות אובייקטיביות, אלא אך ורק נטיות סובייקטיביות ורצונות אישיים.
גישה זו נשמעת רציונלית ופשוטה, והיא פטורה מלהתמודד עם כל הקשיים שמעלה הריאליזם המוסרי, כיוון שהיא איננה מנסה להיתלות בשום מקור-על – היא שוללת כל מקור כזה. מה שבעייתי בה, ואפילו הרסני ומסוכן, הוא המסקנות הקשות שלה: אם אין מוסר מוחלט, ואין טוב ורע אובייקטיביים – הרי שמוסר הוא באמת עניין של טעם וריח בלבד. מי ששורף חתולים להנאתו אינו רשע יותר ממי שמאמץ חתולי רחוב עזובים, ומי שמאכיל ילדים רעבים באפריקה אינו צדיק יותר ממי שעורף ראשים בסוריה או מוכר ילדות לעבדות במזרח אירופה. הם פשוט שונים, זה הכל; אחד נהנה לעשות דברים מסוג מסוים, והשני נהנה מדברים מסוג אחר. מכאן מתבקש להגיע לתנועה שקיומה עומד ברקע של כל דיון מוסרי – הנאציזם. האם לפי גישה זו, הטוענת כי אין מוסר אובייקטיבי, אפשר עדיין לומר שהנאצים היו בלתי מוסריים?
נמצא שהאתאיסט יכול אמנם לבחור להתנהג בצורה מוסרית, ויכול אפילו לשמש מודל לחיקוי באופן אישי, אבל אין לו שום אפשרות להעביר ביקורת על אלה שבחרו להתנהג אחרת ממנו. הוא יכול לסלוד מהם באופן אישי, אבל לא לייחס להם האשמה או טעות כלשהי. הוא יכול להצביע על העובדה שהם גורמים נזק וסבל, אבל עובדה זו כשלעצמה לא מחייבת אותם להימנע מכך. הוא יכול גם לצאת להילחם נגדם בחמת זעם ובתחושת צדקנות – אלא שאז עליו לזכור שאין שום בסיס אמתי לצדקנות זו, ושמלחמתו אינה שונה ממלחמתם של אוהבי הקלמנטינות בשונאי הקלמנטינות. מסקנה זו מעלה כמובן את שאלת מעמדו וסמכותו: איזו הצדקה יש לו לכפות את ערכיו על אנשים אחרים? אדם שמאמין שעמדתו מבטאת את הצדק האובייקטיבי, יש לו הצדקה לכפות אחרים לנהוג לפיה; אבל אדם שמודה שעמדתו היא ביטוי לנטייה אישית, ומתנגד באופן כללי לכפיית נטיות אישיות על הזולת, ימצא את עוצמו מול שוקת שבורה כשינסה להצדיק את מלחמתו בעושי העוולות למיניהן (בעיקר כשלא מדובר בהגנה עצמית מפניהם).
זו אם כן הבעיה המוסרית האמתית של האתאיזם. האתאיסט המצוי אמנם אינו נאצי, אבל הוא גם אינו יכול לבקר באמת את הנאצים. הוא יכול להתנהג בצורה שהוא ואחרים מחשיבים למוסרית, אבל הוא אינו ראוי לשבח מיוחד על בחירה זו, הוא פשוט פועל לפי טבעו. עולם אתאיסטי הוא עולם שאין בו טוב ורע, רק רצונות אישיים, וממילא אין שיפוט מוסרי, לא גנאי ולא שבח. התגובה היחידה האפשרית שלו למעשי עוול היא הפעלת כוח, שההצדקה היחידה שעומדת מאחוריה היא רצון אישי, מה שהופך אותו לזהה לחלוטין למי שנגדו הוא נלחם. בעולם אתאיסטי, הנאצים ובעלות הברית שווים – אלה הרגו בשם רצונם האישי, ואלה הרגו בשם רצונם האישי, ואף אחד אינו צודק ואינו רשע באמת. הכל יחסי.
הוויכוח בין מאמין לאתאיסט אינו אמור להתנהל סביב השאלה מי הרג יותר אנשים, מסעות הצלב הנוצריים או רדיפות הדת של סטאלין האתאיסט (אם כי סטאלין, כמובן, מנצח בגדול). הנקודה האמתית היא השאלה אם יש בסיס אובייקטיבי למוסר, שמכוחו אפשר לגנות בכלל את מסעות הצלב ואת הטיהורים הסובייטיים. לאדם מאמין יש בסיס כזה – הוא יכול לטעון שמעשי עוולה כאלה מנוגדים לחוקי המוסר המוחלטים האלוהיים. זו עמדה שדורשת בירור והסבר, אבל היא אפשרית.
חשוב לציין שהמאמין אינו נצרך לאלוהים רק כדי שיאיים עליו בעונש אם יפעל בצורה בלתי מוסרית, כפי שסבורים בטעות לא מעט אתאיסטים. הפונקציה שהאל ממלא בהקשר הנוכחי אינה של שופט ומעניש, אלא של בסיס למוסר המוחלט. אתאיסטים שואלים לא פעם את המאמינים: "אז מה, אילו לא הייתם מאמינים שהאלוהים יעניש אתכם, הייתם רוצחים ואונסים? אני מעדיף אדם שנמנע ממעשים כאלה מתוך רצון פנימי, על פני מי שנמנע מהם רק בגלל פחד מעונש אלוהי!" התשובה לכך היא, כמובן, שגם בלי אלוהים רוב המאמינים לא היו רוצחים ואונסים, פשוט כי הם סולדים מכך - בדיוק כמו רוב האתאיסטים. אלא שמבחינתם של המאמינים, לא מדובר בסלידה רגשית-סובייקטיבית בלבד, אלא בביטוי לאיסור מוסרי מוחלט ואובייקטיבי הרובץ על אותם מעשים. למעשה, הם יכולים לטעון בתגובה כלפי האתאיסטים: "אז מה, אתם לא רוצחים ואונסים רק כי לא מתחשק לכם? אני מעדיף אדם שמכיר בכך שרצח ואונס הם רעים באופן אובייקטיבי, על פני מי שחושב שזה עניין שנתון לרצון האישי בלבד!"
לאתאיסט אין שום בסיס למוסר מוחלט, שום עמדה לגנות מתוכה את המעשים שכה מקוממים אותו. הדרישה שנשמעת לעתים כה קרובות בימינו – "תאמין במה שאתה רוצה, כל עוד אינך פוגע באחרים או כופה עליהם את דעתך" – היא עצמה חסרת בסיס בעולם אתאיסטי. מה רע בלפגוע באחרים או לכפות עליהם את דעותיי? מי קבע שאסור לי לעשות זאת? האם הארנבת יכולה לגנות את הזאב, או הקוף את הנמר? בעולם הטבע יש רק עובדות, לא ערכים, ומה שמכריע הוא רק הכוח ולא הצדק. האם אנו מעוניינים לחיות בעולם כזה?
היו פילוסופים, כמו קאנט, שטענו שקיומה של החובה המוסרית משמש הוכחה לקיומו של אלוהים. אך גם אם לא נטען כך, צריך להיות ברור שבלי כוח עליון ועל-טבעי כלשהו, לא תיתכן חובה מוסרית של ממש. כל מי שמאמין שאכן קיימת חובה כזו, הרי שביודעין או בלא יודעין הוא מאמין באלוהים.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "האם אפשר להיות מוסרי בלי התורה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו)