עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נשמעו קולות המבקשים לשנות את סדרי התפילה הרגילים, מתוך תחושת הלב שיש בסידור מילים שמחות ומשמחות מדי, כאלה שאינן מתאימות לרגשות העצב שכולנו חווים לאור המלחמה ובשל הקורבנות הרבים. כששמעתי על כך, קודם כל חשבתי שאשרי מי ששואלים על כך, כיון שזה אומר שהם שמים לב לכל מילה שהם אומרים, ואינם מתפללים כמצוות אנשים מלומדה, כפי שנראה לעיתים שכולנו רגילים למלמל את מילות התפילה. הבקשות התייחסו במיוחד לקושי באמירת פסוקי דזמרה, ובאמירת הלל. הבקשה מובנת מאוד. יש בה הרבה מן האמת, ועם זאת, ודווקא מתוך תשומת הלב לתפילה, ברור לי שאין לשנות דבר. אדרבה, חלק מהניסיון שהקב"ה מעמיד אותנו בפניו כעת, הוא להמשיך להתפלל כרגיל, ולמצוא בתוך מילות התפילה דווקא את ההקשר לעת הזאת. אני זוכרת את חודש תשרי לפני שמונה שנים, עת נרצחו בפיגועים הרב איתם ונעמה הנקין, הרב נחמיה לביא הי"ד ואחרים, אווירת האבל לאחר החג הייתה עמוקה, ואכן חיכיתי כבר שיגיע מרחשוון, ונחזור לומר את פסוקי התחנון, שכל כך חסרו לי בימים ההם. ואם אז כך – עתה מקל וחומר. אלא שלהבנתי, הבנה שחשתי כבר אז, והתעצמה עוד יותר עתה - זו בדיוק ההתמודדות שמזמן לנו הקב"ה: כיצד נישאר נאמנים לשמירת נוסח התפילה הקבוע מדורות, גם כשלא עלינו יש צרות, והנפש מבקשת אחרת. כפי שבחג שמחת תורה, כשרק התחילו להגיע שמועות ראשונות, המצווה שלנו הייתה להמשיך בשמחת החג ולהשתדל כמה שפחות לפגוע בה. אויבינו מנסים לשבש את עבודת ה' שלנו. להפריע לנו לשמוח בה' ובתורתו. שינוי של חלקים בתפילה, בחירה לוותר על פסוקים שמרוממים אותנו ואת עבודת ה' שלנו, היא בעיניי בדיוק כניעה להם, והיא גם גורמת לפגיעה בשגרת החיים הרגילה של העורף, שיציבותו חשובה מאוד, ושמירה על הרגלי התפילה הם חלק ממנה. אולם הקולות המבקשים שלא לומר את פסוקי דזמרה או את ההלל, אינם רק כניעה לאויבינו, יש בהם גם מידה של פגם באמונה, וכפירה בטובה שהקב"ה מרעיף עלינו יום יום. פסוקי דזמרה, כשאומרים אותם בכוונה ובעיון, יכולים לדבר אלינו גם במצבים מורכבים - אחד אחד. הפסוק שתפס אותי לאחרונה במיוחד היה הפסוק החותם את 'מזמור לתודה': "כי טוב ה', לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו". זוהי בעיניי תמצית כל העניין: ה' הוא טוב. ההנהגה שהוא מנהיג את העולם חייבת לפעול לטובה, גם אם מתוך העצב והקושי והמלחמה אנו מתקשים להבין אותה. ואפילו בתוך ימי המלחמה, כמה טובה הוא מרעיף עלינו בימים אלה. הראב"ן, מתאר את פרעות תתנ"ו בהן הושמדה קהילת מגנצא: "ויהי ביום השלישי בחודש סיון, יום קדוש ופרישה לישראל במתן תורה, הופרשו קהל מגנצ"א חסידי עליון בקדושה ובטהרה והוקדשו לעלות אל א-לוהים כולם יחד, קטנים וגדולים כי היו נעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו... ויקומו עליהם האויבים ויהרגו בזדון טף