מאת צוות האתר

האדם נראה כה קטן בהשוואה ליקום, למרחבי החלל והזמן הבלתי נתפסים. לפי התאוריות המדעיות המקובלות כיום, היקום הופיע לפני כ-14 מיליארד שנה, ואילו המין האנושי קיים רק כ-2 מיליון שנים - רגע קצר במושגים קוסמיים. היקום מכיל מאות מיליארדי גלקסיות, שכל אחת מהן מכילה עשרות עד מאות מיליארדי כוכבים. עובדות אלה מעוררות אצל רבים תחושה לפיה הקיום האנושי הוא חסר משמעות, כאילו אנו רק גרגירי אבק שמתקיימים לרגע בפינה נידחת של היקום, שאינו חש בקיומנו ולא יחוש כאשר ניעלם.

תחושות אלה מובילות לעתים לתמיהות תיאולוגיות שונות: איך מתיישבת התפיסה לפיה האדם הוא נזר הבריאה, עם מיקומו השולי כל כך בחלל ובזמן? האם זה מתקבל על הדעת שבורא היקום ואינספור הגלקסיות והכוכבים יתעניין בכלל בנו ובמעשינו, ויהיה אכפת לו אם אנחנו שומרים שבת או מחכים בין בשר לחלב? ואם קיומם של יצורים חיים מעיד על קיומו של בורא (כפי שטוענת הראיה מהתכנון), איך אפשר להסביר את בריאתו של יקום כל כך עצום רק בשביל שבנקודה זעירה אחת מתוכו יתקיימו חיים? הרי זה כמו לבנות עיר שלמה כדי להניח בתוכה פירור לחם אחד!

שאלות אלה אינן מבוססות על קשיים לוגיים או מדעיים, אלא בעיקר על תחושה קיומית של אפסות האדם מול אינסופיות היקום. להלן נראה כמה כיווני חשיבה שיכולים לפתור את הקושי הזה.

לא חייבים להיות הכי חשובים

אמנם התפיסה לפיה האדם הוא נזר הבריאה (ביטוי שמקורו לא ברור) רווחת בקרב מאמינים דתיים, אך כבר הרמב"ם הציג גישה אחרת. בזמנו לא היו ידועים עדיין מימדיו האמיתיים של היקום, וכדור הארץ נתפס כעומד במרכזו, אבל די היה בקוסמולוגיה ימי-הביניימית כדי להוביל את הרמב"ם לקביעות הבאות:

"ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו, כי כבר באר לנו את ערכנו, הן גוים כמר מדלי (ישעיהו מ, טו), התבונן עצמותך ועצמות הגלגלים והכוכבים והשכלים הנבדלים יתברר לך האמת, ותדע כי האדם הוא השלם והנכבד בכל מה שנתהווה מן החומר הזה, לא יותר, ושאם נשוה מציאותו למציאות הגלגלים, כל שכן למציאות הנבדלים, יהיה דל מאד מאד". (מורה נבוכים חלק ג פרק יג, מהדורת קאפח)

"התבונן בנמצאים הללו הגשמיים כמה עצומים שיעוריהם וכמה רב מספרם, ואם הארץ כולה אינה אף חלק כלפי גלגל הכוכבים, מהו אם כן יחס מין האדם לכל הנבראים הללו, והיאך ידמה אחד ממנו שהם למענו ובגללו ושהם כלים בשבילו, בעת שזהו מצב השוואת הגופים?" (שם פרק יד)

הרמב"ם קובע בפשטות, שהגלגלים, הכוכבים והמלאכים נעלים מן האדם, ושאין להעלות על הדעת שכולם נבראו בשבילו. אף על פי כן, אין הדבר פוגע כהוא זה באמונה הדתית, אלא לכל היותר באגו של האדם. מה בכך אם היקום לא נברא בשבילנו, ואם קיימות ישויות נעלות מאיתנו בהרבה? אדרבה, הבנה זו עשויה ללמד אותנו ענווה והכנעה, ובנוסף לכך הכרת הטוב כלפי הבורא, שלמרות קטנותנו יצר איתנו קשר והורה לנו איך להתקרב אליו ולהידבק בו.

