תפילות וניסויים מדעיים


מאת הרב ד"ר משה רט

טענות העוסקות בענייני העולם הזה הן נקודת מבחן של האמונה הדתית. כל עוד הדת מדברת על מושגים מופשטים ומציאות מטאפיזית היא נמצאת על קרקע בטוחה יחסית, אולם ברגע שהיא מתחילה להשמיע טענות לגבי המציאות האמפירית, היא לוקחת סיכון ומעמידה את עצמה למבחנו של המדע. זו כבר חריגה מהתחום הפילוסופי והאמוני לתחום המדעי, שבאמצעותו אפשר לכאורה לברר האם טענות הדת נכונות או לא. 

אחד התחומים המרכזיים בהן טוענת הדת להשפעה על המציאות הוא כוחה של תפילה. התפילה תופסת מקום חשוב ביהדות ובדתות אחרות, ובין היתר היא אמורה להשפיע על אירועים שונים כמו הצלחה, רפואה, ישועה וכדומה, ולהגדיל את סיכוייו של המתפלל להשיג את התוצאה המבוקשת. מכיוון שמדובר בתוצאות מוחשיות, ניתן לכאורה לערוך מחקר מדעי ולהשתמש בכלים סטטיסטיים כדי לאמת או להפריך את הטענה בדבר השפעתן של תפילות. בתחומים רבים קשה עד בלתי אפשרי למדוד את השפעתן של תפילות ("הצלחה" למשל הוא מושג מאד מעורפל), ולכן התחום בו מתמקדים מחקרים כאלה הוא הרפואה: קל יחסית למדוד את מצבם של חולים בקבוצת ניסוי ובקבוצת ביקורת, ולבדוק האם מתגלה הבדל מובהק במדדים מסוימים בין חולים שהתפללו עליהם ובין אלה שלא. ואכן מספר ניסויים כאלה נערכו במקומות שונים בעולם.

במאמר זה נעסוק בשלוש נקודות: האם מלכתחילה מחקר כזה הוא משמעותי, מהן תוצאות אותם מחקרים שנעשו, ומהי דעתם של חז"ל לגבי השפעתן של תפילות על חולים. אציין שהרב מיכאל אברהם עסק באריכות בצד המדעי של הנושא בנספח לספרו אלוהים משחק בקוביות, וחלק ניכר ממה שאכתוב כאן מופיע אצלו.

הציפיות מהניסוי

עוד לפני עריכת הניסוי יש לשים לב לכמה נקודות חשובות: ראשית, המאמינים אינם טוענים שכל תפילה משפיעה בהכרח. כל מה שהם טוענים הוא שתפילות יכולות להשפיע במקרים מסוימים. השפעת התפילה עשויה להיות תלויה בגורמים רבים: זהותו של המתפלל ושל מי שמתפללים עליו, המעמד הרוחני והדתי של שניהם, מידת הכוונה של התפילה והרגש שבה, האל אליו פונים, נוסח התפילה, זמנים מסוימים בהן תפילות מתקבלות או לא מתקבלות ועוד גורמים אפשריים רבים. לא מדובר כאן באיזה לחש קסם שפועל ברגע שמבטאים את המילים, או במכונה שניתן להפעיל כרצוננו. האל, לפי המאמינים, אינו כפוף לחוקיות חיצונית כלשהי, אלא פועל כרצונו בדרכים הנסתרות מהבנתם של בני האדם. יתכן גם שהוא יימנע בכוונה משיתוף פעולה עם תפילות שכל מטרתן היא לבחון אותו, או שמא ירחם דווקא על אלה שאיש לא רוצה להתפלל עבורם? הרי אפילו את התנהגותו של אדם קשה לחזות מראש, קל וחומר את זו של אלוהים. 

כיוון שכך, ניסויי תפילה שכאלה לעולם אינם יכולים להפריך את הטענה שתפילות יכולות להשפיע. גם אם לא יימצא הבדל בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת, תמיד יכולים המאמינים לטעון שבמקרה זה מסיבה כלשהי התפילות לא פעלו, אולם במקרים אחרים הן עשויות לפעול. לעומת זאת, אם יתברר שיש הבדל מובהק בין הקבוצות, הרי שהניסויים איששו את הטענה שתפילות יכולות להשפיע. כך שניסויים כאלה יכולים רק "להועיל" למאמינים ולא לפגוע בהם. האמונה בכוחן של תפילות היא אמונה ולא תיאוריה מדעית, ולכן אין היא אמורה להיות ניתנת להפרכה. 

