תוחלת החיים בספר בראשית


מאת מאת גיל-עד שטרן ומאור עובדיה

אחת השאלות בהבנת ספר בראשית, היא שאלת הגיל המופלג המיוחס לחלק מהאנשים בקטע הסוקר את עשרים הדורות הראשונים של האנושות[1]. הרשימה מיחסת לחלק מהאנשים גילים שאינם מוכרים לנו מן הניסיון האנושי, מכיוון שבימנו איננו מכירים אנשים המגיעים לגלאים מופלגים שכאלו, קשה לנו לעלות על הדעת שהדבר יתכן.

במאמר זה נדון באופן הנכון לתפוס את הדברים. חשוב לציין שתהיה זו שגיאה מוחלטת לפסול את קיומה של תופעה כלשהי רק משום שהיא לא מוכרת לנו מן הניסיון היומיומי שלנו. המדע מגלה כל הזמן תגליות חדשות ודברים שלא הכיר קודם לכן. דחייתו המוחלטת והמיידית של רעיון רק כי הוא סותר את המוכר לנו נובעת למעשה מסוג של קיבעון מחשבתי. כפי שנראה, המדע הנוכחי אינו שולל ייתכנות תיאורטית של חיים ארוכים מאוד, ואפילו של חיי נצח. 

עם זאת, אין צורך לקרוא את הפרשייה כפשוטה בדווקא, מפני שסביר מאוד שמטרתה העיקרית היא להעביר מסר ערכי ביקורתי כלפי המחשבה האלילית של התקופה.     

תוחלת החיים על פי המדע [2]

ישנם בעלי חיים שעשויים לחיות מעל 200 שנה (צבים) ובמחקר הפלאונטולוגי משערים את חיי הדינוזאורים במאות של שנים. ישנם גם בעלי חיים בעלי אנומליות בהזדקנות התאים, שלכאורה אינם מזדקנים כלל – למשל הלובסטר. דומים לו ככל הנראה סוגים מסוימים של צבים, המדוזה בת האלמוות ואולי גם יסעורון אטלנטי. יש אף שהציעו כי בעבר היה לחלק מבני האדם גן דומה.

עד לפני כמה שנים לא היה ברור כלל למה בעלי חיים מזדקנים ומתים. אולם בעשרות השנים האחרונות הפך חקר ההזדקנות למוקד של מאמץ מדעי אינטנסיבי עד כדי כך, שאחד המומחים בשטח כתב על "מהפכה בחקר ההזדקנות". תוצאות המחקר היו מפתיעות. להלן מספר דוגמאות: על השער של כתב-העת הבריטי New Scientist, בגליון יוני 1996, כתוב: "החיים בגיל 200! האם תמיד נזדקן?" המאמר, הנושא את הכותרת המוות של ההזדקנות, מתחיל במלים אלה: "חוקרים גילו לאחרונה שבני-אדם מסוגלים לחיות חיים בריאים במשך מאות רבות של שנים". בגיליון אוקטובר 1997 דווח ב-Scientific American ש"מדענים גילו את הגן לחיי-נצח". פרופ' מיכאל ג'יזוינסקי, מנהל מכון חשוב של חקר ההזדקנות בארה"ב, קבע: "תוחלת החיים המקסימלית של בני-אדם יכולה להגיע עד 400 שנה". 

האפיונים של ההזדקנות הם רבים: המערכת החיסונית נחלשת, מתפתחת קשיחות בשרירי הלב ובריאות, נוצר קטרקט בעדשות העיניים, מתפתחים גידולים סרטניים, נוצר הרס הדרגתי של העצמות, אינזימים קריטיים מפסיקים לתפקד, שבצים תוקפים את המוח, מתפתחת דלקת פרקים, עצבי המוח מתנוונים (אלצהיימר), העורקים מאבדים מגמישותם, מחלות פרקינסון וסוכרת מתפתחות ועוד כהנה וכהנה.

לאחרונה מתברר, שיש סיבה כללית אחת לרשימה הארוכה הזו של תופעות ההזדקנות. מתגבש קונצנזוס מדעי שהסיבה לכל תהליכי ההזדקנות היא גנטית. פרופ' כלב פינש, מאוניברסיטת קליפורניה, מעמודי התווך של חקר ההזדקנות, מדגיש, כי "אנחנו משוכנעים שקצב ההזדקנות הוא תחת פיקוח גנטי". במילים אחרות, כולנו סובלים מגנים מסוימים שהם האחראים על הרס הגוף. תהליך זה הוא הזיקנה. לכן, אם נצליח לזהות את הגנים הללו ולשנות אותם על-ידי הנדסה גנטית, אפשר יהיה להאריך את תוחלת החיים באופן משמעותי. האפשרות הזו, שהתגלתה על-ידי חוקרי ההזדקנות, היא המקור לציטוטים הדרמטיים שהובאו לעיל.