הרב קוק, בתגובתו לביקורת של זאב יעבץ נגד הרמב"ם, כתב שעלינו להכיר טובה לרמב"ם על דבריו אלה:

"והנה מה שתפס הרב המחבר ז"ל את רבינו בדבר תכלית הבריאה, שהרמב"ם כתב שאין לצייר שהכל הוא רק בשביל האדם אלא שיש מגמה עליונה של ההויה כולה הידועה רק ליוצרה, הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין זה יסוד שהתורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד, שחשבו שכל עיקר האמונה מושרש הוא רק על היות האדם מרכז היש כולו. ובעת שהציור היה שהארץ עומדת באמצע והגלגלים סובבים עליה, היה ציור זה נח להתקבל, אבל עכשיו שהציור נתרחב עד כדי התפיסה שכל הכדור הארצי כולו לא נחשב כ"א כמו גרגיר קטן בתהום אין סופי, באו מזה לכפירה מוחלטת. ועל כן צריכים אנו להתפאר בהשקפתו של רבינו שהציל את מעמד האמונה בכללותו, במה שהורה שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההויה הוא כולל יותר ממין האדם, בכל זאת יש מקום לתורה ואמונה" (מאמרי הראיה, "לאחדותו של הרמב"ם", ההדגשות שלי)

במילים אחרות, הרמב"ם הראה שהתורה והאמונה אינן תלויות בהנחה לפיה האדם הוא מרכז העולם או תכלית היקום, וממילא הגילויים האסטרונומיים המאוחרים אינם מערערים כלל את היהדות. אולי אנחנו רק יצורים קטנים ביקום גדול ובלתי נתפס, ואולי יש עוד יצורים רבים ושונים ברחבי היקום, שחלקם נעלים מאיתנו; אבל אם ה' נגלה לנו ונתן לנו תורה ומצוות, ודאי שעלינו להשתדל לקיים אותן ולהיות ראויים לכבוד הזה.

ואם נשאל, איך יעלה על הדעת שבורא היקום כולו יתעניין במעשינו הקטנים? על כך תבוא התשובה, "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו" (על פי מגילה לא, א). בניגוד לשליט בשר ודם שיכולותיו מוגבלות, ה' הוא אינסופי, ולכן תודעתו ורצונו יכולים להקיף את כל פינות היקום ולהגיע גם למקומות הקטנים ביותר. כשם שכוח המשיכה, למשל, משפיע הן על מסלולן של גלקסיות והן על נפילתו של גרגיר חול בודד, כך ההשגחה האלוקית יכולה להתעניין הן ביקום כולו והן במה שהאדם עושה בחדרו. אין שום סיבה להניח שה' מייחס חשיבות לדברים רק על סמך גודלם הפיזי, ולכן האדם קטן מכדי לעניין אותו. אדרבה, מתקבל על הדעת שבני אדם בעלי רצון ותודעה מעניינים אותו יותר מאינספור כדורי גז דוממים בחלל.

בשבילנו נברא העולם

על אף האמור לעיל, אין להתעלם מהגישה לפיה כל היקום העצום אכן נברא עבור האדם. ביטוי מובהק לעמדה זו מופיע בגמרא בברכות (לב, ב):

"אמר לה הקב"ה (- לכנסת ישראל): בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה - וכולן לא בראתי אלא בשבילך".

מעניין לציין שמספר הכוכבים לפי החישוב המופיע בגמרא זו הוא 10 בחזקת 18, בעוד לפי האומדן המדעי הנוכחי מכיל היקום הנראה כ-10 בחזקת 22 כוכבים - פער לא גדול, בהתחשב בסדרי הגודל בהם מדובר. על כל פנים, נראה מדברי הגמרא שחכמי ישראל היו מודעים למספרם העצום של גרמי השמים, ואף על פי כן לא נמנעו מלטעון שכל אלה נבראו עבור כנסת ישראל.