שנית, עצם האפשרות לערוך ניסוי כזה היא בעייתית מכמה סיבות. למשל, ניסוי מבוקר נערך באופן של כפל סמיות – החולה אינו יודע שמתפללים עליו והמתפלל אינו מכיר את החולה עליו הוא מתפלל (כדי לנטרל השפעות פסיכולוגיות והטיות אחרות). אולם האם לתפילות טכניות כאלה, שנערכות למטרת ניסוי בלבד וללא היכרות עם החולה, יש משמעות בכלל? מן הסתם הרי לא מדובר בתפילות מלאות כוונה מעומק הלב, כך שקשה יהיה להסיק מהן לגבי כוחן של תפילות "אמיתיות". כמו כן, כיצד ניתן לוודא שאיש אכן אינו מתפלל על החולים בקבוצת הביקורת? האם אוסרים על כל קרוביהם ומכריהם להתפלל עבורם, ומוודאים שאיסור זה אכן נאכף? האם גם החולים עצמם אינם מתפללים על עצמם – אם לא בפה, לפחות בלב? במצבים קשים גם אתאיסטים מוצהרים עשויים לפקפק בכפירתם ולנסות תפילה נואשת להצלת חייהם. ושמא תפילתו של החולה על עצמו שווה הרבה יותר מהתפילות המכאניות של אלה המתפללים על קבוצת הניסוי? כל זה עוד בלי לקחת בחשבון גורמים כמו אלה שהוזכרו לעיל לגבי הדת, נוסח התפילה, זמני התפילה וכו'. במבט ראשון נראה שניסוי כזה, גם אם לא יראה שום הבדל בין הקבוצות, הוא חסר משמעות לחלוטין. רק אם למרות כל המכשולים הללו יימצא הבדל, תהיה לניסוי משמעות של ממש כאישוש לטענה בדבר השפעתן של תפילות. 

תוצאות הניסויים

ואחרי כל זה, האם בניסויים מסוימים אכן נמצאו הבדלים משמעותיים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת? מסתבר שכן. במאמר "רפואה ותפילות מרחוק", שפורסם בכתב העת הרפואה – עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל (כרך 141 חוברת ו', יוני 2002, עמ' 527-529) אספו פרופ' יהודה שיינפלד ועמיתיו נתונים על ניסויים שבדקו את השפעת תפילה על החלמת חולים. מתברר שמתוך שבעה ניסויים כאלה, ארבעת הניסויים שנעשו בצורה קפדנית תוך שימוש בסמיות כפולה מצאו שיש הבדל משמעותי לטובת החולים שהתפללו עבורם. שלושת הניסויים שלא מצאו הבדל כזה לא נערכו בסמיות כפולה, ושניים מתוכם נערכו על מספר קטן מאד יחסית של חולים (45 ו-90 חולים בניסויים שנכשלו, לעומת 393, 990, 219 ו-3393 בניסויים שהצליחו), ולכן אין להם משמעות רבה. נראה בבירור שמניסויים אלה לפחות עולה המסקנה שתפילות אכן עשויות להועיל לרפואת החולים. למרבה המבוכה, כותבי המאמר מסרבים לקבל מסקנה זו, ובמקום זאת מעלים אפשרות שמא ניסוי כפול סמיות אינו הדרך הטובה ביותר לחקור נושא זה... אם המדע מראה שתפילות מועילות, כנראה צריך להחליף את המדע!

