"כמה צחקנו, עד היום אנחנו בוכים". המשפט הקולע של הגשש החיוור, הכה בי כאשר חשבתי על התמיכה האמריקנית בישראל במלחמה זו. כמה התלהבות לאומית היתה בעקבות נאומו המרגש של ביידן לאחר פרוץ המלחמה. אך עם הזמן ההתרגשות התחלפה בכאב בטן, שאותו החליף כעס גדול כאשר ידידתנו לוחצת עלינו לפעול בניגוד לאינטרס הישראלי, ומונעת מאיתנו לנצח במלחמה תוך סיכון חיילינו, לא פחות מזה. מנהיגינו אמרו שאנחנו במלחמת העצמאות השנייה. אם כך, כדאי לנו לחזור למנהיגים בתקופת מלחמת העצמאות הראשונה, ובראשם בן גוריון, ולראות כיצד הם נהגו במקרה של לחצים בין-לאומיים, כולל כאלה שבאו מארה"ב.
רבים מכירים את הביטוי המפורסם שטבע בן גוריון כלפי האו"ם: "או"ם שמוּם", אך אני מניח שמעטים מאוד זוכרים את ההקשר בו הדברים נאמרו, ועד כמה הם רלוונטיים לימינו. בשנת 1955 התרחשה סדרה של התקפות טרור מעזה (שהיתה אז בשליטה מצרית), שבשיאה חוליית מחבלים הגיעה למושב פטיש, ותקפה ברימונים וביריות חוגגים בחתונה שנערכה בחצר אחד הבתים. בהתקפה נרצחה אישה ונפצעו עוד כעשרים אנשים. תושבי מושב פטיש ביקשו לנטוש אותו. ההתקפה זעזעה את המדינה והשפיעה עמוקות על שר הביטחון דאז, דוד בן-גוריון. בעקבות ההתקפה העלה לראשונה בן-גוריון הצעה ליזום פעולה צבאית נרחבת במטרה לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים. חוץ מהטעם הביטחוני, בן גוריון נימק בריאיון את הצורך בפעולת התגמול בדמות כיבוש עזה: "אך יש עוד סיבה, סיבה חינוכית ומוסרית. הבט על היהודים הללו... הם באים מארצות שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים, כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם". כשאני קורא דברים אלו, עוברת בי צמרמורת עד כמה ההיסטוריה חוזרת, ועד כמה צודקים דבריו של בן גוריון. לצערנו, כבר אז ההצעה לכיבוש עזה נתקלה במתנגדים כשבראשם ראש הממשלה דאז, משה שרת. חששותיהם העיקריים היו מסנקציות צבאיות וכלכליות מצד המעצמות, וכן מהתפרצותה של מלחמה כוללת עם מצרים או אף עם כל מדינות ערב. נשמע לכם מוכר? [שימו לב שהמחלוקת על כיבוש עזה התקיימה כאשר היה מדובר ברצח של אישה אחת ו-20 פצועים. ניתן להעריך כיצד היו מגיבים על מעל 1400 נרצחים, אלפי פצועים, ועוד כ-240 חטופים...] במסגרת החשש מתגובת העולם, טען שרת: "אלמלא החלטת האו"ם ב-1947 לא היתה קמה המדינה ב-1948". אך בן גוריון זעק על כך: "לא ולא, רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא החלטת 'אוּם-שמוּם'. ודאי, ההחלטה היתה חשובה, אבל גם אלמלא באה לעולם היו היהודים משיגים את עצמאותם בהמשך המאבק". יאמר לזכותו של בן גוריון, שהיה נאה דורש ונאה מקיים, בהתנהלותו כמנהיג בזמן הקמת המדינה. כידוע, מדינות ערב איימו בפלישה למדינת ישראל הצעירה, אם זו אכן תכריז על הקמתה הרשמית. מסיבה זו, כמה מדינות ובראשן ארה"ב הזהירו את ישראל שלא לקיים את ההכרזה. למרות חוסר התמיכה של ארה"ב, ולמרות איומי צבאות ערב, ועל אף שמצבה הצבאי של המדינה בתחילת דרכה היה בכי רע, בן גוריון הוביל באומץ רב להחלטה להכריז על הקמת המדינה. הידידות עם ארה"ב נמשכה כמובן, והיא אף סייעה לישראל בהבאת כלי נשק למערכה מול צבאות ערב.
