אשליית האתאיזם- מאמר בראש צעיר


אתאיסטים רבים אוהבים לתקוף את האמונה והדת, להציג אותה כאשליה בלתי רציונלית ולראות את עצמם כנושאי דגל ההיגיון והתבונה. אולם האם האתאיזם הוא אכן עמדה רציונלית - או שמא דווקא הוא אינו אלא אשליה עצמית?

במאמר נבדוק מה בעצם טוען האתאיזם, והאם טענותיו עומדות במבחן ההיגיון. שים לב, שמאמר זה מקוצר, לקריאת המאמר המלא לחץ כאן.

אז מה בעצם אתאיסטים טוענים? ניתן לחלק את הגישות האתאיסטיות השונות לשלוש קבוצות. כאשר אדם אומר "אני אתאיסט", הוא ככל הנראה מתכוון לטעון את אחת משלוש הטענות הבאות:

א. "אין אלוקים" (טענה אונטולוגית)

ב. "אין ראיות לקיומו של אלוקים" (טענה אפיסטמולוגית)

ג. "אני לא מאמין באלוקים" או "אני מאמין שאין אלוקים" (ביטוי לתחושה אישית)

הבה נבחן לפי הסדר את הטענות הללו, ונראה מה המשמעות שלהן.

א. "אין אלוקים" – הטענה האונטולוגית. לפי גרסה זו, האתאיזם משמיע טענה על המציאות הקיימת. הוא טוען שהדבר הנקרא "אלוקים", פשוט אינו קיים. במציאות קיימים כוחות טבעיים, אטומים, מולקולות, צמחים, בעלי חיים ובני אדם – אבל לא קיים שום אלוקים.

טענה זו מזמינה כמובן מיד את השאלה: מאין לך? על סמך מה אתה קובע שאין אלוקים? שני מקורות הידע העיקריים שלנו בקשר למציאות הם הניסיון האמפירי והלוגיקה. האם באמצעות אחד מהם ניתן להגיע למסקנה שאין אלוקים? הניסיון האמפירי אינו יכול להביא אותנו למסקנה כזו. איך אפשר להוכיח באופן אמפירי שהא-ל אינו קיים? האם ניתן לסרוק את כל מרחבי החלל והזמן, את כל מימדיה השונים של המציאות, ולטעון שלא מצאנו את הא-ל באף אחד מהם? ברור שלא, ולו רק בשל כך שהא-ל – על פי התפיסות התאיסטיות הרווחות – אינו עצם שניתן לבחינה אמפירית. הניסיון האמפירי יכול היה להוכיח את קיומו של הא-ל אילו היינו מצליחים למצוא אותו באיזו צורה, אבל הוא לעולם לא יכול להפריך את קיום הא-ל ולהוכיח שהוא אינו קיים. גם הלוגיקה אינה מפריכה בשום צורה את קיום האל, ואדרבה, יש הטוענים שהיא דווקא מחייבת אותו.

אם כן, אם הניסיון האמפירי והלוגיקה אינם תומכים בטענה שהא-ל אינו קיים, הרי שלטענה זו אין כל בסיס הגיוני. יתרה מזאת, עצם הגדרת המושג "אלוקים" היא כל כך מעורפלת ושנויה במחלוקת, וישנן דעות כה שונות ומגוונות בנושא, שהיומרה לשלול את קיומו של אלוקים לפי כל אחת מהגדרותיו האפשריות היא מדהימה ממש בתעוזתה. הרי אף אדם כמעט לא שולל את אפשרות קיומם של חייזרים, למשל, מהסיבה הפשוטה שהיקום כל כך גדול, שבהחלט יתכן שחיים כלשהם מתקיימים בו בצורה כזו או אחרת. לעומת זאת, אתאיסטים מתיימרים לשלול את קיומו של אלוקים ושל כל אל שהוא, בכל צורה שהיא, מהמגושמות עד המופשטות ביותר, על כל אינספור התפיסות השונות לגביו. זוהי טענה שלא רק שאין לה שום בסיס, אפילו אי אפשר לומר עליה שהיא סבירה: אם לגבי היקום אין לנו מושג מה קיים בו, מי יכול לשלול את קיומם של דברים שמעבר לו?

המסקנה העולה מכאן היא, שהאתאיזם כטענה אונטולוגית הוא יומרני ומוגזם מכדי להתייחס אליו ברצינות, ואף אדם שיש בו קצת ענווה לא ישמיע טענה כזו. ואכן, רוב האתאיסטים מעדיפים את הגרסה השניה:

ב. "אין ראיות לקיומו של אלוקים" - הטענה האפיסטמולוגית.

