"עבד ה' הוא לבדו חופשי"?


מאת הרב אליסף ליבי

ידועה דרשת חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב), אולם ההלכה כופה מגבלות כמעט על כל צעד בחיינו. היא מורה לנו מה לעשות ולא לעשות, מה לחשוב ולא לחשוב. האם ניתן בכנות לומר על מצב כזה שאנחנו בני חורין?

בשביל לפשט את הדיון נגדיר "חופש"[1] כהעדר מוגבלויות[2]. לפי הגדרה זו, ככל שיש על האדם פחות מוגבליות כך הוא יותר חופשי[3]. לעומת זאת, נגדיר "חירות" כיכולת של האדם לשקף את עצמיותו באופן אותנטי. ככול שהאדם מצליח להיות נאמן לרצונותיו העמוקים בתוך מערכת המוגבלויות שחלות עליו, ואינו נותן לאילוצים להכתיב את דרכו, כך הוא יותר בן חורין[4].

האפשרות של חופש לא דתי 

לפני שנבדוק האם המאמין הדתי הוא חופשי, נברר האם אפשר להיות חופשי מבלי להאמין בה'[5]. לכאורה כן - מי שאינו מאמין, אינו מקבל עליו את המגבלות הדתיות, ומכאן שהוא יותר חופשי. אולם מי שכופר באלוהים לא יכול לראות את האדם כברוא בצלמו של אלוהים. אדם שכזה יתקשה לבסס עמדה שאיננה דטרמיניסטית (כופרת בבחירה חופשית). אם אין משהו חיצוני לטבע, הרי שהמציאות מוכתבת רק בידי כוחות הטבע. אין לאדם זה כמעט מנוס מלהאמין שהעולם, והוא בתוכו, אינם אלא תוצאה של שרשרת אירועים אקראיים. מי שמאמין שכל מחשבותיו ובחירותיו אינן אלא תולדה של תהליכים כימיים וחשמליים שמתרחשים במוחו – איזו חירות יכולה להיות לו? לפי גישה זו, כל אדם מוגבל באופן מוחלט, שכן מעשיו ומחשבותיו מוכתבים על ידי כוחות הטבע בלבד. הסתכלות שכזו לא תוכל לראות את האדם כשונה באופן מהותי מרובוט שמתנהל גם הוא באופן אוטונומי[6]. רק התפיסה היהודית, הרואה את אלוהים כנבדל ולא כפוף לטבע, ואת האדם כברוא בצלם אלוהים - יכולה לטעון שגם האדם אינו לכוד לגמרי במערכת כוחות הטבע[7]. לפי דברנו עולה שדווקא המאמין יכול לבסס עמדה שנותנת מקום לחופש[8].

 

יש מקום לסייג את מה שכתבנו, שכן איננו עוסקים בפילוסופיה אלא במציאות. מכיוון שאנו סוברים שיש לאדם חופש, הרי שגם האתאיסט המתכחש לחופש יישאר חופשי (כמו שמי שטוען שהוא חתול יישאר אדם למרות הטענה שלו). עם זאת, נדמה שהמישור הפילוסופי משתקף באופן מסוים גם במישורים אחרים. הכופר בממד רוחני בסופו של דבר יהיה משועבד יותר לממדים החומריים. עול הפרנסה, הפחדים הקיומיים שלו, ההישמעות לנורמות של החברה, מגבילים יותר אדם שלא מאמין במציאות שמעבר לחומר. לעומת האתאיסט, המאמין, לעומת זאת, מודה בקיומו של ממד רוחני. הסתכלות שכזו מאפשרות למאמין לדעת שהנתונים הראשוניים שאליהם נולד אינם קובעים את מהותו האחרונה, אלא בחירתו ומעשיו הם שיעצבו את חייו ויקבעו את ערכם[9].

