מאת הרב ד"ר משה רט
האם קיים מוסר אובייקטיבי מוחלט? או שמוסר הוא משהו יחסי שמשתנה מאדם לאדם ומחברה לחברה?
התגובה הספונטנית של אנשים רבים בימינו תהיה שהמוסר הוא יחסי ותלוי חברה. עובדה: לחברות שונות, במקומות שונים ובתקופות שונות, היו ערכי מוסר שונים לגמרי. היו שתמכו בעבדות והיו שהתנגדו לה, היו שדגלו בשוויון והיו שדגלו במערכת מעמדות נוקשה, וכן הלאה. מכאן שהמוסר הוא יחסי ומשתנה.
על העובדות הללו אין חולק. אבל כפי שנראה כעת, כלל לא משתמע מהן שהמוסר הוא יחסי ואינו אובייקטיבי.
התפיסות המוסריות שלנו מבוססות על החוש המוסרי, על האינטואיציות הטבועות בנו. הבה נבחן אפוא את האינטואיציות שלנו: האם אנחנו באמת חשים שהמוסר הוא יחסי? שכל העמדות המוסריות הן שקולות, עניין של העדפה אישית או חברתית, ואף חברה אינה מוסרית פחות או יותר מהאחרות, אלא רק "שונה"?
בואו נקפוץ ישר לנאצים, אבן הבוחן בכל דיון מוסרי. גם לנאצים, כידוע, היו ערכי מוסר מסוימים, שבשמם עשו מה שעשו. רבים מהם כנראה האמינו בכנות שהם פועלים בצורה מוסרית. האם מישהו מסוגל לומר בכנות גמורה, שהמוסר של הנאצים לא היה באמת גרוע יותר מהמוסר הליברלי? שהם לא היו באמת רעים, אלא רק שונים? מסקנה זו נראית לנו, בצדק, כאבסורד. אנו חשים בעומק לבנו, שהנאצים לא היו רק "רעים מבחינתנו", מנקודת המבט של המוסר הסובייקטיבי שלנו - אלא רעים באמת, באופן מוחלט. יתרה מזאת, אפילו אילו היו הנאצים כובשים חלילה את העולם והשקפתם היתה הופכת לנחלת רוב האנושות, עדיין היינו משוכנעים שמדובר ברוע, בגישה לא מוסרית בעליל.
במילים אחרות, האינטואיציות שלנו קובעות שיש מוסר מוחלט שאינו נקבע לפי החברה, אלא להפך - מעמדן המוסרי של חברות נמדד לפיו. מוסר מוחלט זה אינו תלוי בדעותיהם ובהסכמתם של בני האדם, וגם אם כולם יפעלו בניגוד אליו הוא לא ישתנה. גם אם כל העולם יהיו רשעים, הרוע לא יהפוך לטוב. קל לדבר על מוסר רלטיבי ביחס לדברים שלא נוגעים לנו באמת, ולהשמיע סיסמאות כמו "כל אחד והערכים שלו", אבל האם מישהו מאבירי זכויות האדם מוכן להתייחס לחברה גזענית, מדכאת נשים ומחזיקת עבדים, כלגיטימית ומוסרית לא פחות מזו שלהם? פשוט שלא. כאשר הדברים מגיעים לנושאי הליבה של המוסר, ברור לכולם שיש כאן טוב ורע מוחלטים, לא עניין יחסי של "תה או קפה". הדיבורים על מוסר יחסי הם רק בבחינת מס שפתיים שאין בו ממש. בפועל, אנשים מוכנים להילחם עד מוות ולכפות את דעותיהם כאשר מדובר בדברים שמבחינתם הם בלתי מוסריים בעליל. הם לא היו עושים זאת אילו היו מאמינים באמת שהמוסר הוא יחסי.
