נייר עמדה שנכתב בתחילת שנת תש"פ (סוף 2019 למניינם), בעקבות כינוס רבנים וחוקרים שהתקיים באלול תשע"ט.
סמכו את ידיהם על נייר העמדה:
הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב מדן וכן הרב אורי שרקי.
השתתפו בכינוס ותמכו בתוכן המסמך:
הרב יעקב אריאל, הרב יעקב מדן, הרב יהודה גלעד, הרב פרופ' נריה גוטל, הרבנית עו"ד ירדנה קופ-יוסף, הרב עדו רכניץ, הרב אריאל בראלי, פרופ' אביעד הכהן ופרופ' ידידיה שטרן.
נושאי דת ומדינה הפכו להיות בוערים ורגישים יותר ויותר בשנים האחרונות, ומערכת הבחירות האחרונה הבליטה זאת במיוחד. בנושאים רבים הסטטוס-קוו מתפורר לנגד עינינו, וברור לכל שהמציאות מכריחה אותנו לעבור משלב ההישרדות הקיומית שליווה את עשרות השנים הראשונות של המדינה, לשלב העיסוק במהות ובתוכן של המדינה היהודית.
גם אנו במכון התעוררנו לפעול בנושא ולכנס רבנים, רבניות וכן אנשי אקדמיה מכל גווני הציבור הדתי לאומי, לדון בסוגיה ולבחון איזה מענה יכולה ההנהגה התורנית להציע בנוגע לדרכי ניהולה של המדינה העכשווית, בה יש גם ציבור חילוני.
כמארגני הכינוס, לא צפינו מראש מה תהיה תוצאתו, ולכן שמחנו לגלות שרבות ההסכמות בין הרבנים. נביא כאן בקצרה חלק מהמסקנות שעלו בכינוס ושעליהן הסכימו כל המשתתפים.
שאיפתנו לשמור על הזהות היהודית של המדינה. מדינה יהודית אינה רק מדינה בה ישנו רוב יהודי, אלא מדינה המבטאת בסמליה, מוסדותיה וציבוריותה את החיבור למסורת היהודית. תפיסה עקרונית זו מהווה מכנה משותף רחב בתוך כלל הציבור הישראלי, שרובו מסורתי, גם אם אינו מקיים מצוות באופן מלא.
בתוך כך נדגיש שהצביון היהודי של המדינה לא נוגע רק לעניינים בוערים הנתונים במחלוקת קשה. תורת ישראל רחבה ויש בה התייחסות לצדדים רבים בהוויה הישראלית, שעד עתה לא קיבלו ביטוי מספק. עלינו להביא לציבור תורה שלמה שלא רק מזדנבת אחר המוסר המערבי ומיישרת איתו קו, אלא מובילה בעצמה סדר יום ערכי בכל התחומים. לדוגמה נציין שיש איסור הלכתי לייצא נשק למשטרים רצחניים, על אף הרווח הכלכלי, אך צו יהודי-מוסרי זה כמעט ולא נשמע. כך גם המאבק בחשיפה לפורנוגרפיה הנו ערך יהודי ומוסרי ממדרגה ראשונה, שהחיבור אליו חוצה מגזרים. נזכיר כדוגמאות נוספות גם את היחס הנכון בין שעות עבודה למשפחה, וההקפדה על זכויותיהם של העובדים, כולל הזכות שלא לעבוד בשבת, שאף הם תחומים שבהם יש לתורה הדרכות מוסריות משמעותיות. קידום נושאים חברתיים ומוסריים כמו אלו שהזכרנו ואחרים, דווקא על ידי הציבור הדתי ובשם ערכי היהדות, יביא למפגש של כלל הציבור הישראלי עם היהדות בנושאים המעוררים הזדהות, ולא רק בהתנגשויות ובתחושת איום על חירותו. בעניינים אלו כבר כיום ניתן לחתור לתיקונים וחקיקה ברוח ההלכה והמסורת היהודית, בלי לעורר התנגדות.
מובן שעיקר הרתיעה של חלק מהציבור היא במקומות בהם יש תחושת סתירה חריפה בין ערכי היהדות לערכים הליברליים המצויים כיום בחברה המערבית. אם נשאל אזרח חילוני ממוצע, הוא יאמר שהוא מפחד מהיום בו הדתיים יהיו בשלטון, כי זה יהיה קץ הדמוקרטיה, הם יפעלו למען חקיקה דתית שתוביל לאובדן חירות הפרט ולכפייה דתית כוחנית, ובקיצור: 'איראן זה כאן'. נראה שהשיח הרעיל נגד ההלכה, הוביל לכך שאפילו חלק מהציבור הדתי מפחד ממדינה שתונהג על פי התורה. אך מה באמת יהיה במדינה שכזו?
אמנם כל אדם מחויב בשמירת המצוות גם בביתו הפרטי, ויש לכך גם משמעות חברתית עמוקה של ערבות הדדית. אך יחד עם זאת, בניגוד להפחדות המטעות, גם אם דתיים יהיו היום בעמדת ההנהגה, לא תהיה שום כפייה על הפרט ברשות היחיד, וכל אחד יוכל לעשות בביתו כרצונו.