הניסויים בכך כבר התחילו, אמנם עוד לא על בני-אדם אלא על בעלי-חיים אחרים. קיימת תולעת קטנה (Caenorhabditis elegans) שיש לה בערך 13,000 גנים. מתברר, ששינוי של גן אחד בלבד (גן ספציפי כמובן) "מכפיל את תוחלת החיים של התולעת". במחקר אחד יצרו זן חדש, מבחינה גנטית, של זבובי פירות, עם תוחלת חיים כפולה מזו של זבובים רגילים, ובנוסף לזה הם "נשארים צעירים בגוף אפילו כאשר הם זקנים כרונולוגית".

לא קשה לדמיין עולם שבו בני-אדם אינם מזדקנים. אין זה אומר שאף אחד לא ימות. עדיין החיים יסתיימו על-ידי תאונות דרכים, מחלות מדבקות ועוד. אולם, הקצב של המוות הנקרא סיכויי תמותה לא יעלה עם הגיל. שהרי, סיכויי התמותה מתאונות דרכים זהים בגיל 60 ובגיל 10. סיכויי התמותה של בני-אדם הם מינימליים בגיל 15-10 שנה, בגיל שבו עברה תקופת מחלות הילדות, ובעיות ההזדקנות טרם התחילו. בארה"ב ובמערב אירופה סיכויי התמותה (המוגדר כסיכוי למות תוך שנה) של ילד בן 13 היא 0.05%. דהיינו, רק בחור בר-מצווה אחד מתוך 2000 לא יגיע לגיל 14. בגיל 100, סיכויי התמותה מגיעים ל 50%; רק מחצית בני 100 יגיעו לגיל 101.

בעולם נטול הזדקנות, כל אחד יישאר צעיר עד מותו וסיכויי תמותה של ילד בגיל 10 יישארו לאורך כל חייו. פרופ' כלב פינש מראה, שבתנאים אלה, תוחלת החיים הממוצעת תהיה 1,300 שנה! בנוסף, נשים וגברים זקנים כרונולוגית יישארו צעירים ביולוגית, ויהיו מסוגלים להוליד בנים גם בגיל של 1000 שנים. כך עשויה להיראות החברה האנושית, לו ניתן יהיה לבטל את כל המקורות הגנטיים שגורמים להזדקנות.

תוחלת חיים ארוכה ביותר היא אפוא אפשרית מבחינה חומרית, ואין כל מניעה להאמין שהייתה קיימת בעבר.  

פרשני מקרא כמו הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מז), הריטב"א והאברבנאל הבינו פרשייה זאת כפשוטה, למרות שכתבו כי רק בודדים אכן חיו כך,  מחמת אורח חיים בריא במיוחד או נס (ולכן אין לחפש עדיות לאריכות ימים מופלגת בשלדי אדם מן העבר הרחוק). 

ספירה אלטרנטיבית

עם זאת, יתכן כי במניין השנים שבפרקים הללו של בספר בראשית מכוון לצורת ספירה של אותם קדמונים, שהייתה שונה מצורת הספירה שלנו. ממילא מה שהם קראו לו "שנה" הוא לא מה שאנחנו מכנים "שנה", ולכן אין כאן השתנות הטבעים. למשל, ייתכן שהספירה הייתה טיפולוגית, ספירה בחודשים, ספירה בעונות השנה וכדומה. לפי זה מתושלח שחי 969 שנים-חודשים, לא חי יותר מ-80 שנה. כעבור זמן, עם התפתחות התצפית האסטרונומית, החלו למנות לפי ארבע עונות השנה ו"חיו" כ-400 שנה. יש שמנו שני ראשי שנים[3] וכך "חיו" כ-200 שנה, עד ללוח השנה הרווח של שנת חמה בת 365 יום. יש לציין כי ספירות מיוחדות וביחוד ספירה טיפולוגית נפוצה היתה במזרח הקדום.

המסר הרעיוני של גילי בראשית 

אך כך או אחרת, חשוב להבין מדוע התורה טורחת לספר לנו את גיליהם של אבות העולם. 