אבל אם המוסר הוא אובייקטיבי ומוחלט, איך זה שיש לגביו כל כך הרבה מחלוקות? למה הוא משתנה בין חברות וזמנים? הטיעון הזה, שנקרא "הטיעון מהמחלוקת", הוא הטיעון המרכזי שמועלה כנגד גישת המוסר האובייקטיבי, אולם כאשר מתבוננים בו ביסודיות מתברר שאין בו ממש.
ראשית, נניח שאכן קיימות מחלוקות גדולות ועקרוניות סביב המוסר. מדוע עלינו להסיק מכך שאין מוסר אובייקטיבי? האם בכל נושא שהדעות חלוקות לגביו, בהכרח אין אמת אחת? אין שום יסוד להנחה זו. גם כאשר אין לנו כלים להכריע מהי האמת האובייקטיבית, אין זה אומר שהיא אינה קיימת. אנשים בעבר נחלקו ביניהם בשאלה מהם הכוכבים - עיניהם של מלכים מהעבר, גחליליות שנתקעו ברקיע, או כדורי גז בוער במרחק מיליוני קילומטרים. לא היתה להם דרך להכריע מי צודק, אולם האם זה אומר שמהותם של הכוכבים לא היתה אובייקטיבית? פשוט שלא. הכוכבים היו גם אז כדורי גז בוער, מי שחשב כך צדק, וכל השאר טעו. כך בדיוק ניתן לומר גם לגבי המוסר. אולי לא תמיד יש דרך להכריע במחלוקות מוסריות, ועדיין אפשרי בהחלט שיש תשובה נכונה אחת, שמי שאוחז בה צודק, ואילו השאר טועים.
אם נניח שבכל מקום בו קיימת מחלוקת אין אמת מוחלטת, נגיע לאבסורד מהסוג שמכונה "הווטו של השוטה". נניח שכל האנשים בעולם משוכנעים שהאמת היא X, ורק שוטה אחד בקצה העולם טוען ההפך, שהאמת היא לא-X. האם בגלל אותו שוטה הופכת האמת להיות יחסית ובלתי מוחלטת? ואם מדובר לא בשוטה אחד אלא באלף או מיליון שוטים, האם זה מה שמשנה את המציאות מאובייקטיבית ליחסית? ודאי שלא. קיומם של מאמיני הארץ השטוחה לא הופך את צורתו של העולם לסובייקטיבית, וקיומם של מכחישי שואה לא הופך את השואה לרלטיבית, גם אם לא מצליחים לשכנע את הללו בטעותם. בדומה לכך, קיומם של אנשים שאוחזים בעמדות לא מוסריות, לא הופך את המוסר ליחסי. הם פשוט טועים.
אם כך, למה אנשים טועים לגבי המוסר? אם הוא אכן אובייקטיבי ומוחלט, האם לא היו אמורים כולם לחוש אותו באותה מידה? ובכן, זה אולי היה נכון אילו היו כל האנשים אובייקטיביים, רציונליים ונטולי פניות. אבל המציאות היא שגורמים רבים ושונים משפיעים על שיקול הדעת המוסרי: אינטרסים, יצרים, דעות קדומות, הרגלים, לחצים חברתיים, חוסר חשיבה וכן הלאה. כל אלה יכולים בקלות לגרום לאנשים ואף לחברות שלמות לטעות מרצון או מאונס בנושאים מוסריים.
ניקח לדוגמא את העבדות. האם באמת כל אלה שתמכו בעבדות, עשו זאת מתוך בירור מוסרי מעמיק ונטול פניות, וכך הורו להם האינטואיציות שלהם? או אולי, אילו היינו מנטרלים את האינטרסים הכלכליים שלהם ואת האווירה החברתית בנושא, הם היו מודים שיחס כזה כלפי בני אדם באמת סותר את החוש המוסרי? אנו רואים כיום כיצד התנועה הצמחונית והטבעונית העלתה למודעות את סבלם של בעלי חיים בתעשיית הבשר, ובעקבות זאת השתכנעו רבים שאכילת בשר אינה מוסרית. האם לפני כן האינטואיציות המוסריות שלהם הראו להם את ההפך? קרוב לוודאי שלא - הם פשוט לא הקדישו מספיק מחשבה ושיקול דעת לנושא. אולם כאשר כל העובדות ברורות ומנטרלים ככל האפשר את הנגיעות האישיות, המחלוקות המוסריות נוטות להצטמצם.
