בירור המושג האלוהי

הקדמה

כל אדם שהוא מתייחס בצורה כלשהי למושג "אלוהים". כל אחד, אתאיסט גמור או מאמין גמור, צריך מצד ההיגיון וההגינות הבסיסיים לברר על מה הוא בעצם מדבר כשהוא אומר "אלוהים".

במילים פשוטות, הבנה של המושג 'אלוהים' פרושו איך צריך להתייחס למושג הזה ומה המשמעויות שלהמושג הזה. אפשר לומר שחוסר הבנה של המושג 'אלוהים' הוא המקור האמיתי של כלל השאלות והספקות בנושאי אמונה[1]. 

 ישנם ארבעה שלבים חשובים. השלב הראשון הוא מה זה 'לא אלוהים'. השלב השני הוא שלב טכני

פילוסופי שחשוב להבנה, בשלב השלישי יתברר מה זה 'כן אלוהים', והשלב הרביעי יעסוק בתרגול .

רוורס, ניוטרל, הילוך ראשון ואז קדימה. 

השלב הראשון - מה זה לא אלוהים 

על מה מדברת היהדות כשהיא אומרת "אלוהים"? מהו היחס של היהדות למושג האלוהי ? כדי להבין את זה בצורה טובה ונכונה צריך בעצם להקפיא לרגע ולשים במחסן את כל מה שידענו אי פעם על אלוהים.

למרות שהידע שלנו, ההבנה שלנו והחוויות שלנו חשובים, בשלב הזה הם יכולים לבלבל אותנו מאד.

בעצם יש כאן שתי בעיות.

מצד השכל, אי אפשר באמת לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים. הידע שלנו הוא חלק מאיתנו ואנחנו לא יכולים פשוט להכניס אותו למחסן. בטח לא כשמדברים על מושג חשוב ומרכזי כמו ״אלוהים״.

בעיה שנייה מצד הרגש. כמו שנראה בהמשך, היחס הקודם שלנו למושג ״אלוהים״ משפיע בצורה רגשית ומעשית על החיים שלנו והשפעות כאלו אי אפשר למחוק ולהעלים במשפט .

בשלב הזה ננסה לפתור את הבעיה הזו. נסביר מספר תפיסות מרכזיות ומוכרות של המושג אלוהים ,

ונבהיר שלא ככה תופסת היהדות את המושג הזה.

אלוהים הוא לא זקן עצבני שיושב בשמים מחלק סוכריות לחברים שלו ומרביץ למי שמעצבן אותו. למרות שזה נשמע רעיון מטופש מאד הרבה אנשים מתייחסים לאלוהים בדיוק בצורה הזו. ויש בזה היגיון, כל זמן שאדם לא למד להתייחס בצורה שונה למושג מסוים, הוא נשאר עם מה שלמד והכיר בימי הילדות שלו .

אלוהים הוא גם לא 'כוח עליון' . הגדרת אלוהים בתור כוח עליון דומה להגדיר בן אדם עם נעליים בתור 'מנשא שרוכים'. זו אמנם הגדרה נכונה באופן פשוט. אם יש בנעליים שרוכים, האדם מרים אותם כשהוא הולך, אבל הגדרה זו אפילו לא מתקרבת לתיאור מלא של אדם. כמו ש-'מנשא שרוכים' מקטין את המושג אדם לפעולה אחת צדדית ומטופשת, ככה ויותר מזה הגדרה של אלוהים ככוח עליון דומה לדחיסה של גודל אינסופי לתוך קובייה קטנטנה. אמנם אלוהים, בהבנה הפשוטה, מוגדר כבעל הכוחות כולם[2] , אבל 'כוח עליון' הוא רק אחת מההתגלויות של אלוהים כל זמן שמבינים ש-'כוח עליון', הוא רק קובייה קטנטנה ביחס לאינסוף - ההבנה נכונה, אבל כשמציגים את המושג אלוהים כ- 'כוח עליון' בתור הגדרה אחת ויחידה. זו טעות שנובעת מחוסר דיוק וחוסר הבנה . לעומק וגורמת להפסד והחמצה של המושג אלוהים.