אולם באיזה מובן משמשים כל אותם כוכבים את עם ישראל, או את האדם? אין לדעת. אפשר שעצם קיומם נועד להמחיש לאדם את גדלותו האינסופית של הבורא. יתכן גם שבעתיד יתיישבו בני האדם בכוכבים אחרים ביקום וימלאו אותו; הרב קוק מעלה אפשרות זו (קבצים מכתב יד קדשו, בויסק א, יא), ומציין שלפי תיקוני זוהר, שלוש מאות ועשרה העולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק (ראו משנה עוקצין ג, יב) הם כוכבים. ואולי ממלאים הכוכבים תפקיד כלשהו ב"מערכת ההפעלה" של היקום, שאיננו יכולים עדיין להעלות בדעתנו. אחרי הכל, האל הרי אינו מוגבל במשאבים או ביכולת, ואין זה "בזבוז" או "מאמץ" עבורו לברוא מיליארדי גלקסיות מכל סיבה שהיא. כאשר לוקחים בחשבון את גדולתו של האל ואת מיעוט הבנתנו את היקום, אין זה קשה במיוחד להאמין שכולו נברא עבורנו.

מגמות מסוימות במדע ובפילוסופיה של זמננו עשויות אף לחזק השקפה זו. בתפיסה הריאליסטית-נאיבית, היקום קיים בפני עצמו, מחוץ לאדם וללא תלות בו; האדם הוא רק אורח לרגע, שנוכחותו כמעט אינה מורגשת במרחבי החלל והזמן. היקום התקיים הרבה לפניו ויתקיים כנראה הרבה אחריו. אולם הפילוסופיה של קאנט, שהתקבלה על מרבית הפילוסופים, הפריכה את תמונת העולם הנאיבית הזו. לפי קאנט, לעולם איננו רואים את היקום כפי שהוא באמת (הדבר כשלעצמו), אלא רק את האופן בו היקום נתפס בתודעתנו. כל הגלקסיות והכוכבים שאנו רואים, ואפילו החלל והזמן עצמם, אינם קיימים "שם בחוץ", אלא בתוך התודעה שלנו. הזמן והחלל אינם מרחב ענקי שאנחנו מהווים נקודה בתוכו, אלא צורות תפיסה המוטמעות בהכרה שלנו, כמו משקפיים שדרכם אנו תופסים את המציאות. אין ולעולם לא תהיה לנו דרך לתפוס את היקום כפי שהוא; אנו מסוגלים לתפוס רק את הדימוי שלו שנמצא בתוך תודעתנו.

כאשר מפנימים את התובנה הזו, מתברר שהטענות על מיקומו הזניח של האדם ביקום הן שגויות; אין משמעות לדיבורים על "מיליארדי שנים שחלפו לפני הופעת האדם", משום שמושג הזמן עצמו הוא אנושי: אי אפשר לדבר על זמן לפני הופעת האדם. מנקודת מבטנו כיום, כשאנו מתבוננים ביקום ומודדים אותו, הוא נראה לנו כבן מיליארדי שנים, אבל למעשה אין לנו יכולת לדבר על מציאות הקודמת לאדם או אף לדמיין אותה. מבחינתנו, היקום התחיל להתקיים ברגע שהאדם הראשון פקח את עיניו והביט בו.

לא מדובר רק ברעיון פילוסופי מוזר; פרשנויות מסוימות לתאוריית הקוונטים מציגות טענות דומות מאד לכך. נביא מדבריו של המדען צבי ינאי:

"האם פירוש הדבר שאין-ספור האירועים הקוואנטיים שהיו מעורבים בהיווצרות היבשות, הימים, הצמחים ובעלי-החיים היו שרויים במצב מושהה עד להופעת האדם, והוא אשר הביא בכוח הכרתו בבת-אחת לקריסתם ולהתממשותם של רבבות מיליארדי גלים מושהים? ואם כך היה במציאות של כדור-הארץ, האם נכון הדבר גם לגבי התפתחות היקום במהלך 15 מיליארד שנות קיומו? האמנם התממש היקום - על מיליארדי הכוכבים, הגלאקסיות והקוואזרים שבו - רק כאשר נקלט קיומו בהכרתו של היצור הקדם-אנושי הראשון, לפני פחות משני מיליוני שנים? המחשבה כשלעצמה מדהימה. ככלות הכל, גודלו הפיסי של היקום עולה על גודל האדם פי 10 בחזקת 26; די בפער אדיר זה כדי להצביע על אפסות האדם ביחס לקיום. אף על פי כן נוטים הפיסיקאים דיקי וקארטר, באמצעות ״העיקרון האנתרופי״ שלהם, לחשוב שהיקום יכול היה להיברא רק כאשר היה מובטח כי בנקודה כלשהי בחיק העתיד יופיעו חיים בעלי הכרה ויכולת צפייה. אומר על כך ג׳ון וילר: ״קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה המידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה״". ("הוודאות האבודה של הטבע והאחדות הקוואנטית", מחשבות 55-56, 1988)