מקור נוסף המתייחס לנושא הוא המאמר "אשליית הרפואה האלטרנטיווית" של ד"ר בני מוזס, רופא חוקר ומרצה בתחום מדיניות בריאות, שפורסם בהארץ, 15.6.2005. במאמר זה תוקף מוזס את סוגיה השונים של הרפואה האלטרנטיבית, ובין היתר מתייחס שם להשפעתן של תפילות, או ריפוי מרחוק (הוא אינו מבדיל בין השניים). הוא מצטט שני מחקרים שנעשו ב-1998 ו-1999, על חולי לב וחולי איידס בהתאמה, ומצאו שיפור מובהק אצל החולים שהתפללו עליהם לעומת אלה שלא. לאחר מכן הוא כותב: 

"לאחר מספר שנים של מאמץ מרוכז נמצאו בספרות הרפואית יותר מ-100 מחקרים שבדקו את השפעתו של ריפוי מרחוק. אחרי ניפוי מחקרים שלא עמדו בסטנדרטים מתודולוגיים בסיסיים נותרו 23 מחקרים שכללו 2,774 חולים: 13 מחקרים (57%( הראו אפקט חיובי, בתשעה לא היה כל אפקט, ובאחד אפקט שלילי".

לכאורה הרי לפנינו מספר ואחוז לא מבוטל של ניסויים שמעידים על כך שלתפילה יש השפעה חיובית על חולים. אלא שכמו שיינפלד, גם מוזס מתחמק מהמסקנה המתבקשת בכך שהוא מעלה תהיות תיאולוגיות על דרכי פעולתו של האל, ספק לגבי עצם יכולתו של המדע לבדוק נושא זה, וחשדנות כללית כלפי אמינותם של מחקרים מדעיים (שמשום מה באה לידי ביטוי דווקא ביחס למחקרים אלה...). 

סקירה עדכנית יותר של הנושא מופיעה בוויקיפדיה בערך "Studies on intercessory prayer". לפי האמור שם, מטא-מחקר משנת 2002 בדק 23 ניסויים שנערכו על 2774 חולים, כאשר 13 מתוך אותם ניסויים הראו השפעה חיובית, 9 לא הראו כל השפעה, ואחד הראה השפעה שלילית. מטא-מחקר נוסף משנת 2003 מצא שישנה ראיה "כלשהי" לכך שתפילות מובילות לשיפור במצבו הגופני של חולה. מטא-אנאליזה משנת 2006 שבחנה 14 ניסויים קבעה שלא נתגלתה כל השפעה לתפילה, ואילו מחקר נוסף משנת 2007 שבדק 17 ניסויים קבע שבשבעה מתוכם נמצאו "השפעות קטנות אך משמעותיות" ובעשרה האחרים לא. יש לציין שבכל הניסויים הנזכרים כאן התפילה נעשתה על ידי נוצרים. 

אז מה המסקנה מכל הנתונים הללו? אי אפשר לקבוע חד משמעית שהם מוכיחים את יעילותן של תפילות לרפא חולים. מצד שני, בהחלט אי אפשר לומר שהם שוללים את קיומה של השפעה כזו. לא מעט ניסויים דווקא מצביעים על קשר חיובי בין תפילות לבין החלמה משופרת. לאור התהיות והפקפוקים שהועלו לעיל לגבי עצם יעילותם של ניסויים כאלה, הרי שאפילו הצלחות קטנות הנן בעלות משמעות. יש להוסיף על כך שמדובר בתחום טעון רגשית משני הצדדים, מה שעלול להוביל לעיוות של הנתונים במזיד או שלא במודע. ראינו כבר איך ניסו שיינפלד ומוזס להתחמק מהמסקנות שלא מצאו חן בעיניהם, ולחילופין התגלו גם זיופים ושיבושים מצידם של חוקרים מאמינים במספר מקרים. לנוכח עובדות אלה יש לקחת בעירבון מוגבל כל קביעה מדעית שהיא בנושא זה לכאן או לכאן, אלא אם כן מדובר במחקר ש"עונה אמן בעל כרחו", דהיינו חוקר אתאיסט שנאלץ להודות שהתגלו השפעות חיוביות לתפילה או להפך. 

לענייננו, המטרה כאן לא היתה להוכיח את יעילותן של תפילות, אלא להפריך את הטענה כאילו ניסויים מדעיים וסטטיסטיים שוללים חד משמעית יעילות שכזו. די במספר קטן של ניסויים שיראה תוצאה חיובית כדי לעשות זאת, ומספר זה אכן נמצא. כיוון שכך אין למאמין שום קושי להמשיך להחזיק באמונה שתפילות יכולות להשפיע במקרים מסוימים, ולהציע הסברים שונים למקרים בהם הן אינן פועלות.