בנוסף על האמור, לא ברור שעל הדתי חלות יותר מוגבלויות מאשר על האתאיסט. האם האתאיסט לא מחויב לערכים שהוא מקבל מהחברה? האם לא מחויב לחוק, להרגלי הצריכה המערביים או לנורמות מוסריות? פעמים רבות מתברר שאדם חי באשליה של חופש בזמן שבאמת הוא כבול לכללים ונורמות מסוימות. השאלה אם כן אינה אלא לאיזה חוקים יהיה האדם כבול.

נעבור אפוא לדון בשאלה אם האדם הדתי הוא חופשי.

חופש כערך יהודי

היהדות רואה בחופש ובחירות אידיאל[10], ושאיפה מרכזית שיש לחתור אליה. עם ישראל נולד כשיצא לחירות משעבוד מצרים[11]. הברית הראשונה שכרת אלוהים עם עמו התבססה על תודעת החירות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב)[12]. בדיבור אלוהי זה נקשרה האמונה לחירות. 

 

גם בהמשך ההיסטוריה נבעה האמונה דווקא מתוך חירות[13]. בימי הפורים, כשהיהודים המשיכו לדבוק ביהדות מתוך סכנה איומה ומבלי שום גילוי שכינה, חודשה הברית ללא ממד של כפייה: "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (תלמוד בבלי שבת פח ע"א). 

קבלת התורה מחירות לא נעשתה רק בעבר; בחזון הגאולה תחודש הברית מתוך רצון ואהבה, כפי שחזה הושע: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי " (הושע ב, יח). כלומר, הברית עם אלוהים תתחדש לא מתוך בעלות וכוח אלא מתוך רצון וחיבור. כך ניבא גם ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'." (ירמיהו לא, ל-לא[14]). כלומר, הברית המתחדשת תהיה מושתתת על חירות. לאור נבואות אלו קבעו חז"ל שמצוות בטלות לעתיד לבוא (נידה סא ב), וניתן לפרש שיתבטל מהן הממד של הציווי הכפוי[15].

הגבלת החופש בהווה

אולם על אף האידיאל שהיהדות רואה בחירות ובחופש, עלינו להודות שהיא לא קוראת לממשם באופן מלא כאן ועכשיו. נדמה שיש מספר טעמים להתמהמהות[16]:

היהדות מגבילה את החופש המלא ממי שעדין מְחַפֵּשׂ. אי אפשר לתת דרור מלא למי שעדיין לא מבחין בתמונה המלאה. חופש בשלב מוקדם מדי הריהו הפקרות. התרת הרסן בשלב זה תהיה דומה להורים שיאפשרו לילד קטן להתקרב לגג כשהוא עוד לא מספיק מודע לסכנות.

בימינו הטוב עדיין נסתר ולא גלוי, ופעמים רבות הרע נדמה לטוב. יתרה מכך, כל עוד אנו שרויים בעיוורון כלפי העולם הרוחני, קל לנו לזהות את הגוף שלנו, אך כמעט ואין לנו מודעת לנשמה שלנו. במצב זה אי אפשר להעניק חופש מלא לאדם, שאינו מסוגל עוד לבחון את המציאות כראוי.

התורה והמצוות מחזקים אצל האדם את המודעות לרוחניות ולנשמה שבו, ובכך מאפשרים לו לזהות בהדרגה את הממדים הרוחניים שבו ולהזדהות עם הרעיונות המצויים בתורה[17]. למעשה, עולם הרוח שהמצוות מכוונות אליו מתאים לנו, ולכן בשלב מסוים ממד הכפייה יתמעט[18]. המצוות דומות לטיפול שניתן לאדם החולה במחלת שכחה. לחולה זה נותנים פנקס ובו רשומים פרטיו האישיים – שמו, מקום מגוריו, עבודתו וכו'. בתחילה נתונים אלו נראים לו זרים ומנוכרים, אך לאחר זמן הם מזכירים לו את אישיותו ועברו. בדומה לכך, בימינו אין לנו מודעות מספקת לרוחניות שבנו, והתורה והמצוות מזכירות לנו את עולם הרוח האבוד.

