איך להתייחס לקורונה?


מאת הרב ד"ר משה רט

כאשר מתרחשים אירועים חריגים ומאיימים, אסונות, מגפות או מלחמות, המאמין הדתי רואה בכך את יד האל. אנו מאמינים שהעולם אינו הפקר, ואינו מתנהל רק לפי חוקי טבע עיוורים ודטרמיניסטיים או גחמות של אנשים שונים, אלא קיימת השגחה ויד מכוונת מאחורי האירועים. מתוך כך אנו מנסים להבין את משמעות האירוע בסדר הרחב יותר של הדברים, ולא להתייחס אליו כמקרה מבודד.

שני סוגים של תגובות אנו מוצאים במקורות ביחס לאירועים כגון אלה.

התגובה הראשונה היא לראות באסון עונש משמים, שנשלח בתגובה לחטאינו ונועד לעורר אותנו לבדוק את מעשינו ולחזור בתשובה. כך כותב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א):

"ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".

הרמב"ם מזהיר מפני הנטייה לראות בצרות אירועים מקריים בלבד, משום שבכך תוחמץ המטרה שמאחוריהן - לעורר את העם בתשובה, וה' ייאלץ כביכול להביא על העם מכות נוספות עד שיבין את המסר. ואכן, אנו רואים שהנביאים והחכמים לאורך הדורות עוררו תמיד את העם לחזור בתשובה לנוכח הצרות שבאו עליו, ולחפש אלו חטאים עליו לתקן. גישה זו נובעת מהאמונה הבסיסית לפיה ה' מנהיג את העולם בצדק וביושר, ואינו שולח ייסורים סתם ללא סיבה, אלא מתוך מטרה חינוכית כלשהי. ה' הוא טוב ואינו רוצה להעניש, ולכן כשהוא עושה זאת יש לברר מה סיבת העונש ולתקן אותה, ואז לא יהיה עוד צורך בצרה והיא תסולק.

אמנם, בדורנו קיימת חשדנות בריאה, גם בציבור הדתי, כלפי רבנים או אנשים אחרים המתיימרים לקבוע בדיוק בגלל איזה חטא הגיע כל אסון. בדרך כלל קביעות אלה אינן מבוססות, ואינן משקפות יותר מאשר את דעותיו הקודמות של הדובר והדברים שבעיניו צריכים תיקון. כל עוד אין לנו נביא, איננו יודעים באמת חשבונות שמים, ואיננו יכולים לקבוע בדיוק מה קורה מפני מה. ודאי שצריך להיזהר מפני גישה כמו זו של חבריו של איוב, שהאשימו אותו בחטאים שונים ומשונים בשל הייסורים שבאו עליו, ובסופו של דבר קבלו על כך נזיפה מאת ה'. אף על פי כן, אין לזנוח לגמרי את הניסיון להבין את המסר האלוקי שמתגלם בצרה, ועל כל אחד מוטל לבדוק את מעשי עצמו ולראות מה עליו לתקן, בין אם ברמה האישית או במעגל ההשפעה שקשור אליו - משפחה, תלמידים, בני העיר וכדומה. אין צורך לקבוע בפסקנות בגלל איזה חטא באה הצרה; העיקר הוא לראות בה "קריאת השכמה", מכה שמעוררת אותנו לחפש את דרכינו ולשוב בתשובה. כל זאת כמובן במקביל להשתדלות בדרכים ארציות וטבעיות למצוא לה פתרון.

התגובה השנייה היא לראות באסונות ובצרות אותות לגאולה המתקרבת. כך נאמר בגמרא (סנהדרין צח, א): "אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר - חכה לו (למשיח)", ובאותם דפים מופיעות עוד אמרות רבות ברוח זו, המתארות את התקופה של "עקבי משיח" כזמן של צרות ואסונות מרובים, שדווקא מתוכם תצמח הגאולה. כבר בתנ"ך מופיעים תיאורים כמו אלה של מלחמת גוג ומגוג, לפיהם לפני ביאת המשיח תפרוץ מלחמה גדולה מלווה בפורענויות אחרות, עד אשר יושיע ה' את ישראל. אמונה זו הפיחה עידוד ביהודים לאורך הדורות, והעניקה להם תקווה שהצרות העוברות עליהם אינן אלא חבלי משיח, ייסורי הלידה שלפני הגאולה. על אף שלגאולה השלמה טרם זכינו, הרי שראינו לא פעם כיצד בעקבות אסונות אכן צומחת ישועה, כמו הקמת מדינת ישראל לאחר השואה, או הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לאחר תקופת המתח והחרדה שלפניה.

גישה זו רואה בצרות הזדמנות. כאשר הסדר הקבוע מזדעזע ומתערער, זה אמנם מפחיד ומסוכן, אבל יש כאן הזדמנות לשינוי שיצמיח מציאות חדשה וטובה יותר. ישנן שתי דרכים לשינוי: אבולוציה איטית והדרגתית, או רבולוציה מהירה וקיצונית. בדרך כלל אנו מתנהלים בדרך הראשונה, ומנסים לקדם את חזון הגאולה באמצעות שיפור הדרגתי, צעד אחר צעד, תוך שמירה על הקיים וניסיון לרומם אותו. אולם אם כבר קורים אירועים מזעזעים שאינם בשליטתנו, אפשר לראות בכך את יד ה' המזרזת את התהליך, הורסת את הישן כדי לבנות במקומו חדש.