נניח שהאתאיסט שלנו מקבל את המסקנה מהשלב הקודם של הדיון, ומסכים שאכן לא ניתן להוכיח את אי-קיומו של הא-ל. עדיין, כך הוא יטען, זו אינה סיבה להאמין שהא-ל אכן קיים; כדי להאמין שדבר כלשהו קיים, דרושות ראיות לכך. ומכיוון שאין ראיות המוכיחות את קיומו של הא-ל, הרי שהבחירה הרציונלית היא להאמין שאינו קיים. הרי באותו אופן ניתן לומר, שאי-אפשר להוכיח את אי-קיומן של פיית השיניים, סנטה קלאוס, או (הדוגמה החביבה על אתאיסטים בימינו) מפלצת הספגטי המעופפת – ובכל זאת נראה לנו הזוי להאמין בהם רק בגלל שאי-אפשר להפריך את אפשרות קיומם. הטוען לקיומו של הא-ל – חובת ההוכחה מוטלת עליו.

על כך יש להעיר בשלב הראשון כמה הערות:

1. כפי שצוין, עמדה זו אינה שוללת את קיומו של הא-ל, וממילא אינה מתנגשת חזיתית עם התאיזם. התאיזם טוען טענה אונטולוגית – יש אלוקים; האתאיזם מסוג זה טוען טענה אפיסטמולוגית – אין הוכחה לקיומו של אלוקים. אין סתירה בין שתי הטענות. יכול אדם להאמין שהא-ל קיים, ובד בבד להסכים שאין שום דרך להוכיח זאת. גם אי אפשר להוכיח האם מספר הכוכבים ביקום הוא זוג או פרד; זה לא אומר שהאמונה באחת האפשרויות היא מופרכת.

2. הטענה כאילו כל אמונה צריכה להיות מבוססת על ראיות אינה נכונה, או לפחות שנויה במחלוקת רצינית. ישנן לא מעט אמונות שנחשבות ל"אמונות בסיסיות" – אמונות הטבועות מטבען בנפשו של האדם והכרתו, והוא מקבל את אמיתותן כאקסיומות, ללא צורך בהצדקה נוספת. ביניהן למשל האמונה בקיומו של עולם חיצון (ולא שהמציאות היא חלום שקיים בראש שלנו); האמונה בקיומן של תודעות אחרות (ולא שהאנשים שאנו פוגשים הם רק זומבים חסרי תודעה); האמונה בקיומם של ערכים מוסריים, של חוקיות בטבע, של יכולת השכל שלנו להכיר את המציאות וכן הלאה. אף אחד מהדברים הללו אינו ניתן להוכחה, אבל בסופו של דבר כמעט כולנו מאמינים בהנחות הללו. אם כן, הרי שניתן לצרף גם את האמונה בא-ל לרשימת האמונות הבסיסיות, ולראות בה משהו שטבוע בנפשו של האדם (או של חלק מהאנשים, לפחות), ואין צורך לחפש אחר ראיות נוספות עבורה.

3. לא ברור בכלל שבויכוח בין מאמינים לאתאיסטים חובת ההוכחה מוטלת על הראשונים דווקא. אדרבה, הטענה האתאיסטית לפיה העולם מתנהל באופן מקרי ועיוור היא כל כך יוצאת דופן, שדווקא היא מצריכה ראיות יוצאות דופן, ולא הטענה ההפוכה שפשוט כופרת בהנחה ש"הכול במקרה". כמו כן, מאז ומעולם האמינו אנשים באלוקים, וישנן עדויות ומסורות רבות על התגלויות אלוקיות, ניסים וכדומה; הרוצה לשלול את כולם, חובת ההוכחה מוטלת עליו.

אבל אחרי כל זה, נשאלת השאלה: האם אכן אין ראיות לקיומו של הא-ל? והתשובה היא כמובן: יש ויש. יש לא מעט ראיות פילוסופיות רציניות לקיומו של הא-ל. נזכיר רק את המרכזיות שבהן: הראיה מההתגלות (אנשים רבים העידו על התגלות אלוקית); הראיה הקוסמולוגית (קיומו של היקום מחייב סיבה ראשונה שיצרה אותו); הראיה מהתכנון או המורכבות (התכנון והמורכבות שבעולם מעידים על יוצר תבוני); הראיה האנתרופולוגית (מושג האלוקים המושלם יכול היה להגיע אלינו רק מאלוקים עצמו); הראיה האונטולוגית (קיום הא-ל מחויב לוגית מעצם הגדרתו); הראיה מהמוסר (בהנחה שקיימת חובה מוסרית, רק הא-ל יכול ליצור אותה); הראיה מההתאמה בין ההכרה האנושית למציאות (לא הייתה אמורה להיות התאמה כזו ללא אלוקים שייצור אותה); ועוד כהנה וכהנה. על כל אחת מהן נכתבו תלי תלים של ספרות פילוסופית, ביקורות, תגובות לביקורות וכן הלאה. כך שלומר "אין ראיות לקיום הא-ל" – זה פשוט לא נכון. יש גם יש ראיות כאלה, וחלקן טובות בהחלט. אפשר להתווכח איתן, ואכן רבים עושים זאת, אבל פילוסופים רבים מהשורה הראשונה תמכו ותומכים בתקופתן של ראיות אלה, ואי אפשר לבטל אותן בהינף יד.