ההכרח לקיים היום את הציווי כדי שבעתיד נצליח לחשוף את ממד הרוח שבנו, דומה להורים שרואים שילדם ניחן בכישרון מוזיקלי, ובשביל לעזור לו לבטא את כשרונו הם מחייבים אותו לקחת שיעורים במוזיקה. זוהי פעולה של כפיה, אך בהמשך כפיה זו תאפשר לו לבטא את עצמו ולגלות את מהותו הפנימית, ובכך בעצם להיות בבגרותו בן חורין.

סיבה נוספת לכך שבימינו אין חופש גמור היא שהאדם עוד לא התנקה לגמרי מהשעבוד ליצרים רעים שקיימים בו. כוחות רבים מתגוששים באדם, ביניהם כוחות שהאדם עצמו אינו רוצה בהם, אלא שהם משתלטים עליו בעל כורחו ומטים אותו מרצונו הפנימי. רגע לאחר שהאדם סיפק יצרים אלו הוא הוא מצטער ומתבייש באותם כוחות שפעלו עליו, ומבקש עצה איך להתגבר עליהם. התורה, המחייבת את האדם לנהוג באופן מסוים, עשויה לגאול את האדם ולשחרר אותו ממאסרו[19]

יתרה מזו, בדורנו יש הכרח שהתורה תנבע מתוך ציווי חיצוני ולא רק מתוך רצון פנימי. ידועים דברי חכמים, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (תלמוד בבלי בבא קמא לח ע"א ועוד). כלומר, עשייה מתוך הכרח נעלית במובנים מסוימים מעשייה מתוך רצון. בעשייה מסוג זה יש מוחלטות; היא לא משהו נלווה או חיצוני, שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. התורה הנובעת ממקור אלוהי משקפת כזו טוטאליות. אילו התורה היתה מגיעה רק מתוך חופש, היא הייתה אולי מסוגלת להיות נעימה יותר, אבל היא לא הייתה יכולה לחולל מפגש עם מה שהוא מעל ומעבר לכל.

החוק והחופש כמשלימים

למעשה, הדיכוטומיה החדה שבין חירות לחוק אינה נכונה. כדי להצליח לגלות את עצמנו באופן מלא אנו לא צריכים לברוח מהחוק אלא לדעת כיצד להשתמש בו. לכאורה, אדם שירצה להיות כמו ציפור יקפוץ מהחלון ובכך יהיה בן חורין ויוכל לרגע למלא את רצונו: הוא אכן יעוף כמו ציפור. אך לרוע המזל רצונו יתממש רק לרגע. אם רוצים חירות אמיתית צריך להמציא מטוס, שלא מתעלם מחוקי הטבע אלא יודע לנצל אותם נכון.

דווקא שימוש נכון בחוק כפלטפורמה לביטוי האישי היא המאפשרת לנו לגלות את עצמנו באמת. אדם צריך ערכים כדי שתהיה לו משמעות בחייו, וזאת נותנת משקל ומשמעות לחירות שלו, אחרת זו תהיה ריקה. כמשל לכך, יצירה מאפשרת לאדם לבטא את עצמו באופן אותנטי ובכך היא מאפשרת לו להיות בן חורין, אולם יוצר שימחק את כל הכללים לא יצליח לבטא את עצמו כלל. דווקא היכולת לפעול על פי חוקים מסוימים היא שמאפשרת את הביטוי הפנימי.

במובנים רבים, החופש והכפייה הם שני הפכים משלימים. המפגש עם אלוהים נובע דווקא מתוך היכולת לשאת את הפרדוקס שבין שניהם. מצד אחד אנו מחפשים את הרצון הפנימי והחופש, ומצד שני את החובה וההכרח. הרצון הפנימי גורם לכך שה' מתגלה מתוך נשמת האדם. מתוך הרצון, האדם זוכה לדבוק באלוהים ולחשוף את הנקודה האלוהית שחבויה בו. מאידך גיסא, ההכרח גורם לאדם להבין שהאלוהות היא מעל ומעבר לאדם, ומאפשר לאדם התפתחות והתקדמות תמידית.[20]