ונשים, נער וזקן ביום אחד, גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון, על עוללים ויונקים לא חמלו, על עוברות מלאות ימים לא ריחמו, עד לא הותירו שריד ופליט כי אם ככתיבת נער שניים ושלושה גרגרים... כי מי ראה ומי שמע כזאת, היו... אלף ושלוש מאות נפשות קדושות נהרגין ביום אחד, ומהם כמה עוללים ויונקים שלא חטאו ולא פשעו, ונפשות אביונים נקיים." קשה שלא לדמוע כשקוראים את תיאורו, שכה דומה לתיאור פרעות שמחת תורה תשפ"ד. אולם, הוא דומה, וגם שונה בתכלית: כמה הודיה אנו צריכים לתת לה', על שזכינו שבניגוד לאז, העקדות שלנו כעת הן עקדות על קדושת ארצנו, ואנו יכולים להילחם בעוז ותעצומות, עם חיילים שלנו, עם מדינה משלנו, להצלת עם ישראל. בכל יום ויום, אני מזכירה לעצמי, לנשום אוויר הרי השומרון ההולכים ונבנים מיום ליום, ולהודות לה' על שאני זוכה לראות גאולה בעיניים. נכון, גם בעת הגאולה יש קשיים. שום תהליך לא הולך חלק. יש מלחמות, יש עצב וצער, אבל כמה אנו צריכים להודות לה' על כל מה שיש לנו. וה'יש' בוודאי מרובה מה'אין', גם כשנראה שה'אין' פוער בתוכנו בורות עמוקים. "מן המיצר קראתי י-ה" – כמה וכמה מפסוקי ההלל מדברים אלינו ישירות. עלינו רק להקשיב להם, ולהאזין עמם לשופרו של משיח, שקולותיו כבר מצטלצלים באוזנינו. "כי טוב ה'", אך לא רק טוב הוא, גם "לעולם חסדו" – החסדים שלו קיימים מן העולם ועד העולם, מתחילת ברייתו של העולם ובכל יום ויום. את מילות ברכת 'מודים': "ועל ניסיך שבכל יום עמנו", מפרש בעל 'הכתב והקבלה': "ויש רבים מן הפלאים הרגילים עמנו בכל יום, ולרוב הרגלם כמעט אין איש שם על לב להתפלא ולהשתומם עליו, כזריחת אור השמש ביום, ונוגה הירח והכוכבים בלילה. שבהיות לבנו גס בהם לראותנו אותם יום יום אין אנו מתפעלים מהוד תפארתם והדרם...". בשבת, בתפילת 'נשמת כל חי', אנו אומרים: "אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות לך על אחת מאלף אלפי אלפים... פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו". ואכן – כל רגע ורגע מחיינו הוא נס ופלא. ובתוך המלחמה: כמה ניסים ופלאים אנו רואים לנגד עינינו. עלינו רק לפקוח את עינינו כדי להבחין בהם ולהודות ולהלל את ה' עליהם. "ועד דור ודור אמונתו" – איננו תלושים. אנו חלק מדורות על דורות של יהודים, שבכל מצב היללו ושבחו את ה', ובכך הביעו את אמונתם העוצמתית בו. את מורשת הדורות שהנחילו לנו אבותינו, אנו שומרים עד היום, לעתים מתאימים אותה למאורעות שקורים לנו (כמו למשל בהתאמת הנוסח של ברכת 'נחם' בתשעה באב וכד'), אבל את בסיס התפילה בשום אופן איננו משנים, אלא, אדרבה, מנצלים את ההזדמנות שנקרית לנו, כדי לתת משמעות ועומק חדשים לתפילותינו. הלוואי שנזכה לראות את הטוב שבמציאות, לדעת לפקוח עין, לראות את הניסים שנעשים לעינינו, ומתוך כך להתחזק באמונתנו בבורא עולם, עד שכל המציאות כולה תתהפך עלינו לטובה.