כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה, מצאתי את עצמי נזכרת בסיפורו של מחנה סנחריב בימי חזקיהו מלך יהודה. בלילה אחד מלאך ה' מכה את כל המחנה, והעם קמים בבוקר ומוצאים את כל האויבים שלהם מתים. וואו. כמה שהייתי רוצה גם לקבל נס כזה. תארו לכם: אנחנו הולכים לישון בלילה, ובבוקר קמים ושומעים בחדשות שכל הערבים ברצועת עזה (ויהיו מי שיבקשו גם כל הערבים ביהודה ושומרון), פשוט נעלמו משם. לגמרי. לתמיד.
אז למה בעצם אנחנו לא זוכים לנס גלוי שכזה?
אני חושבת שיש לתת שתי סיבות שונות לכך:
הסיבה הראשונה היא, שאנחנו חיים בדור אחר לגמרי. העולם העתיק התנהל כולו מתוך הכרח וכפייה: אנשים לא באמת בחרו עם מי להתחתן, במה לעבוד וכן על זו הדרך. היה צריך להתחתן, נמצאה משפחה מתאימה מבחינה כלכלית, וכך נבחר השידוך. במה לעבוד? את מי בכלל עניין מה אני רוצה לעשות בחיים, מהם הכישרונות שיש לי, ואיך אני ממצה אותם? אדם נולד למשפחה שעוסקת במקצוע מסוים, והוא ממשיך את מה שאביו עושה. כולם עובדים במשק או בעסק המשפחתי, ואין בחירה להחליט לעזוב. בעולם כזה, גם התורה נתנה לישראל במידה רבה מתוך כפייה: "כפה עליהם הר כגיגית". אחרי שהקב"ה הכה את המצרים בעשר מכות, קרע לבני ישראל את הים, העמיד לפניהם עמוד אש ועמוד ענן כדי לגונן ולסוכך עליהם – אחרי כל זה, הייתה להם ברירה והם יכלו שלא לקבל את התורה? הרי מי שזוכה לכאלה ניסים, ברור שהוא יאמין בה', ויסכים לכל מה שהוא דורש ממנו. אגב, מתי אומרים לנו חז"ל שישראל בחרו לקבל את התורה מחדש? בימי אחשוורוש, אחרי חורבן בית המקדש הראשון. אכן, בימי בית המקדש השני ואילך, אנחנו רואים איך תהליך הבחירה בתורה, עם התפתחות התורה שבעל פה, הולך ומתפתח, דווקא כאשר כבר אין נבואה בעולם, והמלחמות והניסים הרבה יותר "ארציים", כמו נס ניצחון המכבים. מכאן, שהמעלה הגדולה יותר, היא כמובן מעלתו של האדם המאמין מתוך הכרה בגדלותו של הבורא מהטבע עצמו, ומתוך הבחירה שהוא בוחר לקבל את תורתו ולקיים את מצוותיו. מעלה כזו איננה יכולה להגיע כשהקב"ה מחולל ניסים גלויים עד כדי כך, כמו מחנה סנחריב שפשוט שבק חיים כולו בלילה אחד. העולם, שלאורך כל הדורות הולך ומשתכלל, נמצא היום במצב אחר לגמרי מהעולם העתיק: אנחנו דור בוחר. במלוא מובן המילה. היום אפילו את מינו של האדם אומרים לו שהוא יכול לבחור. בדור כזה, קשה מאוד לצפות לניסים גלויים כל כך. הרי עלינו מוטלת האחריות לבחור איך להתמודד עם הרוע והרשע שהגיע מעזה, והבחירה שלנו תשפיע על העולם כולו. כמובן, שהקב"ה מסייע מלמעלה לבני האדם שפועלים בעולם, ולכן ככל שאנו זוכים לבחירות ראויות, יש לנו יותר סיכויים לקבל סייעתא דשמיא לטובה, שמתבטאת גם בניסים, גם אם אינם גלויים לעין כהמתת מחנה סנחריב בלילה אחד. לכן נראה לי, שלא הולך להיות כאן בקרוב נס גדול כזה, דווקא משום המעלה הגבוהה יותר שבה אנחנו נמצאים, ודווקא כדי שנדע לבחור נכון.
"ותחזינה עינינו"
הסיבה השנייה שבגללה אנחנו לא זוכים לניסים גלויים כאלה היא – שאנחנו כן זוכים לניסים, אלא שהשאלה אם הם יוגדרו כגלויים או שלא – תלויה במבט שלנו. אם רק נפקח את עינינו, נגלה שאנחנו חיים בתוך נס אחד גדול. ואני אפילו לא מדברת על תהליך הגאולה המהיר והמפעים שאנו זוכים להיות חלק ממנו. אני מדברת ממש על המלחמה הנוכחית. ניקח רק דוגמה אחת: בכל יום, כבר כמעט חודש ימים, מדינת ישראל, ובמיוחד האזורים היותר צפופים שלה, מותקפת בעשרות טילים. ב"ה עד היום היו מעט מאוד הרוגים מהטילים האלו. זה כמעט בלתי נתפס. ואילו אויבינו, פספסו פעם אחת והטיל שלהם נחת אצלם – ונהרגו עשרות אנשים. אולם, יהיו מי שיקראו ויאמרו שזה לא נס גלוי, אלא שזה פשוט בזכות מערכת כיפת ברזל. נכון, מערכת כיפת ברזל מיירטת את הטילים, וממילא מפחיתה משמעותית את נזקיהם, אבל בזכות מי היא קיימת? מי נתן לאדם בינה להמציא כזו מערכת? אם לא יד ה' בדבר, אינני יודעת מה זה נס. התחלנו עם מחנה סנחריב כדוגמה לנס גלוי. הנביא מספר לנו שאת מחנה סנחריב הכה מלאך ה' בלילה. האם אילו היום היינו קמים בבוקר ומגלים שהייתה מגפה בעזה וכולם מתו שם, היינו בהכרח תולים זאת ביד ה'? כנראה שחלקנו כן וחלקנו היו מסבירים שפשוט בדיוק פרצה שם מגפה ולכן הם מתו, והקב"ה בכלל לא קשור לכך. גם בלי מגפה בעזה, גם אנחנו זוכים לניסים רבים, אבל אנו מוכרחים לבחור לראות אותם. אנחנו צריכים לפקוח עיניים, להתבונן על כל המציאות שסובבת אותנו, ולפרש אותה בהתאם. אבל הכי חשוב, אם כבר הזכרנו את חזקיהו – שלא נשכח להודות ולשבח את ה' יום יום על כל הניסים שהוא עושה לנו. "על ניסיך שבכל יום עמנו" – שנזכה לעוד ועוד, ובעיקר שנזכה לפקוח את עינינו ולראות אותם, ומתוך המבט הזה, גם להודות לה' על ניצחון המלחמה, שיגיע במהרה אמן.
קרדיט תמונה: נתנאל בן נון.