לאור מה שאמרנו, ההצגה של היהדות ככובלת אינה מדויקת. יש להדגיש גם את התמונה השלימה של החיים הדתיים – חיים של ערך, אידיאל, משפחה וחברה, שבמידה רבה מספקים יותר מאשר חיים חסרי גבולות.
עם זאת, ברור שהרעיונות שהעלינו אינם מבטלים לגמרי את המצוקה הנגרמת מהכפייה. אולם ההבנה שכפייה זו תאפשר לנו בעתיד להשתחרר מהשעבודים ליצרים הנמוכים שלנו ולבטא את עצמנו, מורידה הרבה מהתסכול. אנו יכולים להתנחם בכך שאנו זוכים להיות עבדים של הקב"ה, ולפעול לפי מערכת שהולכת וגואלת את העולם ומביאה אותו לשלמותו. זוהי אכן עבדות, אבל עבדות ברוכה. 

מכפייה ל"כיף"- התחדשות הברית מתוך אהבה

 

בדורנו מתחילה כבר לעלות הדרישה לברית עם ה' מהסוג שכתבנו עליו לעיל – ברית שתישא אופי של רצון ובחירה, ופחות אופי של כפייה.

אנו מאמינים שבקשת החירות העזה שמרגישים רבים מבני דורנו נובעת מכך שאנו נדחפים לעלות למדרגה חדשה של אמונה[21]. במשך כל הדורות קיבלנו בשמחה את הכפייה לעבודת ה' - "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם" (מתוך התפילה), ובכל זאת היא הייתה כפויה. הדור שלנו כבר לא "קונה" כפייה והכרח. רבים זונחים את הדת בגלל תחושת הכפייה והמחנק שהם מרגישים בה. אפשר להסתכל על המשבר האמוני של דורנו כחורבן של איזה חוש אמוני שהיה באדם ואיננו עוד, אך אפשר להסתכל גם בדרך אחרת – המשבר יכול להיתפס גם כירידה שהיא לצורך עליה[22]. לנו נראה שעזיבת הדת היא ניתוץ של הקשר הכפוי, המאפשר מפגש מחודש ועמוק הנובע מבחירה ורצון. 

ננסה לתאר את התהליך שמוביל את ההתנתקות מאלוהים דווקא לחידוש הברית ממקום עמוק יותר.

עזיבת הדת אפשרה בשלב הראשון לאדם להתרכז בעצמו, מה שחולל התפתחות בכל תחומי החיים החומריים. אולם על אף שלאדם בן דורנו יש עושר וחוכמה, הוא נותר מיואש ומתוסכל. הסיבה לתסכול היא ההתנכרות לעולם הרוח.

כאשר הכרת אלוקים נעלמת, התרבות כולה מביטה על העולם בצורה חומרנית-מטריאליסטית בלבד. במצב זה הערכים העליונים מאבדים אט אט את משמעותם. חופש הפרט, אחריות, ערך השוויון וערכים אחרים, נשארים ערכים המסייעים באופן זמני לסידור החברה, אך הם נשארים חלולים ובלי תוקף ומשמעות נצחית. במצב זה האדם מתחיל להרגיש תסכול, אכזבה, אובדן דרך וחוסר משמעות[23]. התחושות הקשות שהאדם עובר בתקופת ההתנתקות מהרוח יוצרת אצלו דרך חדשה להסתכל על האדם, על העולם ועל אלוהים. כמו פריקת העול של גיל הנעורים המובילה את האדם להסתכל אחרת על החיים, כך פריקת עול תורה ומצוות מחוללת תודעה חדשה. 

במהלך התקופה הפוסט-מודרנית גילה האדם, מצד אחד, שכשהוא מתנתק מאלוהים הוא מאבד את זהותו, דבר שגרם לו רצון לחזור לאלוהיו[24]. מצד שני, מהלך הכפירה גרם לאדם להתרכז בעצמו, עמדה שהאדם לא מוכן לוותר עליה גם בברית המתחדשת. וכך, האדם אינו מוחק עוד את זהותו בפני האלוהים, אלא חוזר לנקודת הצלם האלוהית שנמצאת בתוכו-עצמו. הוא יונק את המשמעות שכה חיפש דווקא מהנקודה האלוהית שעומדת בבסיס האנושיות שלו. 