כאן חשוב לדעת בכל התרבויות הסובבות רווחה מסורת בלתי מעורערת לפיה "אבות העולם" חיו כל אחד משך עשרות אלפי שנים, כי הם היו דמויי אלים ומשך שנות חייהם היה אלוהי. בשל זאת הם מלכו על בני האדם. מוסד המלוכה הנוכחי של כל תרבות ינק ממיתוס זה לגיטימציה ותוקף שמימי, מאחר שהוא נסמך על היחוס המשפחתי אל אותם המלכים הקדמונים – "אבות העולם". 

התורה לא הייתה יכול למחוק את המסורת הזאת, מאחר שהיא נתפסה כעובדה היסטורית. היא גם לא יכלה להרשות לעצמה להתעלם ממנה, משום שהמסקנות של מסורת זו היו בלתי מוסריות בעליל והתנגדו בכל עוז למהפך שהתורה ניסתה לחולל: שכל בני האדם שווים, שאף יצור נברא איננו אל, ושכל בני האדם – ולא רק המלך – נבראו בצלם אלוהים, ולכן אין למלך היתר לשלוט ללא מצרים.

המקרא מאמץ ומשמר את סיפור תוחלת החיים הארוכה של הדורות הראשונים, אך מפחית אותה בצורה משמעותית. בכך הוא מוסר שני מסרים יחדיו: הראשון הוא שאכן ככל שבני האדם קרובים למוצאם מן הבורא, הרי שחייהם טובים יותר וארוכים יותר, וככל שהם מוסיפים לחטוא חייהם נעשים פחות טובים ופחות ארוכים. מכאן המסר הראשון: עבודת ה' היא החיים עצמם והיא המפתח לאושר ולטוב החיים, "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ"...  "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים ל, כ; דברים יא, כא).

אך בנוסף לכך, הכתוב מבליע גם מסר הפוך. אמנם אותם הדורות האריכו ימים יותר מדורותינו אנו, אולם במידה אנושית, ולא במידה אלוהית. לאלף שנים, יומו של הקב"ה (תהילים צ, ד) אף אחד מהם לא הגיע. "רצתה התורה להעמיד על המועט את המסורות המוגזמות שהיו רווחות במזרח הקדמון" (מ"ד קאסוטו, מאדם עד נח, עמ' 179).

על העיקרון של אימוץ תפיסות מהסביבה תוך שינוי מהותי שלהם כותב הרב קוק (אדר היקר, עמוד מב):

"כבר מימות הרמב"ם ולפניו בדברי חז"ל, מפורסם הדבר שהנבואה מתנהגת עם טבעו של אדם, כי טבעו ונטייתו היא צריכה להתעלות על פי ההדרכה האלוקית, ש"לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד, א). על כן כל הדברים שמצד החינוך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה ובעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת בשאיפתם בתורה האלוקית. וההשקפה יותר בהירה היא היסוד המאמן לההכרה התרבותית הטובה הנמצאת בעומק טבע האדם..."

כלומר, תפיסת העולם שהתורה מספרת אינה מנותקת מתפיסות העולם הכלליות של תרבות הזמן, אלא שהיא מבקרת אותן, מעדנת אותן ומוסיפה להן את הרובד המוסרי-הקדושתי העליון. 

גם היום, כשהמיתוס הזה איננו נפוץ בינותינו, המסר הנצחי עודו מהדהד: מצד אחד, האדם והאנושות יכולים להגיע לגבהים של טוב וחיים אפילו במישור הפיזי אם ישמעו בקול ה', ומאידך - גם במצבו הגבוה ביותר האדם איננו אלוהים, והיומרה שלו להחליף את האל ולהשתחרר על זולתו ועל הטבע היא מפלתו. 

הלוח העברי   

הגישה השנייה מעלה בעיה, מכיוון שאנו רגילים לומר שהשנה הנוכחית היא שנת ה'תשע"ט (נכון לזמן פרסום המאמר), כלומר 5,779 שנים מאז שנוצר אדם הראשון. המספר הזה מגיע מחישוב של גילי האנשים בפרקים אלו וצירופם זה לזה. אם גלאי בראשית אינם כפשוטם הרי שהלוח שלנו אינו מכוון!

למעשה חוץ משינוי מחשבתי שקביעה זו מעלה היא לא באמת קשה. הלוח הנוכחי אינו עיקר ביהדות. המקרא וחז"ל לא משתמשים בכלל במניין לבריאת העולם. המניין הראשון שמופיע במקרא הוא המניין ליציאת מצרים; "בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים", וכדומה. לאחר שנבנה בית המקדש עובר התנ"ך להשתמש במניין לבניין הבית או במניין שנקבע לפי שנות השופטים והמלכים. לאחר שחרב המקדש עברו חז"ל לספור לחורבנו, או לשנות הקיסרים והמלכים  של האימפריות בהם הם חיו [4]. רק בתקופת הגאונים ובמהלך ימי הביניים התחיל להתפשט בהדרגה המניין לבריאת העולם. עד היום יהודי תימן ממשכים להשתמש בספירה לאלכסנדר הגדול ולא ליצירת האדם. 