בתקופתו של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) היו אנשים שחשבו, ואולי גם בימינו ישנם אנשים שחושבים, שלאלוהים יש גוף של ממש, במובן הכי פשוט של המילה. הרמב"ם תיאר אנשים בתור אנשים שמבינים בתורה ובגמרא, כלומר תלמידי חכמים ממש, אותם אנשים חשבו שלאלוהים יש מסה .הם חשבו בטעות שלאלוהים יש ידיים ורגלים ממש כמו לבן אדם[3] .ושהוא עשוי מחומר ממשי, הרי כתוב בפסוקים במפורש[4]: "הנה יד ה' הויה במקנך", "עיני ה' משוטטות בארץ", "אצבע אלוהים" או "והארץ הדום רגלי" במבט ראשון מה שכתוב בתנ"ך מתאים לטענה הזו . אבל הרמב"ם התנגד למחשבה הזו בחריפות והסביר בפירוט שאותם אנשים פשוט מבינים בצורה רדודה ושטחית דברים עמוקים.

 חשוב להדגיש שחכמי ישראל הגדולים שבכל הדורות תמיד ידעו שכתוב בתורה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" ו"כי לא ראיתם כל תמונה".[5] הם לא התייחסו למושגים הרוחניים בצורה חומרית, לא הגשימו את אלוהים. ולא התייחסו למושג האלוהי בצורה שגויה. אבל האנשים הפשוטים והרבנים הפשוטים, כך כותב  הרמב"ם – טעו והגשימו את אלוהים, כלומר הבינו את המושג אלוהים בצורה לא נכונה.

יש אנשים שמנסים להגיד שהרמב"ם המציא דבר חדש ושינה את ההבנה בתורה. הם טועים כי היהדות תמיד טענה בדיוק את מה שאמר הרמב"ם . מטרת המאבק של הרמב"ם הייתה להסביר את האמונה הלא גשמית והלא שטחית באלוהים גם לכלל הציבור ולרבנים. בזכות הרמב"ם, אנשים כבר מבינים היום שאלוהים לא עשוי מחומר.

למרות זאת, עדיין קיימת למשל, דעה, 'שאלוהים הוא מין אור שופע וזוהר'. הטענה הזאת שאלוהים הוא מין אור מבוססת על 'מחקרים' ו'רבנים' שמדברים על אנשים שמתו מוות קליני. אחרי שהם חזרו להכרה האנשים האלו אמרו שראו  אור גדול. שדיבר אליהם ומשך אותם. וזו, לטענתם, ההוכחה שאלוהים הוא בעצם אור גדול, שופע ומושך. אפשרות אחת להסביר את הסיפורים הללו, אם נחליט לקבל אותם בתור אמת, היא שחוסר חמצן במוח גרם להם להזיות. האפשרות השנייה היא שהם באמת ראו את העולם הבא. ואז יש לנו הוכחה שבעולם הבא יש סוג כלשהו של אור. עצם העובדה שהם ראו אור רוחני גדול השופע אהבה ואור שמשך אותם אליו, לא מוכיחה בשום צורה שאלוהים הוא האור הגדול הזה. חשוב להבין שמבחינת האמת האור הזה גשמי בדיוק כמו פסל. זו הגשמה גמורה לחשוב כך על אלוהים ואין לזה שום קשר לאופן בו מתייחסת היהדות לאלוהים.

ישנם אנשים יותר מתוחכמים, שמבינים שאלוהים הוא לא ממש אור, בגלל שאור הוא דבר גשמי אנשים כאלו אומרים שאלוהים זה בעצם רעיון. הרעיון של האהבה, או כוח עליון או דברים אחרים דומים. הגדרות כאלו נשמעות יותר רוחניות אבל הן גשמיות ודומות לפסל בדיוק כמו לחשוב שאלוהים. עשוי מחומר או לחשוב שהוא אור יש גם אנשים עוד יותר מתוחכמים שיש להם ניסוחים מופשטים עוד יותר . למשל להגיד שאלוהים הוא היופי המוחלט , ' או 'האמת המוחלטת ' או 'השלמות המוחלטת האינסופית שזורמת ב הכל הוויה ביופיה' ובהדרה . ' למרות התחכום שבהם, גם מאחורי משפטים יפים כאלו יכולה להסתתר הגשמה ושגיאה מחשבתית ממש כמו להגיד שאלוהים הוא פסל עשוי בוץ . שלמות מוחלטת היא דבר יפה מאד, אבל כשמתכוונים למושג מוכר מנסיון החיים היומיומי שלנו ופשוט מחברים לו את הביטוי 'מוחלט', אז גם זה לא אלוהים.

לסיכום, כשמנסים להציג את הרעיון האלוהי בכל מיני הגדרות שנשמעות רוחניות וגבוהות. למרות שההגדרות הללו פחות פיזיות מלחשוב על אלוהים בתור מישהו עם גוף ממשי, כמו שאנשים חשבו בימי הרמב"ם גם הגדרות כאלו בסופו של דבר הן טעות וחוסר כי הן מקטינות את אלוהים או מצמצמות אותו רק לחלק מסוים מהמציאות. בהמשך נסביר את העיקרון הזה בצורה ברורה יותר.