במצב זה המצוות מקבלות משמעות שונה. הן מחברות את האדם לתודעה שהוא רוצה להיות חלק ממנה. כך המצוות אינן עוד עול חיצוני. במצב זה המסורת אינה נתפסת כחוקים שמימיים שכובלים את האדם באזיקים, אלא ככלים המאפשרים לנו להיות מודעים לעצמנו ברמה הגבוה ביותר.

אין לנו עוד תמונה שלמה של איך תראה הברית המתחדשת, ובכל זאת איננו יכולים להשתמט מהמשימה להצטרף למהלך ולחדש את הברית מתוך רצון ואהבה. נדמה שקריאה זו היא חלק מפעמי משיח.[25]


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "עבד ה' הוא לבדו חופשי?" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).



[1] דיון והרחבה בהנחות היסוד ובהגדרות השונות ראה כאן>>

[2]  מגבלות לענייננו הם כל מה שלא בשליטת והכרעת האדם, כל מה שכפוי עליו על ידי גורם כלשהו. זה יכול להיות אדם אחר, הסביבה, החברה, חוקי הפיסיקה והטבע בכלל, וגם טבעו שלו. הנחת היסוד שאנו מניחים לדיון היא כמובן התפיסה ליברטריאנית, כלומר תפיסה שלפיה יש לאדם רצון חופשי ויכולת לפעול באופן חופשי, כלומר שהנסיבות (=המגבלות) לא מכתיבות את מעשיו ואת מחשבותיו (אם כי הן משפיעות עליהם). מבחינת הדטרמיניסט ששולל את הבחירה החופשית ומאמין שהנסיבות (הפנימיות והחיצוניות) קובעות הכל, אי אפשר להגדיר כלל מצב של חופש במובן הזה. לשיטתו כל אדם מוגבל באופן מוחלט, שכן מעשיו ומחשבותיו מוכתבים על ידי המגבלות ורק על ידן נדון בעניין זה בהמשך הדיון ראה עוד כאן>>.

[3]  לאור הגדרה זאת ברור שאין אדם חופשי לגמרי; אף אדם לא פטור ממגבלות כלשהן. אף אחד מאתנו לא יכול לעוף, או לחיות בלי לאכול או לישון. נכון יותר לראות את החופש והחירות כציר או כסקאלה: ככל שיש על האדם יותר מגבלות הוא פחות חופשי, ולהפך. 

[4] ישנן דרכים רבות להגדרת המושגים חופש וחירות. ההגדרות שנכתבו כאן נועדו רק בשביל לאפשר לנו להשתמש בנוחיות במושגים אלו. בחרתי בהגדרות אלו משום שהן שיקפו באופן הטוב ביותר את האינטואיציה שלי על מושגים אלו. אין הם מחייבים מחוץ למסגרת מאמר זה.

[5] מובלעת כאן הנחה לפיה האמונה באלוהים זהה לאמונה בדת. כמובן שיש אנשים המאמינים באלוהים אך לא בדת. עם זאת, לדעתי מתבקש שהמאמין באלוהים יאמין גם בדת. ראה על כך כאן>>

[6] הנחת יסוד המובעת בדיון היא שקיימת סתירה בין דטרמיניזם לרצון חופשי. דברים אלו מנוגדים לעמדת הקומפטיביליזם לפיה רק מגבלות חיצוניות נחשבות מגבלות, בעוד האופי עצמו של האדם אינו נחשב מגבלה. לדעתי הגדרת החופש של הקומפטיבליסט אינה אלא תכסיס. ההגדרה שלהם לחופש מנוגדת לאינטואיציה שאנו חשים כשמשתמשים במושג זה. הגדרת החופש שלהם מכילה גם מי שנפעל מתוך הכרח פנימי, ולפיכך היא תגדיר גם רובוט כחופשי. למעשה, כפי שהראה גוטלוב פרגה, כאשר "מתעללים" בהגדרות היסוד ולא דורשים מהן להיות תואמות לאינטואיציות הבסיסיות שלנו, אפשר לטעון כמעט כל טענה שהיא. להרחבה ראה גם כאן>>

