אי שפיות
ידועה הגדרתו של אלברט איינשטיין ל'אי שפיות': לעשות את אותן הפעולות ולצפות לתוצאות שונות. אין ספק שיש בה הרבה מן האמת, אבל בדברים הבאים אני מבקשת רגע לבחון אותה מחדש. הפעולה שאנחנו חוזרים עליה יום יום, שלוש פעמים ביום, היא התפילה. קשה לומר שאנו מצפים לאותן תוצאות, כי כל עניינה של התפילה היא האמונה שלנו באפשרות שהתפילה תוביל לשינוי בעולם. חכמי התנאים חיו בדורות שאחרי החורבן הגדול ביותר של עם ישראל – חורבן בית המקדש השני, שחרב בגלל שנאת חינם. אחת הדרכים שלהם כמנהיגים לייצר אחיזה אחרת שתחליף במעט את המקדש החרב, הייתה דרך קביעת תפילת הקבע בבית הכנסת המכונה 'מקדש מעט'. תפילה קבועה, אותה התפילה בדיוק, שלוש פעמים ביום. אך לא כולם הסכימו לכך. רבי אליעזר חלק על רבן גמליאל שקבע את נוסח הקבע של התפילה והתריע: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"! הרי כשאנו חוזרים ואומרים יום יום אותן המילים בדיוק, כיצד נוכל להתחנן? לבקש? ואכן, התפילות היומיומיות הן אתגר שהעמידה בו לא תמיד קלה. יש לעתים בתי כנסת שכששומעים את שליחי הציבור שלהם בימי החול, אם בכלל מקשיבים או מצליחים לשמוע מה שהם אומרים, אנו נשארים תוהים האם הם מתפללים, או רק מסמנים וי? ואולי הם פשוט התייאשו, כי כמה כבר אפשר לעשות את אותן הפעולות ולצפות לתוצאות שונות?
הרגל
את שירה האחרון בסדרת שירי סוף הדרך של לאה גולדברג, השיר הידוע מכולם, חותמת המשוררת: "למד את שפתותי ברכה ושיר הלל לבל יהא יומי עלי כתמול שלשום לבל יהא יומי עלי הרגל." האם ההרגל הוא כה גרוע? והרי כולנו יודעים עד כמה צמאי הרגלים ושגרה אנחנו. כמה השגרה, כאשר היא מתנהלת כראוי, מאפשרת לנו את הביטחון ואת האפשרות להתנהל בחיים וגם להתקדם במשימותינו. כולנו חווים כבר חודשים טלטלה של אי וודאות. יש מאיתנו כמובן מי שיותר ומי שפחות. אך נדמה שכולנו, אפילו מי שמפונים מבתיהם, כולנו התרגלנו בצורה זו או אחרת לשגרת המלחמה שלנו. בעיקר כחלק מהצורך והרצון להחזיק ביטחון. להשליט סדר בחיים. אם ניזכר לרגע ביום ראשון שלמחרת שמחת תורה, גם עבור מי שלא פונו מבתיהם, ואפילו עבור מי שחיים באזורים בטוחים יחסית בארץ, בהם לא נשמעו כמעט אזעקות, עבור כולם נוצר כאוס. נוצרה מציאות מבלבלת, בה השגרה שכה חיכינו לה לאחרי החגים, פשוט לא הגיעה, אם נחזור לחוויה הזו, נראה כמה משתקת היא הייתה עבור רבים מאיתנו. גם מי שבחרו בעשייה, שהצליחו לצאת מהשיתוק של הפחד והחרדה ולתפקד, בין אם בבית ובין אם בחוץ – גם עבורם הייתה זו בחירה שאינה מובנת מאליה. החיים חזקים מהכל, ולכן הם מחייבים אותנו לייצר שגרה, להתרגל, גם למציאות שלא היינו רוצים להתרגל אליה, דווקא כדי להחזיק אותנו בחיים ולאפשר לנו מידה כלשהי של שפיות. אבל – וזה אבל חשוב – כנראה שאסור באמת להתרגל, ונראה שיותר מדי כבר התרגלנו, כשהמציאות עדיין כל כך לא שפויה וחסרה. איך אפשר להחזיק את שני הניגודים האלה? ואיך באמת נצליח להגיע לתוצאות שונות?
אי של שפיות - להתרגל להתפלל
בחלק של שירי סוף הדרך שציטטתי לעיל, החלק האחרון של השיר - לאה גולדברג ביקשה בשביל הזקן שכבר ישב לנוח בצל הדרך, זה שמתמודד עם השקיעה של חייו, ודווקא בתוך המציאות האפרורית של הזקנה היא מבקשת עבורו שלא יהא יומו הרגל. היא מבקשת התחדשות וריענון. כולנו זקוקים לכך, ועם זאת – כולנו זקוקים לשגרה. והדרך היא כנראה דרך התפילה. דרך התחנונים שהיא מזמנת לנו, עם השגרה המורכבת שמכריחה אותנו להתפלל. רק שנזכה שנשקיע בה באמת את הזמן וכוחות הנפש שהיא דורשת, כדי שלא נתרגל. כי להתפלל כל יום אותה התפילה, בלי לכוון בה כל יום מחשבה וכוונה מחודשת, בלי שימת הלב שיש דברים שאסור להתרגל אליהם, ועליהם במיוחד חייבים להתפלל, כמו הצלחת החיילים, השבת החטופים ורפואת הפצועים והחולים – בלי זה, אכן להתפלל שלוש פעמים ביום אותה התפילה בדיוק, היא לגמרי אי שפיות. אבל כשמחפשים אי של שפיות בתוך מציאות שללא כל ספק רחוקה מהשפיות – אפשר לייצר אותה באמצעות ההרגל והשגרה שנבנה לעצמנו, שבתוכה תהיה גם הקומה של ההתחדשות והשינוי – דרך התפילה. נבחר בכל יום ברכה אחת, מילה אחת בתפילה, מילה אחרת מזו שכיוונתי בה בתפילה הקודמת שלי, ובה נכוון הפעם. היא זו שתזכיר לי את החלק החסר במציאות, את מה שאסור להתרגל אליו, וצריך להתפלל עליו, כדי שיבוא לידי תיקון. אבל לא נוותר גם על ההרגל שבכל תפילות הקבע שלנו, על הצורך להתפלל יום יום אותו הנוסח, שבעצם, כשמשקיעים בו ומתכוונים בו – מגלים עד כמה הוא כולל הכל, את כל מה שאנו צריכים, והכל – בשביל כלל ישראל, לא רק בשבילי כפרט. זהו כוחה הגדול של תפילת הקבע שלנו. אבל כדי שהיא תהיה כזו – יש לאומרה במתינות, בציבור מתחנן, מתפלל. תפילתי בימים אלה, מלבד התפילה הפשוטה שיתקבלו כל התפילות, ושנתבשר אך בבשורות טובות, ישועות, נחמות וניצחונות, ונזכה בימי ניסן המתחדשים עלינו, להגיע גם לגאולה – שנזכה כולנו להתפלל מעט יותר במתינות, להכיר בכוחה של התפילה לחדש את ההרגלים שלנו, ולהצליח מתוכה לשנות ולהפוך את כל המציאות לטובה.