אפשר לראות בכך את שני סוגי הגאולה האפשריים שציינו חז"ל (סנהדרין שם): "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה". אם זוכים ישראל, ומתקנים את עצמם ואת העולם, הגאולה תבוא בצורה נעימה וללא זעזועים. אולם אם לא זכו, הגאולה עדיין תגיע בעתה, בזמן שנקבע לה מראש - אבל בגלל הפער בין החזון האלוקי לבין שפלותם של בני האדם, היא תגיע בצורה שתזעזע את העולם ותגרום לחורבן. אם עם ישראל והאנושות לא הכינו את עצמם כראוי, יהיה צורך להחריב את המציאות הנוכחית כדי לבנות על גביה את העולם של ימות המשיח.

אבל לא מדובר רק בחורבן פיזי אלא בשינוי של התודעה. אסונות שמערערים את המציאות, מערערים גם את ביטחונו העצמי של האדם ואת תחושת הגאווה והשליטה שלו, מכניסים בו ענווה ויראת שמים, וממילא הופכים אותו להיות ראוי יותר לגאולה.

כך כתב מוטי קרפל (פייסבוק, 16.3.2020):

אחרי מלחמת יום הכיפורים היה גל של חזרה בתשובה בישראל. למעשה זה היה הגל הראשון. לפניו היו אמנם יחידי סגולה פורצי דרך שמצאו את דרכם אל האמונה ואל האלוהים גם בלי מוראות ואיימי המלחמה, אבל כ"גל" זו הייתה ההתחלה של תהליך התשובה בישראל.

זה די מובן וטבעי. מלחמה על כל איימיה וזוועותיה פורצת את התודעה. מלחמה היא אירוע פורץ תודעה. האדם חי בתודעה של "אני ואפסי עוד", מתכחש, בטוח שהוא ברא את עצמו, שאין עוד מלבדו הוא, ופתאום נחשף לאמת קיומו הזמני, הארעי, הרעוע, הרופף, החולף וחסר הפשר. פריצת התודעה הזו מאפשרת לו להתחבר לרבדים עמוקים יותר של הקיום, לגלות בתוך עצמו את האלוהים.

סביר להניח שזו תהיה גם אחת התוצאות של משבר הקורונה. והפעם בהיקף עולמי. אנשים נאלצים לעצור את שטף ומרוצת טרוף חיי היום יום. אנשים מתחילים לשאול שאלות. לא שאלות טכניות, שאלות קיומיות. הם לא יכולים להמשיך להתכחש לשאלות המהותיות של החיים. אנשים מקבלים הזדמנות להתבודד בינם לבין עצמם ולגלות את קונם.

וכמובן – הפחד. החרדה. החששות שחודרים לכל לב. חוסר הוודאות. המציאות (כולל היבטיה הכלכליים) שנראתה עד אתמול יציבה כל כך, מבוססת כל כך, בטוחה כל כך, מתחילה להתרועע. האדמה של התודעה הרגילה מתחילה לרעוד. הארץ מתנדנדת. והאדם מתחיל לגלות שישנם גם שמיים ומתחיל להיפתח אליהם. להיפתח אל הנשמה, להאזין לקולה ולשמוע את דברה. האדם מתחיל לגלות מתוך עצמו, ובעצמו, שיש אלוהים.

אם כן, שתי התגובות משתלבות ביחד: כאשר האדם מתעורר לחזור בתשובה בעקבות הצרות, עוזב את דרכיו הרעות ומכניע את עצמו כלפי שמים, ממילא הוא נעשה ראוי לגאולה, שתצמח מתוך ההרס והחורבן.

עלינו לנצל אפוא את ההזדמנות הנוכחית, של משבר הקורונה, כדי לבחון את עצמנו ולראות מה עלינו לשפר. רבים כבר כתבו על היתרונות שכפה עלינו המצב החדש - הפסקת הטיסות לחו"ל והבילויים המיותרים, ביטול אירועים מפוקפקים למיניהם, והתכנסות לתוך הבית והמשפחה שיכולה לחזק את החיבור בין בני זוג ובינם לבין ילדיהם. בנוסף לכך דוחף אותנו המשבר ליותר ערבות הדדית, לסייע אחד לשני ברמה האישית והקהילתית ואף הבינלאומית - סכסוכים בין מדינות עוינות נדחו לטובת שיתוף פעולה אל מול הסכנה. זוהי גם הזדמנות להיות אסירי תודה על כל הטוב שלפעמים אנו מקבלים כמובן מאליו, כמו יתרונות העולם המודרני, הרפואה המתקדמת, המערכות המתפקדות, מאגרי המזון והיכולת לעבוד מהבית ולהמשיך להתקיים גם במצבים כאלה; ומאידך גיסא, להכיר בכך שלמרות כל ההתקדמות הטכנולוגית עדיין האדם הוא רק בשר ודם, ונגיף קטן וכמעט בלתי נראה מסוגל לערער סדרי עולם ולגרום למדינות שלמות לקרוס. כתמיד, אנחנו תלויים בה' ובחסדיו, ומן הראוי שננהג ביתר ענווה והכנעה ולא נתנהג כשליטי העולם. אפשר לחשוב גם על מסרים חיוביים נוספים שניתן להפיק מהמשבר, וזוהי בדיוק מטרתו. ומתוך כך, נקווה, נזכה למציאות חדשה ומבורכת יותר - שתקדם אותנו לגאולה השלמה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.