[7] רבים מהמפרשים ראו בחירות האנושית את "צלם האלוהים" שבאדם. כך כותב למשל הספורנו (בראשית, א, כו): "נעשה אדם כדמותנו – בקצת ידמה האדם לאל יתברך הפועל בבחירה". וכך כתב בעל המשך חכמה (שם): "הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית".


[8] ואכן התפיסה הדתית היהודית היא מהראשונות להדגיש את הקביעה שהאדם בן חורין, וכך כתב הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תשובה פרק ה': "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה". וראה עוד במורה הנבוכים ג, יז.   

[9] הרב סולובייצ'יק (על התשובה עמ' 140-141) עמד על רעיון זה: "השתעבדות האדם להקב"ה צריכה להיות מוחלטת וללא תנאי. השתעבדות החלטית זו פירושה חרות גמורה לגבי שאר שיעבודים שבין אדם לאדם. ההשתעבדות לה' שהיא כל-מקיפה משחררת ממילא את האדם משורה ארוכה של שיעבודים אחרים."

[10] האם יש ערך בלהיות חופשי? זוהי שאלה כבדת-משקל, עיין בהרחבה כאן.

[11] המהר"ל (גבורות ה', עמ' רעד) מבאר שיציאת מצריים הטמיעה את תודעת החירות בעם ישראל לנצח:

"יש מקשים מה הועילה לנו היציאה ממצרים, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות, דמאי שנא (=במה שונה) מלכות מצרים משאר מלכויות? ודברי הבאי הם. כי כאשר יצאו ישראל ממצרים, קיבלו את הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני חורין, מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל. כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם שעבוד במקרה…". כלומר החוויה של יציאת מצרים הוטמעה בתרבות של ישראל עד כדי כך שאף אם ישעבדו בהם, בליבם הם יישארו לעולם בני חורין.

[12] הפסוקים בתורה המתארים את מעמד הר סיני מדגישים שהייתה זו קבלה מרצון העם ולא בכפייה. הברית עם ה' הוצעה לעם על ידי משה, והעם השיב שהוא מעוניין בכריתת הברית. אין ההצעה נכפית בני ישראל, אלא, הם מדעתם אומרים: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). ואולם חז"ל מדגישים גם ממד אחר (תלמוד בבלי שבת פח, ע"א): "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". כלומר, לפי מקור זה התורה נכפתה על עם ישראל. המשך חכמה (שמות, יט, יז) מבאר שהכפייה הייתה מתוך הידיעה הגדולה של גדולת ה' ועוצמתו, שלא השאירה להם ברירה: "'ויתייצבו בתחתית ההר' – מלמד שכפה עליהן הר כגיגית. פירוש, שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעית, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה" (ועיין גם בדברי המהר"ל תפארת ישראל פרק לב). אם זאת, הגמרא הזאת עצמה קובעת שבהמשך הברית חודשה מרצון::"אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: (אסתר ט, כז) 'קימו וקבלו היהודים': קיימו מה שקיבלו כבר". 

[13] בהקשר זה ראויים לציון דבריו של הרב עמיאל בדרשות אל עמי: "ואם תרצו לדעת את מהות היהדות כשאתם עומדים על רגל אחת, אצביע לכם על החירות המשולשת הנ"ל. לא לחינם אנו מדגישים כל כך על כל צעד וצעד את יציאת מצרים, ולא לחינם מתפאר אלוקי ישראל כל כך בעובדה זו, כי אמנם בזה אנו מוצאים את סמל היהדות כולה.