 לומר 'אלוהים לא גשמי' כל אחד יודע, אבל להבין את המשמעות של המשפט הזה לעומק ולחיות לפי זה  כבר הרבה יותר מורכב וקשה - הרמב"ם דיבר על י"ג עיקרים חשובים שעליהם מבוססת האמונה היהודית. השלישי מבין העיקרים האלו מדבר על הטעות שנקראת הגשמה[6] בסידור התפילה של עם ישראל ישנו פיוט המבוסס על י"ג . העיקרים האלו[7] . " וגם שם מופיע העיקרון הזה בקיצור ביחס לאלוהים: "אין לו דמות הגוף, ואינו גוף".

המושג הראשון הוא "גוף" במובן הפשוט של המילה. על הטעות הזו כבר דיברנו. היו אנשים שהבינו את התורה בצורה שטחית וחשבו שלאלוהים יש גוף ממש כמו לבן אדם. עם ראש, ידיים, ורגליים הכוונה ב-"אין לו דמות הגוף" זה שלא רק שלאלוהים אין ידיים ורגליים[8]  אלא שגם שום דבר לא יכול להגביל אותו. המשמעות של זה היא שאי אפשר להגדיר את אלוהים בשום צורה[9], וזה בגלל שכל הגדרה מגבילה, חותכת ומסתירה את הדברים האחרים שמחוץ לדבר  שהיא מגדירה.

 כל דבר בעולם הוא כבר מוגדר . דברים גשמיים כמו שולחן או כיסא וגם דברים רוחניים כמו אהבה או נשמה ואפילו האינסוף. ולכן כל הדברים האלו מוגבלים. " אהבה" מוגבלת כי היא לא " שנאה ". "נשמה". מוגבלת בגלל שהיא לא "גוף " ואפילו ה "אינסוף " מוגבל כי הוא לא "סוף", לכן חשוב להבין שלא כל דבר רוחני הוא אלוהים. ולכן גם אי אפשר להגיד שאלוהים בעצמו הוא. רוחני, כי כמו שאמרנו: כל הגדרה מגבילה במשהו וברגע שמשהו מוגבל הוא כבר לא 'אלוהים'. 

בזה הסברנו מה זה "לא" אלוהים 
ועכשיו בסוף השלב הראשון נשארנו בעצם בלי כלום. כי כרגע כל מה שנגיד, נחשוב או נדמיין על  אלוהים פשוט לא נכון. אפשר להגיד שנשארנו בכלל בלי אלוהים. 

עוד משהו שחשוב לדעת לפני שממשיכים הלאה זה שהטעות הזו ביחס לאלוהים שקוראים לה הגשמה "גורמת לכמה וכמה בעיות"[10] בעיה נפשית ובעיה שכלית .

ביהדות, ישנם שני סוגים של יראה: יראת הרוממות ויראת העונש. יראת העונש היא לא לעשות חטאים רק כדי להימנע מהעונש שיבוא בעקבותיהם, בדיוק כפי שאדם לא עושה מעשה מסוים רק מתוך פחד 'שירביצו לו'. אדם שירא יראת עונש מקיים מצוות ונמנע מעבירות כי הוא מאמין שאם הוא יהיה 'בסדר'. אלוהים ייתן לו סוכריות ופרסים ואם לא , ייצלו אותו בגיהינום על שלוש להבות. יראת הרוממות, לעומתה, קשורה לאהבת ה'. האדם מפחד לעבור עבירות לא כי הוא מפחד מעונש, אלא מתוך זה שהוא מבין שכל מעשה שלו משפיע על כל העולם. זה דומה למישהו שמאד אוהב את אשתו, ויודע שאשתו מאד אוהבת לאכול דווקא חסה. גם אם עכשיו לילה ואי אפשר להשיג חסה. למרות שזה קשה לו, אותו בן אדם יתאמץ למצוא חסה, בגלל שהוא אוהב את אשתו.

הוא לא מפחד שהיא תעניש אותו, הוא מפחד שלא להשביע את רצונה, הוא לא  רוצה שיהיה אפילו חיסרון קטן מאד,  במה שהיא רוצה[11]  בגלל שהוא אוהב אותה. זוהי יראת הרוממות, וכפי שהוזכר לעיל, היא נובעת מאהבה[12].