המניין לבריאת העולם מבוסס על פרשנות מסוימת של ההיסטוריוגרפיה העולה מהתנ"ך ומדברי חז"ל שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם רבה". פרשנות זאת אינה מחייבת מבחנה ריאלית אלא מבחנה הסכמתית. אף אם הלוח אינו מתאר נכון את השנים הוא לא נפסד, מכיוון שבסופו של לגבי עניין זה, לא חשוב מה באמת השנה לבריאת העולם אלא שכולנו מסכימים שהשנה היא תשע"ט, כפי שאם כולנו נחליט שבכל פעם שיתחיל הקיץ נזיז את השעון שעה אחת קדימה לא יקרה שום נזק, משום שכולנו מסכימים מהי השעה. ערכו העיקרי של הלוח הוא ברעיון שהוא מבטא, כשם שהספירה הנוצרית מהצליבה של ישו והספירה המוסלמית מההגירה למכה מסמלות רעיון. הרעיון הוא שהעולם נברא על ידי האל, ואנו מתייחסים לרעיון זה בכל פעם שאנחנו משתמשים בתאריך עברי, גם אם בהיסטוריה מניין השנים היה אחר. 

סיכום

ראינו שאין סיבה מדעית לדחות את האפשרות של מניין שנים ארוך כפשוטו. עם זאת אפשר לפרש את הפסוקים גם לפי התיאוריה שלא חל שינוי באורך החיים האנושי, על ידי מניין שנים אחר וכד'. כך או אחרת נראה שעיקרה של הפרשייה היא המסר הרעיוני שלה: מחד, שהחיים ואורך החיים תלויים בקירבה לה', ומאידך, שאף אדם איננו אל ממש. בכך יצרה התורה ביקורת ואלטרנטיבה על המיתוס הדומה שהיה קיים בידי העמים השונים בעולם העתיק. 

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "תוחלת החיים בספר בראשית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1]  רשימת השמות מחולקת לעשרה דורות ראשונים מאדם עד נח (פרק ה), ולעשרה דורות נוספים, מנח עד אברהם (פרק יא).   

[2]  מבוסס בעיקר על פרופ' נתן אביעזר, תורה ומדע, תוך שימוש גם בלשונו.   

[3] מארק כהן, בהקדמתו לספרו The Cultic Calendars of the Ancient Near East (הוצאת CDL Press, 1993), מציין כי רעיון השנה בת ששת החודשים, מיום שוויון ליום שוויון, היה כפי הנראה גורם משמעותי ביצירת לוח השנה הפולחני ברחבי המזרח הקרוב. במקומות רבים היו חגים חשובים מקבילים בחודש הראשון ובחודש השביעי, והדבר עשוי לרמז כי הקדמונים ראו בכל אחד מהם התחלה בפני עצמה, ראשיתה של "שנה" בת שישה חודשים, מיום שוויון עד יום שוויון. הוא מוסיף גם כי המונח השומרי מוּ־אַנ־נָה (מילולית: שנת השמים), שבסופו של דבר הפך למילה נרדפת למילה השומרית מו– שנה – ציין כנראה תקופה בת שישה חודשים, וזאת על סמך טקסט שאומר: "(השנה) החודשים אַדַרֻ ואֻלוּלֻ מתחילים את שנת המו־אנ־נה, מה שהחודשים ניסנו ותשריתו עושים (בדרך־כלל)". אגב, פירוש שתי המלים 'תשרי' ו'ניסן' הוא בעצם 'התחלה': תשריתו באכדית פירושו 'התחלה', וניסנו, במקור ני־סנג בשומרית, פירושו 'דברים ראשונים', כלומר פירות ראשונים.   

[4] חז"ל עצמם דנו בשינויי בדרך הספירה והם כתבו: "בתחילה היו מונים ליציאת מצרים, משנבנה הבית התחילו למנות לבניינו, לא זכו למנות לבניינו התחילו למנות לחורבנו, לא זכו למנות לעצמם התחילו למנות למלכויות". (תלמוד ירושלמי ראש השנה א, א, וראו גם מכילתא יתרו, "בחודש השלישי")    

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "תוחלת החיים בספר בראשית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.