אפשר להשוות זאת לחוקרים הבוחנים זירת פשע, ומוצאים ראיות המצביעות על אשמתו של חשוד מסוים: דמות שנראית כמוהו נקלטה במצלמות האבטחה, בזירת הפשע נמצאו סיבים מבגד שהוא נוהג ללבוש, הוא דיבר בעבר על כוונתו לבצע את הפשע, וכדומה. אפשר לדון ולהתווכח האם הראיות הללו אכן מוכיחות את אשמתו של החשוד, או שניתן לפרש אותן בדרכים אחרות, אבל דבר אחד בטוח - אי אפשר לומר ש"אין שום ראיות".

לסיכום: אם הטענה האתאיסטית היא טענה אפיסטמולוגית, לפיה אין ראיות לקיום הא-ל, אז: 1. היא לא שוללת את האפשרות שהא-ל אכן קיים; 2. היא לא נכונה, שכן יש ראיות לקיומו של הא-ל. זו עובדה שאי-אפשר להכחיש אותה.

אז אם אי-אפשר לטעון שהא-ל אינו קיים, וגם אי-אפשר לטעון שאין ראיות טובות לקיום הא-ל – מה כן טוען האתאיסט? כאן אנו מגיעים לטענה האתאיסטית מהסוג השלישי -

ג. "אני לא מאמין באלוקים", או "אני מאמין שאין אלוקים" - ביטוי לתחושה אישית.

טענה זו מכירה בכך שייתכן תיאורטית שהא-ל קיים; היא גם מכירה בכך שייתכן שישנן ראיות לקיומו. אלא שמי שמשמיע טענה זו לא השתכנע מאותן ראיות. הוא פשוט, באופן אישי, לא מאמין באלוקים.

לכאורה, זוהי עמדה לגיטימית לחלוטין. בהרבה מאוד נושאים בחיים אנו אמורים לקבל הכרעה למרות שאין לנו הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אנו בודקים את האפשרויות השונות, ובוחרים בזו שנראית לנו משכנעת יותר. כשם שאדם יכול להשתכנע להאמין בא-ל, למרות שהוא מכיר את הטענות כנגד התאיזם, כך הוא יכול להשתכנע שלא להאמין בא-ל, למרות שהוא מכיר את הראיות לטובת קיומו.

אז מה כן בעייתי באתאיזם מסוג זה? ראשית, שאם אכן זה המקרה, והטענה "אני לא מאמין בא-ל" משקפת אך ורק את נטיותיו האישיות של הדובר – הרי שהיא לא אמורה ממש להשפיע על מי שכן מאמין. לאתאיסט כזה אין שום דרך להראות שמי שחולק עליו טועה או טיפש, או מבצע שגיאה רציונלית כלשהו. זכותו אמנם להחזיק בעמדתו באופן אישי – אבל אין לו שום בסיס לתקוף את המאמינים ולהאשים אותם בטיפשות, הזיות וכן הלאה.

אבל גם האתאיסט שלנו הנו אכן אדם שוחר שלום שאינו מנהל מסעות צלב נגד המאמינים, עדיין עמדתו היא בלתי רציונלית. שכן אם הוא מודה בכך שאי אפשר לשלול את קיומו של אלוקים, ושיתכן שאף קיימות ראיות לקיומו של אלוקים, אלא שהוא לא השתכנע מהן - הרי שהבחירה ההגיונית אינה אתאיזם, אלא אגנוסטיות - הודאה בחוסר ידיעה. האגנוסטי הוא מי שטוען שאינו יודע אם יש אלוקים או לא, ולכן הוא משעה את שיפוטו בנושא ואינו נוקט עמדה. לעומת זאת, מי שבוחר באתאיזם, נוקט עמדה שלילית ביחס לקיום האל, למרות שאין לו כל ראיה לנכונותה. זוהי אינה גישה רציונלית.

המסקנה העולה מהדברים היא שהעמדה האתאיסטית היא אשלייתית, במובן זה שלא ניתן להחזיק בה בלי ליפול בשגיאה. כטענה אונטולוגית, האתאיזם חסר כל הצדקה; כטענה אפיסטמולוגית האתאיזם פשוט שגוי; וכעמדה אישית הוא לא רציונלי, שכן במקרה של ספק שכזה יש לבחור באגנוסטיות, ולא להתיימר להכריע לגבי המציאות האונטולוגית. אבל כל מי שמגדיר את עצמו כאתאיסט ולא כאגנוסטי מתיימר לטעון טענת אמת ביחס למציאותו של הא-ל – וזו כאמור יומרה מופרזת וחסרת כל ביסוס. אדם יכול אולי לפגוש את הא-ל ולהגיע לוודאות בכך שהוא קיים, אבל לאף אדם אין הצדקה לטעון שהא-ל אינו קיים, ובטח שלא לתקוף את הדתיים והמאמינים כאילו עמדתם היא חסרת בסיס.