 היו תקופות בהיסטוריה שבהן הקשר אל האלוהים היה של יראת רוממות אמיתית. בני ישראל יתייחסו לאלוהים באופן עמוק, אמיתי ונכון הרבה יותר. הם ישבו ולמדו תורה בצורה נכונה ושלמה ונוצר אצלם יחס נכון ובריא לאלוהים, מתוך המצב הזה, של יחס נכון, צמחה גם יראת רוממות גדולה מאד שכללה בתוכה גם את יראת העונש. ברגע שאדם מבין שלכל מעשה שלו יש תוצאה וכל מעשה שלו יכול להשפיע על כלל המציאות הוא גם לומד לפחד מן התוצאות השליליות שעלולות לנבוע ממעשיו, באותם ימים, היה לבני האדם קשר נפשי עמוק מאד אל אלוהים ומתוך הקשר הנפשי הזה ומתוך ההבנה נוצרה הכנעה גדולה כלפיו - לא במובן של הפחד לקבל עונש, אלא במובן של הכנעה לרצונו של מישהו שאוהבים.

 הבעיה הנפשית מתחילה בזה שלאט לאט, עם הדורות, ובעיקר בדורות הגלות אנשים כמעט ולא למדו בצורה נכונה איך להתייחס לאלוהים, והרי אי אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים - האהבה ויראת [13] הרוממות הלכו ונעלמו, ונשארו רק ההכנעה[14] הפחד והאמונה הטבעית שיש לכל אדם.

במקום יראת רוממות גדולה ומתוכה קצת יראת עונש, נשארה רק יראת העונש. במקום שתהיה אהבה, הרגשה של שותפות וקשר עם אלוהים נשאר רק פחד מכוח תקיף שאי אפשר לברוח ממנו. נשארה רק ההכנעה היוצרת נפש עבדותית. זהו הדבר הנורא ביותר שיכול להתרחש אלוהים נתפס בתור כוח - רודן גשמי וגס המשעבד את נתיניו בחמת זעם[15].  

הגשמה היא גם לחשוב שאלוהים הוא חיצוני לנו ומכריח אותנו לעשות דברים שהם נגד רצוננו. הניתוק שאנשים יוצרים בצורה כזו בינם לבין אלוהים, נובע מכך שרצונם איננו באופן אוטומטי רצון ה'. האדם מרגיש שהוא נאלץ לקיים את רצון אלוהים רק מתוך הכרח, רק כי אלוהים יותר חזק ממנו,

במצב כזה, גם את הדברים היותר נעלים, יפים ומוסריים אדם מקיים מתוך פחד ואימה, לא מתוך שאיפות רוחניות ומוסריות נאצלות. במצב כזה, אין לו שום סיבה אמתית לקיים מצוות, ואין לו שום דרך להבין את אלוהים - הכל כפוי ומוכתב מלמעלה בלא הגיון וסיבה.

 אנשים חלשי אופי ופחדנים ייכנעו ויעשו את מה שהאלוהים הזה דורש מהם מתוך פחד וחנופה. החיים שלהם יהיו מלאי עצבנות וסתירות פנימיות אבל הם יכניעו את אישיותם בפני השליט המפחיד שהם חושבים שהוא אלוהים. בן אדם רציני שיש לו אופי לא יוותר ולא יסכים להיכנע בפני אלוהים כוחני, אדם .כזה יתעקש על שלו, אם ככה, כשמתייחסים לאלוהים בצורה גשמית. ככל שאדם מאמין יותר, הוא נהיה יותר עבד. הוא ,בכלל לא רוצה לקיים מצוות, והוא לא מרגיש מחובר לאלוהים אבל אם אלוהים הוא הבריון של השכונה אז אין לו שום ברירה.

במשך הזמן דורות שלמים חונכו כך לקבל צורת חשיבה עבדותית. צורת החשיבה הזו לא נגמרת ביחס אל ה', אלא מגיעה גם לשאר תחומי החיים וגורמת לחנפנות, עצבנות, נחשלות, ואלימות. זו הבעיה הנפשית.