ואמנם, החירות זוהי התכונה הלאומית הראשית שלנו, וזו היא שעשתה אותנו לעם קשה עורף היותר גדול, שנכון למסור את נפשו גם על ערקתא דמסאני (=על שרוך נעל) אם הוא מרגיש כנגדו איזו כפייה מן החוץ. ועד היום הזה ועד בכלל, רואים אנו שבראש כל המהפיכות שהתרחשו בכל המדינות לטובת החירות עמדו אנשים ממקור ישראל, לפעמים בגלוי, לפעמים בסתר, אבל על כל פנים במסירות נפש נפלאה, כי כל זה בא להם בירושה מאבותיהם שנחה עליה רוח זו עוד מימי מתן תורה. אך דא עקא, היורשים האלה ירשו רק את החירות החיצונית ולא את הפנימית, את הקליפה של החירות למדו אבל את התוך שלה לא למדו, ובשביל זה עדיין רחוקה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות".

[14] ראו על כך אצל הרמח"ל, קל"ח פתחי חכמה (פתח ל), שם הוא מסביר שבדורו של משה התנוצצה החירות התנוצצות ראשונית ובדור האחרון היא תתגלה בצורה מלאה. בשאר הדורות היא הולכת ומתעלה לעבר החירות העליונה.

[15] כך פירש זאת הרב קוק, ראה שמונה קבצים א, שעו; ג, שלו.

[16] אומנם היהדות רואה ערך גדול בחופש אבל יש גם ערכים מנוגדים שמתגברים עליו. הקביעה שערכים מסוימים מתנגשים ולפעמים על אף החשיבות של הראשון יש להעדיף את השני תובן מהדוגמה הבאה: כשיש התנגשות בין פיקוח נפש ושמירת שבת, ההלכה קובעת שהערך של פיקוח נפש גובר. האם פירוש הדבר שאין הכרה בערך שמירת השבת? ודאי שלא. אלא שהוא נדחה בפני ערך החיים.

[17] כפי הנראה, פרטי המצוות לא ינבעו מתוך עצמנו גם בעתיד. קשה להניח שמעצמנו נרצה לפדות בכור ולא ללבוש שעטנז. הכוונה האי שמצוות מחזירות אלינו באופן כללי את המודעות לעולם הרוחני שקיים בנו. 

[18] משך חכמה ויקרא יח, ה: "כבר ביארו חכמים בספריהם שהתורה לא צוותה צוויים אשר יהיו קשים על חברת הגוף עם הנפש לקיימן לחוקים כוללים. רק דברים אשר נטועים המה להנהיג על פיהם המזג הגופני במזג שווה, וכל טבעי לא יושבת... שהבורא יתברך עשה את האדם ישר אשר חלקיו יתאימו עם חלקי התורה, והנפש ינהיג הגוף בדרך המסודר מאלוקי ישראל יתברך באופן נפלא". וראה גם רבינו יוסף הדר שור על אתר, ועיין עוד אצל הראי"ה קוק, אורות התורה יא, ח; ו, ד-ה.

[19] כך לדוגמה כותב הראי"ה קוק בעולת ראיה ח"ב, עמ' רפח-ט: "המצה היא זכר לחירות, שיסודה היא ההכרה שכל דרך ד’ כתורה היא תולדה נאמנה מכוונת לפי אמתת טבעיותנו הכללית, מצד כללות כנסת ישראל, ע”כ החירות האמתי הוא להתפתח ע”פ הטבע הפנימי בלא עירוב יסודות זרים המעיקים. זהו אמנם מצד עצם טבע הנפש, אבל ישנם ג"כ סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. ע"כ מצדם הננו צריכים לקבל גם כן את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' אלהי ישראל". 

כלומר, תחושת העבדות שלנו נובעת משאריות מיותרות בנפש שעוד לא הפנימו שעבודת ה’ היא החירות האמתית, ולכן יש חלקים בנפש שעוד לא מזדהים עמה. בגלל השאריות והסיגים הללו אנחנו צריכים את ממד העבדות בעבודת ה’ (המחויבות לעשות בלי הזדהות), וזאת כדי להמשיך ולעבוד אותו למרות שעוד לא הבנו לגמרי שזוהי החירות האמתית.