כך שלמעשה, קיומן של מחלוקות בנושאים מוסריים אינו מפתיע כלל; היה זה מפתיע אלמלא היו כאלה. אך מחלוקות אלה אינן מצביעות בשום צורה על כך שאין אמת מוסרית אחת. להפך, עצם המחלוקת והוויכוח מראים שלדעת שני הצדדים יש אמת כזו, והם מנסים לברר אותה. הרי על טעם וריח סובייקטיביים, אין מה להתווכח.
כל זה, כאמור, גם אם נניח שאכן קיימות מחלוקות מוסריות קיצוניות בין חברות שונות וזמנים שונים. אולם האם זה אכן כך? בחינה מדוקדקת יותר של הדברים תגלה שלא. למעשה, רוב ערכי המוסר מקובלים ללא עוררין כמעט על כל בני האדם, כל החברות וכל הזמנים. כולם מסכימים שרצח, גניבה ושקר הם רעים. כולם מסכימים שיש לכבד את ההורים ואת הנפטרים. כולם מסכימים שהמשפט אמור להתנהל בצורה צודקת. למעשה, רוב הערכים המוסריים הבסיסיים מוסכמים על רוב בני האדם. הוויכוחים הם רק על השאלות איך ליישם אותם, ואיך להכריע ביניהם כאשר הם מתנגשים: האם לכבד את המתים בכך שקוברים אותם או ששורפים אותם? האם החירות גוברת על השוויון או להפך? עד כמה אנו מחויבים כלפי בני החברה שלנו, ועד כמה כלפי אחרים? שאלות אלה הן המובילות להבדלים, הגדולים מאד לפעמים, בין הערכים של חברות שונות, אולם כאשר מתחקים אחר שורש הערכים מגלים כמעט תמיד שבבסיסם הם דומים. אפילו הנאצים, או לפחות אלו מהם שבאמת האמינו במוסריותם, האמינו שהם מצילים את האנושות מפני האיום של היהודים והגזעים הנחותים. הצלת האנושות הוא ערך שכולם מסכימים עליו - הוויכוח הוא "רק" על האופן המעוות להחריד בו בחרו לעשות זאת, שנבע מתפיסת עולמם המעוותת.
האינטואיציות המוסריות שלנו מראות בעליל שקיים מוסר אובייקטיבי, מוחלט ומחייב, שאנשים מוכנים להילחם עבורו ולכפות אותו על אחרים. הטיעון המרכזי נגד עמדה זו הוא הטיעון מהמחלוקת, לפיו קיומן של מחלוקות מוסריות בין חברות שונות וזמנים שונים מראה שהמוסר הוא יחסי ותלוי תרבות. אולם טיעון זה הוא כושל, והמסקנה שלו אינה נובעת מההנחות: מקיומה של מחלוקת לא נובע שאין אמת אחת. מחלוקות מוסריות הן דבר צפוי ומתבקש לנוכח הגורמים השונים המטים את שיקול הדעת, אך כאשר מנטרלים את הללו, הפערים מצטמצמים. בנוסף, קיימת הסכמה כמעט גורפת על עקרונות המוסר הבסיסיים, והמחלוקות הם בעיקר כלפי אופן יישומם. הטיעון מהמחלוקת אינו מפריך אפוא את האמונה האינטואיטיבית באובייקטיביות של המוסר, ולכן ניתן לאמץ אותה.
אבל אם המוסר הוא אובייקטיבי, ממה הוא נובע? מה מקור הסמכות שלו? על כך במאמר הבא.