היחס הלא נכון לאלוהים יוצר גם בעיה שכלית שנקראת קטנות המוח. קטנות המוח היא כשאנשים מדברים על דברים שהם לא באמת מבינים לא באמת קשורים ולא באמת מחוברים אליהם. אנשים אומרים את המילים אבל לא מבינים אותן בצורה שלמה ולא חיים את המשמעות שלהם . אדם יאמר[16] שהוא מאמין או לא מאמין באלוהים, גם כשאין לו מושג לא מה זו אמונה ולא מה זה אלוהים. המילים מחליפות את התוכן, אז אפשר לדבר על כל נושא בלי להבין בו שום דבר, ובלי להיות יכול להסביר אותו. כמו הבעיה הקודמת, גם הבעיה זו מגיעה לכל תחומי החיים. למשל, בדיון או ויכוח מכל סוג שהוא, התרגלנו לזה שמשפטים קליטים מחליפים את המשמעות והדיון העמוק. זו הבעיה השכלית ההגשמה של אלוהים, גורמת לצורת חשיבה של עבדים, בפן הנפשי, ויוצרת מבחינה שכלית אנשים  רדודים, שלא ימת יחסים ברצינות אפילו למילים שהם בעצמם אומרים.

השלב השני - השלב הטכני

לפני שנמשיך, צריך להסביר נקודה פילוסופית חשובה[17] שההבנה שלה תעזור לנו בהמשך.

אנחנו מבינים כל דבר בעולם רק דרך הפעולות שלו ודרך מה שאנחנו רואים או שומעים או מרגישים, ממנו. אין לנו שום יכולת להבין או לתפוס מהו באמת הדבר עצמו[18]. את עצמותם הבלתי-תלויה של עצמים בעולמנו אנחנו לא יכולים להכיר. [19]

הדרך היחידה שבה אנו מבינים דברים היא אך ורק דרך הפעולות שלהם, כלומר הצורה שבה הם פועלים בעולם. אנו רואים רק מלבן לבן וקצת מלוכלך, ואומרים לעצמנו "זה קיר"[20]. אם נחשוב על זה באמת, אנחנו לא יכולים לדעת בשום צורה שזה באמת קיר. ומהו הדבר האמיתי שהוא המלבן הלבן הזה.

מה שאנו רואים, מרגישים, מריחים או חווים, לעולם לא יהיה הדבר עצמו, אלא הפעולות, הופעות שלו ולפי הפעולות וההופעות האלו אנו מחליטים בשכל שלנו מהו הדבר. ההתייחסות לכל דבר ודבר במציאות היא רק על פי ההופעה שלו אלינו ולא כפי שהוא בעצמותו. אין לנו שום הבנה או תפיסה במהות של הדבר.

זה נכון לגבי קירות, זה נכון גם לגבי אנשים אחרים, וזה נכון אפילו לגבי עצמנו. אדם לא יכול להכיר ,האת מהות האמיתית שלו, אלא רק דרך הופעתו בעולם - לדוגמא, אדם יכול לומר 'לא ידעתי שאני מסוגל 'הפתעתי את עצמי!'. הוא חווה חוויות מוזרות עם היצור שהוא תקוע בתוכו ומדי פעם מגלה ולומד על עצמו עוד דברים.

אין לנו שום דרך לדעת מה עומד מאחורי ההופעות שאנו רואים בעולם, או במילים אחרות – אנחנו מסוגלים להכיר אך ורק את המציאות הסובייקטיבית הסובבת אותנו, ולא את המציאות האובייקטיבית שעומדת בבסיסם של הדברים[21].

המשמעות של זה היא שאנחנו לא יודעים דבר על העולם כמו שהוא באמת, אנחנו רק יוצרים דמיונות והשערות במוחנו מהמידע שאנחנו שואבים מן העולם. יכול מאד להיות שאנחנו מבינים דברים הפוך לגמרי ממה שהם באמת. אין לנו שום דרך לדעת. אין לנו אפשרות לדעת מה נכון ומה לא נכון, מה המשמעות האמיתית של החוויות הרגשות והתחושות שאנחנו אוספים והאם באמת תרגמנו אותם נכון זוהי אינה בעיה צדדית וחסרת חשיבות, אלא בעיה מהותית בתורת ההכרה האנושית. אין לנו שום נקודה להיאחז בה ולדעת מהי המציאות לכשעצמה. לכאורה זהו אסון, אולם האנושות מוסיפה לחיות את חייה על אף הבעיה הפילוסופית הקשה הזאת[22].

למרות שאנו לא מבינים כלל מהי עצמותם של דברים בעולמנו, אנו מסתדרים איתם מצוין, וחוסר ההבנה הזה לא מפריע לנו להתחבר לרעיונות, לחיים, לעם ישראל, או לכל דבר אחר. העובדה שלעולם לא נוכל לדעת אם מאחורי כל דבר במציאות יש משהו ומהו אותו משהו, לא מפריעה לנו להתחבר ולהקשר לכל הדברים היפים והנפלאים בעולם ולפחד מהדברים הרעים שבו.