שמא יאמר האומר: הבה נבחן את השפעתן של תפילות לא במסגרת קבוצות קטנות של חולים, אלא באמצעות השוואה סטטיסטית כוללת בין קבוצות אוכלוסיה. האם ישנו למשל הבדל משמעותי בין רמת הבריאות בציבור הדתי, שמן הסתם נוטה להתפלל יותר, לזו של הציבור החילוני? זה כבר נושא מסובך יותר לבדיקה לנוכח המדדים השונים הכרוכים בהגדרת המושג "בריאות" והגורמים השונים המעורבים בתמונה; אך למרות זאת מספר מחקרים מהשנים האחרונות מראה שאכן אנשים השומרים על אורח חיים דתי הינם בריאים בממוצע יותר מאשר חילונים. כך למשל התפרסם במעריב בשנת 2005 מחקר של האוניברסיטה העברית לפיו דתיים מאריכים ימים יותר מאשר חילונים. מתברר שהסיכוי למות בטרם עת בישובים ובשכונות דתיים נמוך יותר ב-30%, וסיכוייהן של הנשים הדתיות להאריך חיים גבוה ב-15%. כתבה נוספת בנושא התפרסמה בהארץ בשנת 2011: מחקר שבחן את נתוני התחלואה והתמותה ב-22 קיבוצים, חציים דתיים וחציים חילונים, גילה יתרון בריאותי לתושבי הקיבוצים הדתיים בכל שכבות הגיל. שיעור התמותה ממחלות לב בקיבוצים החילוניים היה גבוה ב-93% בהשוואה לקיבוצים הדתיים, ואילו שיעור התמותה בקרב חולים שסבלו מגידולים היה גבוה ב-67%. מחקר נוסף הקושר בין אורח חיים דתי לשיפור בבריאות התפרסם בהארץ בשנת 2012. מחקרים דומים נעשו גם בקרב מאמינים שאינם יהודים במקומות אחרים בעולם, וגם בהם התגלתה התאמה בין אמונה דתית לבריאות. על פי חישוביו של ד"ר הרולד קניג מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק, "לחוסר מעורבות דתית יש השפעה על התמותה, המקבילה ל-40 שנות עישון קופסת סיגריות אחת ביום". כמו כן נתוני משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלים כי דווקא ביישובים חרדיים שיעורי התחלואה ותמותת התינוקות נמוכים משמעותית בהשוואה ליישובים החילוניים, למרות הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה בהם. אפשר כמובן לומר שהסיבות לכך הן טבעיות בלבד, וקשורות לפסיכולוגיה ולאורח החיים הדתיים – אבל אפשר בהחלט גם לטעון שזוהי השפעתן של התפילות, האמונה וקיום המצוות (ולא כאן המקום לדון בשאלת השפעתן של אמונות דתיות שאינן יהודיות ובהשלכותיהן התאולוגיות). מה שבטוח הוא שאי אפשר לטעון שאין שום הבדל סטטיסטי בין דתיים לאלה שאינם דתיים. יש בהחלט הבדל כזה, שאפשר אמנם לפרש אותו בדרכים שונות, אבל הוא בוודאי לא מעורר כל קושי עבור המאמין אלא להפך.

גישת חז"ל לתפילות

נניח כעת למחקר המדעי ונבחן את דברי חז"ל בנושא התפילה. מה חשבו חז"ל לגבי כוחן של תפילות? עד כמה לדעתם עשויות הללו להועיל לחולה? והאם ניתן לצפות לראות את תוצאותיהן בבירור? ננסה למצוא את התשובות לכך בדברי הגמרא.

ראשית יש לשים לב לכלל סטטיסטי שקבעו חז"ל: "רוב חולים – לחיים, רוב גוססין – למיתה" (גיטין כח, א; קידושין עא, ב). לכלל זה יש השלכות הלכתיות, שכן ניתן להסתמך עליו כדי להניח שאדם חולה ששלח גט הנו עדיין בחזקת חי, והגט כשר. לעומת זאת אם אדם גוסס שלח את הגט, מניחים שכבר מת בינתיים והגט אינו בתוקף. אנו רואים מכאן שבמישור המעשי קבעו חז"ל להתנהג על פי הסטטיסטיקה הטבעית לפיה רוב החולים נשארים בחיים ורוב הגוססים מתים, ולא לצפות לאירועים יוצאי דופן.