גם מנחם בגין, סיפק אמירה מפורסמת שהעלתה חיוך אצל רבים. סיפור הרקע היה גינוי כלפי מדינת ישראל, והפעם מקנצלר גרמניה שמתח ביקורת על ישראל בנוגע למדיניותה כלפי הפלסטינים. בגין ענה לו באופן לא דיפלומטי, והיו כאלה שמשום כך מתחו עליו ביקורת. וכך בגין השיב להם: "כל ילד בישראל... כל אישה תהיה תחת הסכנה של קבלת קטיושה על הראש, בדיוק כמו שמקבלים לפעמים בקריית שמונה... הקנצלר הגרמני יודע מה ביטחוננו ואני לא? אני הופקדתי על ידי העם לשמור על ביטחונו, זו חובתי הקדושה, והוא נותן לי עצות להכריח אותנו לקבל מדינה פלסטינית? ...כלומר, תעמידו את שלושת המיליונים וחצי היהודים בארץ ישראל בסכנת מוות וכיליון, ואני לא אשיב לו? השיבותי לו כמו שצריך! ואם יש כמה יפי נפש, שככה החלו לעקם את האף שלהם – יהיה להם אף עקום!". מדינת ישראל בהנהגתו של בגין, הפציצה את הכור העיראקי בפעולה עצמאית אמיצה בלי לשתף את ארה"ב. הפעולה גונתה על ידי כמעט כל ממשלות העולם, ובהן ממשלת ארה"ב, שטענה כי ההתקפה פוגעת בסיכויי השלום במזרח התיכון. זעמה של ארה"ב היה רב כיוון שהתקיפה לא תואמה מראש עם הממשל האמריקאי, תוך שנעשה בה שימוש בציוד צבאי של ארצות הברית. האו"ם גינה בחריפות, ובאופן חריג ארה"ב תמכה בגינוי. המבצע הביא להקפאה זמנית של משלוחי ציוד צבאי אמריקאי לישראל, אך ההקפאה הוסרה מייד לאחר הבחירות בישראל. כלומר, ראש הממשלה דאג קודם לאינטרס הישראלי, היה משבר זמני, אך הידידות החזקה עם ארה"ב המשיכה גם במקרה הזה.
איני מזלזל לרגע בצורך בלגיטימציה בינלאומית, ובחשיבות תמיכתה של ארה"ב בנו. המערכה הבינלאומית מורכבת ויש להתחשב בה. אך אסור לרגע אחד שההתחשבות תתחלף בהתרפסות וזניחת האינטרס הישראלי העליון, הכולל שמירה על אזרחינו, ולא פחות מכך שמירה על חיילינו. אחד מהפסוקים המפורסמים בנוגע ליחסי ישראל ואומות העולם הוא: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". ההסבר הרגיל מפרש שאיננו צריכים להתחשב כלל באומות העולם, אך הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו העמק דבר, מפרש את הדברים באופן עמוק יותר: כאשר עם ישראל לבדד, כלומר, שומר על ייחודיותו הלאומית, הוא שוכן במנוחה ובכבוד "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגוים - כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם: לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם". דהיינו, דווקא כאשר עם ישראל מנסה לרצות את אומות העולם במקום לשמור על תפקידו הייחודי, זה מוביל לתופעה של זלזול העמים בנו, והוא לא נחשב בעיניהם לעם מכובד. וכאשר הוא שומר על זהותו ומתוך כך על האינטרס הישראלי, הם מסתכלים עליו בהערכה ובכבוד. כעת ההתנהלות במלחמה יוצרת בדיוק את מה שהפסוקים מזהירים ממנו: אנו מקשיבים להנחיות ארה"ב, שגורמות לכך שהמערכה מתארכת, חיילינו מסתכנים, החמאס מקבל כח להמשיך בלחימה על ידי משאיות המוצרים (והדלק), אך במקביל, דווקא בגלל התארכות המערכה, הלחצים הבינלאומיים רק הולכים וגוברים והלגיטימציה נשחקת עוד ועוד. כמו כן, ההרתעה כלפי שאר אויבינו נפגעת מאוד, כי הם רואים שניתן בקלות להפעיל מניפולציות על ישראל על ידי שימוש באזרחים כמגן אנושי ולחצים בינלאומיים. הניסיון לרצות את האומות פוגע במעמדה של ישראל, וההשלכות על המלחמה קשות. לעומת זאת, כפי שראינו, ההיסטוריה מעידה שהשמירה על האינטרס הישראלי (שמטרתו להועיל לעולם כולו), יוצרת משבר קטן לטווח הקרוב, וזקיפות קומה לטווח הרחוק, שמביאה גם לחיזוק ההרתעה.