כהערה נוסיף שתופעה המופיעה בכל האנושות, בצורה כללית, כחלק מהחיים הנורמאליים, כנראה שהיא נורמאלית[23], לכן, אנו מבינים שעל אף הבעיה השכלית הקשה שאנו שרויים בה, אפשר וצריך לחיות איתה כפי שכל האנושות חיה איתה. מובן מאליו כי צורה זו שבה חיה האנושות כולה, איננה נובעת מטמטום מחשבתי, אלא מתוך ידיעה פנימית שהרובד השכלי הוא רק חלק מסוים מן העולם, וממילא יש לנו ודאות בקיומה של מציאות אוביקטיבית.

השלב השלישי - מה זה אלוהים

ברגע שניגשים לנושא של מה זה אלוהים, ישנם שני קשיים בדרך מהבנה גשמית להבנה רוחנית של  היחס אל המושג האלוהי. גם כאן, הקושי הראשון הוא נפשי, והקושי השני שכלי. 

הקושי הנפשי הוא שיותר נעים, קל ופשוט להתייחס למציאות בצורה גשמית ועבדותית ולא בצורה ,חופשית או בוגרת. העסק בינינו לבין האלוהים הישן היה פשוט - אנחנו מניחים תפילין ולא אוכלים חזיר והוא זן ומפרנס אותנו. אנחנו עושים את שלנו ואלוהים עושה את שלו. חלוקה ברורה בנינו לבין אותו אלוהים ישן ועצבני שיושב בשמים ואשר אין לנו שום הבנה או שליטה במעשיו. אם נהיה צדיקים גמורים ונצליח לשכנע אותו, אולי הוא יחליט להמטיר עלינו גשם, אבל לא אנחנו אלו ששולטים במצב. גם מן הבחינה האתאיסטית קל הרבה יותר להתנגד לדמות של אלוהים גשמי ורדוד שהוא בעצם דמות אדם משודרג וכוחני שכופה עלינו דברים מבחוץ, בצורה כזו כביכול אנחנו עומדים מול המושג הלא הגיוני שנקרא אלוהים ומשום מה אומרים לנו להאמין בו רק כי כולם מאמינים. אין לנו שום אחריות להתמודד עם המושג הזה ואין לנו שום סיבה לברר מה הוא אומר ביחס לחיים שלנו ומה המשמעות שלו לגבינו משום שהאלוהים הגשמי לא הגיוני ולא מסתדר עם שום דבר מדעי או עם המציאות שאנחנו חיים ומכירים.

כשנבין את היחס הנכון למושג האלוהי, יתגלה לנו שהמצב שונה לחלוטין. לנו יש בחירה חופשית ומתוכה אחריות אישית על כל דבר שקורה בעולם. אנחנו לא יכולים להמשיך להשליך אחריות על אלוהים. הבחירה החופשית שיש לנו היא מוחלטת ואנחנו לא יכולים להאשים אף אחד, כולל לא את אלוהים, במה שקורה לנו, כיוון שאנו יכולים לשלוט בכל, כולל הכל [24], בעצמנו[25]. 

כאן נמצא הקושי . הרבה יותר נוח להשאר עבד עם תחום אחריות מצומצם ולהאשים את אלוהים, מאשר להבין כי האחריות על כל הכישלונות שלנו היא קודם כל שלנו, ויש לנו את הכוח לפעול בעצמנו לשינוי המצב.

במבט ראשון, אין קשר בין יחס לא נכון ומגשים לאלוהים לבין האחריות על כל מה שקורה במציאות אבל בפועל, היחס הלא נכון לאלוהים נוטע באנשים את ההבנה השקרית שיש חלוקת תפקידים בינינו לבין, אלוהים. האדם אחראי על העולם הקטן והמצומצם שלו ואלוהים אחראי על כל השאר. לפי המחשבה הזו בגלל שאלוהים אחראי על כל השאר, אז לאדם אין שום אחריות על העולם.

רק אחרי שנבין את היחס הנכון לאלוהים, נראה שהכול באמת תלוי בבחירה החופשית המוחלטת שלנו. מבחינה נפשית, יש לאנשים התנגדות פנימית לקבל את הדברים הללו כי זה גורר אחריות כבדה מאד, ההבנה האמיתית לא מאפשרת לאנשים להתחמק מאחריותם לכל הרע הנגרם בגללם, ומאלצת אותם, להתמודד עם התוצאות הישירות של מעשיהם. לכשנגיע ליחס הנכון לאלוהים נרגיש בדיוק את הבעיה הזו.