[20] הקמת המשכן מתוארת בתורה בשתי פרשיות מקבילות: פרשת "תרומה" ופרשת "תצווה". הראשונה קושרת את הבניה לתרומה, להתנדבות ולרצון, ואילו השנייה היא מקשרת זאת לציווי ול"הכרח". הבאת שכינה לארץ תתכן רק על ידי מיזוג שני אלו יחדיו. 

[21] רעיון זה הובא בקטע באגרות הראי"ה (אגרת כ): "והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי, צריכים שיהיו כוחות האומה בתכלית השלימות. אמנם למנעו לגמרי ג"כ לא יתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ב"ה תמיד חי, ודוד מלך ישראל חי וקיים. ע"כ זאת היא עצת ד' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכחות האומה מתמעטים, כן יהי' נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו"ב, ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא ג"כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי, שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן".

[22] אנו דוגלים בהסתכלות השניה, לפיה בקשת החירות היא "ירידה צורך עלייה", משום שבדורנו אנחנו אחרי השיבה לארץ ישראל, וברור לנו שתהליכי השיבה לארץ הם גם תהליכים של שיבה לאלוהים. בפרשת התשובה נקשרה השיבה לארץ עם השיבה לה' (דברים ל ב-ג): וְשַׁבְתָּ עַד ה' אלוקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אלוקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אלוקיךָ שָׁמָּה". שבנו לארץ כפי שהבטיחה הנבואה, ומכאן שתהליך הכפירה עצמו הוא חלק מתליך של תשובה. 

[23] הנביא עמוס (ח, יא) מתאר מצב זה כתחושת רעב וצמא לרוחניות: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוהים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". העולם צמא ורעב, אולם תחושות אלו לא נובעות מחוסר מים ואוכל אלא מחוסר יכולת לקבל את הרוחניות שנמצאת בעולם. במצב זה נוצר רעב וצמא רוחני אדיר שאינו מסוגל להתמלא.

[24] כך כתב הראי"ה קוק (אורות עמ' קלז) על נושא זה: "ממעמקי הנפש עוד יקרא ישראל את אשר קרא צור-מחצבו... בנשמה לוהטת, מלאה חיים וגבורת עולמים יתנער ויקרא: הנה האור, קול אלוקים חיים הקורא לי מעמק חיי, הנה אור חופש עולמים לכל היקום, הבא ומבריק מאור ה' על ציון, על מקום גיא חזיון, אשר דבר אל חי החל להישמע משם... הנה קם עם, החל חיות גוי, אשר יתן שטף לזרם חיי אלוקים במלא עולמים, העם העז הנותן בעזו דרך בים סוער, סולל מסילות עולם לעזוז החיים של הדבקות באלוקים הרעננה..." ועיין עוד אורות, עמ' נח. 

[25] הרב יוסף אליהו הענקין, במאמר בכתב העת הדרום (כרך י', תשי"ט, עמ' 6):"וזוהי משימה של משיח להשריש רוח דעת ויראת ה' ולהכות בשבט פיו ולא להצטרך לעונשי הגוף (עיין ישעיהו, י"א). וימות המשיח התחילו מהחורבן, כמו שאמרו חז"ל במדרש שבתשעה באב ביום החורבן נולד משיח, הכוונה שישראל החלו לקבל עליהם ממשלת התורה – לא בקשת וחרב. ביטול דיני נפשות ע"י גלות סנהדרין לחנויות, ודיני קנסות ע"י ביטול הסמיכה, אולי נסבה מהשם ית' בתור הכנה לימות המשיח, והוטל עליהם לבטל יצרא דשפיכת דמים כמו שנעקר יצרא דע"ז מלבם, ובזה יגיעו למדרגת יעקב". 

כלומר, הרב רואה בביטול האפשרות לדון דיני נפשות פתיחת ימי המשיח שבו לא יהיה צורך בכפיה.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.