תפילות מועילות יותר לשמירה על הבריאות מאשר לרפואה ממחלה. כך נאמר במסכת שבת (לב, א): "אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו: הבא זכות והפטר! תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות, אומרים לו: התוודה! שכן כל המומתין מתוודין. אדם יוצא לשוק –  יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט (- להוליכו לפני השופט). חש בראשו –  יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר. עלה למיטה ונפל – יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם –  תשובה ומעשים טובים". מדברים אלה נראה שככל שמצבו של האדם מחמיר מבחינה בריאותית, כך קשה יותר להוציא אותו ממנו. ומעניין שהתפילה, או בקשת הרחמים, נזכרת כאן רק בשלב בו האדם עדיין בריא. מרגע שחלה הוא נדרש להביא זכויות בדמות תשובה ומעשים טובים כדי להירפא.

כוחן של התפילות בכלל נחלש בהרבה בעקבות חורבן בית המקדש. כך נאמר במסכת ברכות (לב, ב): "ואמר ר' אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי. ואעפ"י שננעלו שערי תפילה, שערי דמעה לא ננעלו". וכן נאמר שם: "ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר". מן הסתם אין הכוונה שתפילות אינן פועלות כלל, שהרי בכל זאת קבעו חז"ל להתפלל בכל יום ודיברו רבות על חשיבותה של התפילה, אולם כנראה שיש כיום צורך ביותר מסתם תפילה כדי לחולל השפעה. כך למשל כתב מהרש"א (בבא מציעא נט ד"ה מיום שנחרב): "ומשנחרב המקום ההוא ננעל השער אשר שם, ובעי תפילה ורחמים מרובים לפני המקום שיפתח מנעול השער ההוא". ויתכן שתפילת רבים נשמעת יותר מתפילת יחיד, וכיוצא בזה.

תפילה מול גזר דין

קושי נוסף שמתעורר הוא המתח בין האמונה לפיה גזר דינו של האדם לכל השנה נקבע כבר בראש השנה, לבין האמונה שתפילות יכולות להועיל לרפואתם של חולים. במסכת ראש השנה (טז, א) מובאות דעות שונות של חכמים לגבי הזמן בו נידון האדם: לדעת רבי מאיר ורבי יהודה הכל נידונין בראש השנה, ואילו לדעת רבי יוסי אדם נידון בכל יום, ולרבי נתן בכל שעה. ועל כך אמר רב יוסף: "כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי? כמאן – כרבי יוסי". כלומר לדבריו, זה שאנו מתפללים כיום על החולים ועל תלמידי החכמים (שהם תשושי כוח – רש"י), זה רק לשיטת רבי יוסי שאדם נידון בכל יום, ואפשר להתפלל שידונו אותו לזכות ולא למיתה. אבל לשיטת רבי מאיר ורבי יהודה אין טעם להתפלל עבור החולה, שהרי אם נגזר עליו בראש השנה שימות, לא תועיל תפילה לשנות זאת! 

(התוספות במקום ד"ה "כמאן מצלינן" מקשים על כך שהרי ברכת "רפאנו" היא לכאורה גם לשיטת חכמים, וכן רבי יהודה עצמו אמר במקום אחר שהמבקר את החולה צריך להתפלל עליו. ומתרצים שהמחלוקת היא רק האם תפילה מועילה שלא יחלה האדם, אבל על חולה שיתרפא אפשר להתפלל לכל הדעות. אמנם פירוש זה קצת קשה בלשון הגמרא, שמשמע ממנה שמדובר על "קצירי" – אנשים שהם כבר חולים).