איננו באים כאן לנקוט עמדה לגבי תאוריית הקוונטים ופרשנויותיה השונות, אבל מתברר שלפחות לדעת מדענים מסוימים, תפקידו של האדם ביקום אינו זניח כלל אלא חיוני - עצם התצפית שלו היא הגורמת ליקום להתממש. התצפית אינה פעולה פאסיבית וחיצונית, אלא היא משפיעה בדרך כלשהי על המציאות בה צופים, מקבעת אותה ומעניקה לה קיום מוגדר. במילים אחרות, עד שלא הופיע האדם, גם היקום לא התקיים כפי שהוא כעת. כמה שונה תמונה זו מהתיאור לפיו האדם אינו אלא גרגיר אבק חסר משמעות!

זאת עוד מבלי לדבר על התפיסות האידיאליסטיות, לפיהן החומר אינו קיים כמהות בפני עצמה, והיקום כולו הוא מנטאלי - דימוי שמתקיים בתוך תודעותיהם של בני האדם. כך כתב הפיזיקאי והאסטרונום ריצ'רד קון הנרי בשנת 2005:

"המציאות היחידה היא תודעה ותצפיות, אבל התצפיות אינן של דברים. כדי לראות את היקום כפי שהוא באמת, עלינו לנטוש את הנטיה להמשיג תצפיות כדברים (...) פיזיקאים מבריקים החלו להאמין שוב בבלתי ייאמן, הפעם שהיקום הוא מנטלי (...) נעשו ניסיונות רציניים לשמר עולם חומרי - אבל הם לא מפיקים שום פיזיקה חדשה, ומועילים רק לשמר אשליה (...) היקום הוא בלתי-חומרי, מנטלי ורוחני. חיו ותיהנו". (The Mental Universe, מגזין Nature 436, עמ' 29, תרגום שלי. להרחבה עיינו בספריו של ברנרדו קסטרופ, Why Materialism is Baloney, ו-The Idea of the World)

כאשר מפנימים תפיסות אלה, גודלו העצום של היקום אינו ממחיש את קטנותו של האדם, אלא להפך: כמה גדול הוא האדם, שמסוגל להכיל בתוך תודעתו את כל היקום על כל אשר בו!

סיכום

אמרה חסידית המיוחסת לרבי שמחה בונים מפשיסחא אומרת, שלכל אדם צריכים להיות שני פתקים בכיסו: על אחד מהם כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השני כתוב "ואנוכי עפר ואפר". כאשר אנו מתבוננים ביקום, שתי תנועות נפשיות מנוגדות עשויות להתעורר בתוכנו, כפי שביטא משורר תהלים (ח, ד-ו): "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ". מצד אחד, תחושת אפסיותו של האדם הממלאת את הלב בענווה ויראה, ומצד שני תחושת כבוד האדם וגדולתו, שהוענקו לו מידי הבורא. שתי התנועות הללו מאזנות זו את זו: הענווה והשפלות היא חשובה, אך אסור שתוביל את האדם למחשבה לפיה קיומו הוא חסר משמעות, וממילא אין חשיבות למעשיו, מחשבותיו ובחירותיו. כיוון ניהילסטי שכזה הוא הרסני לאדם ולאנושות. לשם כך נדרשת התנועה השניה, לפיה היקום כולו נברא עבורנו, המרוממת את לבנו ומטילה עלינו אחריות חשובה - כאשר התנועה הראשונה מונעת ממנה להפוך לגאווה נפוחה.

במאמר זה ראינו ביטוי במקורות היהדות לשתי גישות משלימות אלה, והשילוב ביניהן נותן מענה לטענות המבקשות להשתמש בנפלאות הבריאה על מנת לערער את האמונה.




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.