הבעיה השנייה היא בעיה שכלית. היחס הנכון לאלוהים קשה להבנה, כיוון שמדובר בנושא מופשט. גם, בעולם המדעי, לדוגמא, ישנם נושאים שלמרות שהם נכונים עובדתית, קשה לתפוס ולהבין אותם בגלל שהם נוגדים את האינטואיציה ואת ההבנה האינסטינקטיבית היום-יומית.

האינטואיציה בנויה על תפיסת עולם גשמית ולכן היא מתקשה להבין דברים מסוימים. לדוגמה, תורת היחסות של איינשטיין והעובדה הפיזיקלית שהזמן לא קבוע אלא משתנה לפי המהירות שבה נמצאים לא מסתדרת עם האינטואיציה.

צריך להתאמץ כדי לקבל אמת שכלית שלא מובנת אינטואיטיבית. ישנם גם אנשים שהחשיבה קשה,'להם, ויש בטלנים שאינם רוצים לחשוב. כל מה שלא נכנס בשישים שניות, 'שישים שניות על אלוהים', 'שישים שניות על העולם הבא', ו-'שישים שניות על שבת' לא מתקיים אצלם[26].

 למרות הנטייה לרצות תשובות מידיות ופשוטות לכל שאלה, צריך גם יכולת למאמץ שכלי וגם התמדה. וחזרה על הדברים עד שהם מובנים, כדי להבין בצורה נכונה את היחס לאלוהים

כעת נבין את היחס הנכון למושג האלוהי. ועל מה היהדות מדברת כשהיא אומרת "אלוהים".

היחס אל אלוהים הוא היחס אל הכל. זוהי כל התשובה. לכאורה נראה שהתשובה הזו לא אומרת דבר, אולם כאשר נסביר אותה, נבין שחוץ ממנה לא צריך כלום. אמנם בתחילה היא נראית בלתי מובנת, כדרכם של דברים מופשטים, אולם לאט לאט היא תתבהר. כדי להבין טוב יותר במה מדובר נעיין בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בפסקה "צמאון לאל חי[27] ".

"אי- אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי-אם באויר האלהי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני-האדם שיהיו אלהיים  .דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה והמניח את הדעת..."

"אי- אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי-אם באויר האלהי". בשלב ראשון אנחנו עוד לא יודעים מה זה "האויר האלוהי" שעליו מדבר הרב, בגלל שאנחנו עוד לא יודעים מה זה אלוהים. בינתיים, למרות שזה לא מדויק, נקרא לו 'השלמות המוחלטת'[28] כדי להמשיך ולהבין את הפסקה. 

"הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני-האדם שיהיו אלהיים דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה והמניח את הדעת." הרב אומר שבן אדם אינו מסוגל להרגיש שלוות נפש אמיתית כל זמן שהוא לא נמצא בשלמות מוחלטת- וההוכחה לכך היא החיפוש התמידי בו שרויה האנושות אחר התקדמות בכל תחום. כל אדם רוצה עוד, ולא משנה באיזה תחום מדובר.

ישנם כאלו שרוצים עוד כבוד, כסף או הנאה, ישנם שמחפשים עוד ידע, וישנם הרוצים עוד תורה, המשותף לכל האנושות הוא שהיא תמיד עורגת ורוצה עוד. אין מי שמוכן לעצור במקומו ולהסתפק במה שיש בידו. אדם יעצור רק כאשר הוא נתקל בנושאים שאינם מעניינים אותו באופן כללי, או מפני שהוא מעוניין להשקיע בתחום אחר דווקא. בסופו של דבר, כולם רוצים עוד מכל דבר, וזה מפני שמנוחת האדם היא רק בשלמות המוחלטת.

"אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה... מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים." בעולמנו באופן טבעי אין, שלמות מוחלטת, היות והוא חלקי ומצומצם, ולכן תמיד יש לאן לשאוף. לעולם ניתן יהיה לקבל עוד כבוד עוד תורה, עוד כסף וכדומה. אדם יודע ומרגיש בעצמו את אותו רצון להתקדמות תמידית, חיפוש אינסופי ושאיפה קדימה. והאדם תמיד ימצא בשאיפה לאותה שלמות מוחלטת, שכאן קראנו לה, רק לצורך הבנת הפסקה, "אלוהים"

 "אבל האלוהים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון, הוא וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח. על- כן ימצאו על פי-רוב תלמידי-חכמים מבקשי-אלהים יגעים ועיפים ברוח..."