אפשרות אחרת שמציעה הגמרא היא שהתפילות הן גם לשיטת רבי מאיר ורבי יהודה, משום שאנו סבורים כדברי רבי יצחק: "יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין" – כך שגם אם נגזר דינו של אדם בראש השנה התפילה יכולה לבטלו. זוהי התייחסות לדברי הגמרא בהמשך (יח, א): "וגזר דין דיחיד תנאי היא (- מחלוקת תנאים האם ניתן לבטלו או לא), דתניא היה רבי מאיר אומר: שניים שעלו למיטה וחוליין שווה, וכן שניים שעלו לגרדום לידון ודינן שווה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה – נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה - לא נענה. רבי אלעזר אמר: כאן קודם גזר דין, כאן לאחר גזר דין. רבי יצחק אמר: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין". 

רואים מכאן שלדעת רבי מאיר רפואת החולה תלויה בשלמות ובכוונה של תפילתו (ויש לציין שהוא מזכיר דווקא את תפילת החולה עצמו, לא תפילת אחרים עליו, וראה בהמשך), לדעת רבי אלעזר תפילה אינה מועילה אם כבר נגזר דינו של האדם למיתה, ולדעת רבי יצחק היא יכולה להועיל גם לאחר גזר דין. על כל פנים נראה ממקורות אלה שלדעות מסוימות ובמקרים מסוימים תפילות אינן יכולות להועיל לחולים (אם כבר נגזר הדין, ולדעה שלא ניתן לבטלו).   

איזו תפילה מועילה יותר, תפילת החולה על עצמו או תפילת אחרים עליו? רש"י על התורה (בראשית כא, יז) כתב: "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל", ומקורו בבראשית רבה (נג, יד). מפרשי רש"י על המקום היקשו שלכאורה הדבר סותר את דברי הגמרא במסכת ברכות (ה, ב) לפיהם "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"; ותירץ הרא"ם שבדרך כלל אין החולה יכול לכוון כראוי בתפילתו ולכן אינו מתיר עצמו, אבל אם יכול לכוון תפילתו מועילה יותר. ואילו מהר"ל בגור אריה כתב שהכלל של "אין חבוש מתיר עצמו" לא נאמר לגבי תפילה, ששם ה' הוא המתיר אותו, אלא להתחזקות מכוח עצמו. 

בנוסף לתפילת החולה עצמו רצוי לפנות לחכמים כדי שיתפללו עבורו, כנאמר במסכת בבא בתרא (קטז, א): "דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". וכן מסופר על חכמים כמו רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ויודע אם יבריאו או לא לפי שגירות התפילה על לשונו (ברכות לד, ב. ויש לציין שרבי חנינא בן דוסא מתואר כמלומד בניסים ובעל מופתים יותר מחכמים אחרים). גם בני ביתו של החולה מתפללים עליו בברכת "רפאנו" שבתפילת העמידה (עבודה זרה ח, א). יש לציין שתפילה על חולה נקראת לרוב בלשון חז"ל "בקשת רחמים", לציין שאין מדובר בהשפעה מיסטית או מאגית כלשהי של דקלום מילות התפילה, אלא בתחנונים כלפי בורא העולם שירחם על החולה וירפאנו ממחלתו. 

סיכום

מכל האמור לעיל עולה ביתר שאת הגיחוך שביומרה לבחון את השפעת התפילה באמצעות ניסוי מבוקר. חז"ל עצמם תפסו את כוחה של התפילה כמוגבל לאחר חורבן הבית, ולדעת חלק מהם תפילות אינן יכולות להועיל לחולה לאחר שנגזר דינו. אמנם בפועל אכן נוהגים להתפלל עבור חולים, אבל סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר הם של תפילת החולה עצמו או תפילת חכמים עליו; וככל שהחולי קשה יותר, כך נדרשות יותר זכויות כדי להיחלץ ממנו. ממילא ניסוי כפול סמיות בו המתפללים והחולים אינם מכירים כלל אחד את השני אינו מייצג תפילה אמיתית אלא חיקוי מכאני שלה, וכפי שאמר ק"ס לואיס, באותה מידה ניתן היה לקחת כמה תוכים וללמד אותם לדקלם את מילות התפילה. כיוון שכך, העובדה שלמרות כל זאת נמצאו השפעות חיוביות לתפילה במספר לא מבוטל של מחקרים היא בהחלט ראויה לציון, ואפשר רק לשער מהו אם כן כוחה של תפילה אמיתית מעומק הלב. 

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "התפילה ועולם המחקר" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.