הכתב הצבאי רון בן ישי, כתב לאחרונה, שכיום מתברר שאחת מחזיתות המלחמה שלנו, היא החזית האמריקנית, שמונעת מאיתנו להכריע את חמאס. הוא כתב: "הממשל בוושינגטון שוגה (שוב) בניתוח המזרח התיכון, וסבור שיחזק את מעמדו באזור על ידי השגת הפוגות הומניטריות ואספקת דלק לרצועה בלי תמורה. אלא שצעדים אלה ינגסו בזמן הדרוש לצה"ל כדי לחסל את חמאס צבאית ומדינית. יש רגעים בחייה של מדינה שבהם עליה לעמוד נחושה גם מול בת בריתה הגדולה. זה כנראה אחד מהם". ודאי שהשאלה המטרידה היא: כיצד נוכל להסתדר בלי תמיכתה של ארה"ב במלחמה? צריך לזכור, לאמריקאים יש אינטרס מובהק בהצלחתה של ישראל במלחמה. לא מדובר כאן בעזרה התנדבותית בלבד, יש כאן השלכות קריטיות לפעולותיהם כנגד רוסיה, איראן וסין. לכן גם מחלוקת עמוקה על טקטיקת הלחימה לא תוביל אותם להרפות בסיוע למלחמה שחשובה להם ומשרתת אותם. כמו כן, כפי שראינו הידידות עם ארה"ב לא כל כך פגיעה כפי שמנסים לשדר לנו. לכן לא ייתכן שבעקבות לחציה, אחרי הטבח הנורא שחווינו, שהיה האיום ביותר מאז השואה, נמשיך להיכנע לשיח המנותק של שתי מדינות לשני עמים ומסדרונות הומניטריים. האם ארה"ב העניקה מסדרון הומניטרי לגרמניה הנאצית או לאל-קאעידה לאחר הפלת בנייני התאומים? האם ארה"ב חמלה על מאה אלף אזרחי מוסול שנהרגו בגללה בעת שחיסלה את דעא"ש? אז האמריקאים יטיפו לנו מוסר על חוסר פגיעה באוכלוסיה אזרחית, ולא להפגיז את בית החולים שיפא שמפקדת חמאס נמצאת מתחתיו, לאחר שהטילו פצצות אטום על יפן במלחמת העולם השנייה, מתקפה בה מתו מאות אלפי אזרחים?
מדינת ישראל בשעת הקמתה היתה חלשה ביותר, מול צבאות חזקים מאוד, ועם צורך הרבה יותר אקוטי בתמיכתה של ארה"ב. בכל זאת בן גוריון למרות חששותיו והתנגדות ארה"ב החליט להכריז על הקמת המדינה. החזון והאינטרס הישראלי גברו, ובזכותם אנחנו כאן. התנהלותו של בן גוריון, לא הגיעה מסתם ריאל-פוליטיק (שהיה דווקא לרעתו), אלא מתפיסתו את מעמדו של עם ישראל בין האומות. ביום העצמאות השביעי למדינת ישראל, הוא נאם באירוע המרכזי של מצעד צה"ל, ואמר: "אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חודשה והוקמה על-ידי עם עתיק... מתוך ניסיון רב-דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכבושים... אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים... נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו... כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת-חסות". שימו לב לתודעתו ההיסטורית העמוקה של בן גוריון. כאשר הוא מתייחס לשאר האומות, הוא לא בא כמדינה צעירה נמוכת קומה, אלא הוא בא בשם עם ישראל העתיק שאימפריות רבות חלפו מן העולם, והוא עדיין כאן. מעמדה זקופת קומה זו, ניתן גם לומר לידידינו: 'לא'! גם כאשר כוחנו הפיזי היה עדיין חלש יחסית. בהמשך נאומו הוסיף: "כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו אלא על כוחנו אנו... לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד... הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו-אנו. אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" אם במצב שברירי שכזה היתה האפשרות לאומץ גדול שכזה, בימינו על אחת כמה וכמה, כאשר מדינת ישראל התבססה והתחזקה במשך עשרות שנים, והפכה למעצמה איזורית מבחינה כלכלית וצבאית. אכן זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו – אך לא במשמעות הקיומית-חיצונית, אלא בעיקר בתפיסה התודעתית. האם אנחנו מסוגלים לשמור על עצמאותנו, ולדאוג לצרכי מדינתנו ולעמוד בלחצים הבינלאומיים המופעלים עלינו. האם צריך לזלזל בידידתנו הגדולה ארה"ב? לא. אך יותר חשוב מכך לא לזלזל בחיי אזרחינו וחיילינו ובאינטרס הישראלי שמה שהיה לא ישוב להיות: בלי שום מסדרונות הומניטריים לאוייב; בלי סיכון מיותר לחיילינו כדי להציל אזרחי אויב אחרי כל אזהרותינו; רצועת עזה חייבת להכבש על ידינו מחדש, ולהיות מיושבת על ידי עם ישראל. אין שום אלטרנטיבה אחרת לשינוי מהותי של המציאות. ידידות כן, בני-חסות לא. התחשבות כן, התרפסות לא. האינטרס הישראלי לפני הכל. ואם לא עכשיו, אימתי.