בנוגע למרחב הציבורי: לכל מדינה יש חוקים שמשפיעים על הציבוריות שלה, על פי עולם הערכים שנכון בעיניה. חוקים אלה בהחלט מצמצמים את זכויות הפרט, מתוך רצון להיטיב עם כלל החברה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בתקנות נגד רעש באזורי מגורים, איסור הסתה, חוקים כנגד הבעת דעות גזעניות, ביזוי סמלי המדינה וכדו'.
על כן, אין באמת מחלוקת שערכים הנוגעים לעיצוב המרחב הציבורי משפיעים על התנהלותו של היחיד ומצמצמים את חירותו. המחלוקת היא רק מהם הערכים שיכתיבו זאת. הערכים הליברליים עומדים פעמים רבות מול עולם הערכים היהודי, ואינם עולים עמו בקנה אחד. לכן השאלה היא איך צריך לנהוג במציאות בה ישנה מחלוקת עקרונית בנוגע לסוגיות רגישות במרחב הציבורי.
על אף שיהדותה של המדינה אינה עניין דתי ומפלגתי, אלא אינטרס לאומי שרוב אזרחי המדינה חפצים בו, המציאות מראה לנו שחקיקה בענייני דת ומדינה גורמת פעמים רבות לנסיגה והתדרדרות. הדבר נכון לשני הכיוונים: כשם שלא נכון לכפות על הציבור החרדי גיוס ולימודי ליבה בלי הידברות עמו, והדבר בפועל הוביל להתרחקותו, כך לא נכון לכפות בחקיקה צביון יהודי על המרחב הציבורי במדינה ללא הידברות עם הציבור החילוני. בעולם בו כל ציבור עומד על שמירת החירות והאוטונומיה שלו, כל תחושה של איום בנושא יסודי כמו אמונתו של האדם, תתבטא בדחייה אגרסיבית. משום כך במיוחד בנושאי דת ומדינה יש לשנות את השיח משיח פוליטי-כוחני לשיח של הקשבה, הידברות ויצירת הבנות והסכמות בין הגוונים השונים באוכלוסייה הישראלית, כלפי המטרה שכולם חפצים בה.
כולנו מודעים לכך שישנם גורמים אידיאולוגיים וכוחות שוק כלכליים שדוחפים לכיוונים אנטי-דתיים, ועלינו להיות ערים לכך ולמנוע בתוקף את השתלטותם על השיח והמציאות המעשית. לדוגמה ניתן לראות זאת בפריצת חוק המסחר והתעשייה בשבת שמסכנת את פרנסתם של עובדים שומרי שבת. על כן, עלינו לנהל את הדיון תוך שמירה על החוקים הקיימים, כל עוד לא נמצאו פתרונות מוסכמים אחרים. כמו כן יש לנהוג במשנה זהירות בניהול השיח סביב נושאים שפגיעה בהם עלולה לגרום נזק בלתי הפיך לשלמות העם היהודי, כגון נישואין וגירושין.
נציין כי היו בעבר ניסיונות ליצור אמנות מוסכמות על ידי אנשי רוח דתיים וחילוניים יחד, כאמנת גביזון-מדן הידועה, אך הן לא נחלו הצלחה, בין היתר משום שהן לא נתמכו באנשי מעשה שהצליחו להוריד אותן לפסים מעשיים ומחייבים. לכן חובה לדאוג שאת ההסכמות יגבשו אנשי הרוח בשיתוף אנשי מעשה ופוליטיקאים, כדי שהן גם ייושמו. יתכן שבסופו של תהליך הן אף יעוגנו בחקיקה, אך זאת לא על ידי רוב מזדמן בקואליציה מצומצמת, אלא כהסכמה רחבה של הנציגים מכל גווני החברה. כדי לקדם את הדברים, כבר התחלנו לפעול להקמת שדולה בכנסת שתעסוק בנושאי דת ומדינה.
מדינת ישראל נכנסה למצב פוליטי שאף אחד לא רצה בו. אך אולי דווקא מצב זה, בו אין הכרעה ברורה, יכול להוביל לדיבור ישיר ולניסיון להגיע להסכמות על נושאי הליבה של קיומנו כאן. אנחנו לא תמימים, קל זה בוודאי לא יהיה, אך אם לא נתחיל לפעול בכיוון זה, מאבקי הכוח על דמותה של המדינה רק יגברו, והאווירה של הבחירות האחרונות נתנה לנו טעימה מרה לאלו מחוזות אנו עלולים להתדרדר.
יש בשורה גדולה בכך שרבנים גדולים מבתי מדרש שונים בציבור שלנו מתווים דרך ברורה, שיוצקת תוכן מעשי לאתגר המרכזי שעומד לפתחה של החברה הישראלית כיום:
אימוץ דרך זו יסייע לעצור את הפגיעה המתמשכת בזהותה היהודית של המדינה, ויאפשר לעולם התורה להוביל מדיניות מעשית המשלבת בין האחדות הנדרשת בעם לשמירת זהותו היהודית.
הנחיית הכינוס ועריכת המסמך: הרב דני לביא והרבנית ד"ר חני פרנק.