 וממשיך הרב "אבל האלוהים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא" אנחנו מחפשים את המושלם, והמושלם נראה שאינו קיים, "וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח". כפי שלמדנו בשלב של הלא, אלוהים למעלה מהכל וכל דבר שנגיד אודותיו אינו נכון. אומר כאן הרב כי מה שהוא מעל הכל, למעשה אינו קיים מבחינתנו.

לדוגמה, נניח שיש חייזרים שאי אפשר לחוש בהם בשום צורה, ואי אפשר לתקשר איתם בכלל. יכול מאד להיות שהם מקיפים כל אחד מאיתנו ברגע זה. אבל העובדה הזו חסרת משמעות באופן מוחלט. בגלל שהם למעלה מחושינו ותפיסתנו-הם לא קיימים. מה שמעל הכל פשוט אינו[29]. יוצא אם כן, לפי מה שאמרנו בשלב של "מה זה לא אלוהים", שבאמת אין אלוהים.

 "על-כן ימצאו על פי-רוב תלמידי- חכמים מבקשי-אלהים יגעים ועיפים ברוח". הפסקה הראשונה מדברת על כך שכל בני האדם מחפשים את אלוהים, את המוחלט, את מה שמעל הכל, את מה שמעבר. אך לכאורה אין דבר כזה בעולם . התוצאה, בסופו של דבר היא שהאנשים הרציניים, מחפשי האמת[30]  בסופו של דבר היא נשארים מתוסכלים, כי כשהם מנסים להתקרב לאלוהים, הם מגשימים אותו ומתייחסים אליו בצורה מחשבתית לא נכונה ובזה מקטינים אותו - ובכך מתרחקים ממנו.

"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה,בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור"

כאן בא הפתרון של הרב. "צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין" זהו משל. כדי להיכנס  לארמון צריך לעבור דרך השער. ומהו אותו שער? 

"ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור." הרב מסביר שהיחס לאלוהים הוא היחס אל כל ההוויה אל כל המציאות ומעבר לכך. הרב כותב פה בצורה של שיר כדי להדגיש לנו שאלוהים מתגלה בכל, כולל הכל כשכותבים בצורה יבשה וטכנית - "אלוהים מתגלה בכל" כל אחד יחשוב על 'הכל' בצורה שונה ובדרך, כלל גם קטנה וחלקית יותר מכוונתו של הרב. הדרך השירית לירית גורמת לאדם להבין גם דרך הרגשות ההתפעלות, החיים והנשמה שלו, שהמושג 'הכל' כולל באמת הכל. הוא כולל, למשל, גם את כל המחשבות .שהיו ושיהיו, את כל מה שקרה או אף עתיד לקרות בעולם. 

כאן ישנה מלכודת שצריך להיזהר ממנה . 'הכל' הוא מושג אין סופי, וזה דומה מאד לשיטתו הפילוסופית. של ברוך שפינוזה, הקרויה פנתאיזם. פן - כללי, תאיזם – אלוהי, הוא כמעט צדק, אבל בגלל שהוא כמעט צדק, הוא לגמרי טעה. שפינוזה טען שאלוהים הוא הכל [31], וזוהי טעות מוחלטת לומר כך. זוהי הקטנה של אלוהים. לעומת שפינוזה. אנו אומרים שאלוהים מופיע בכל .כשאנחנו אומרים מופיע, אנו לא מצמצמים את אלוהים ל'הכל' שלנו, מי שטוען שאלוהים הוא הכל, למעשה מצמצם, מקטין ותוחם אותו. 

לומר על יצחק שהוא מופיע, בחליפה זה מתאר אותו, אבל לא מגביל ומקטין אותו. אם נגיד שיצחק הוא אדם שלבוש בחליפה, כשיצחק יבוא בלי חליפה - הוא לא יהיה יצחק. כששפינוזה אומר שאלוהים הוא הכל, הוא מגדיר ומגשים אותו, רק לתוך גבולות המחשבה האנושית של המילה "הכל ". כשאנחנו אומרים שאלוהים מופיע בכל אנחנו לא מדברים על עצמותו של אלוהים[32]. 

היחס לאלוהים נובע מהמפגש שלנו עם ההופעה של אלוהים אלינו דרך המציאות . בדיוק כמו שהיכולת שלנו להתייחס לכל פרט במציאות, מאדם ועד גרגיר עפר, נובעת מהמפגש שלנו עם הצורה שבה הוא מופיע במציאות, מהצורה שבה חווים את סך כל ההופעות שלו -וכמו שהוסבר בשלב הטכני - כך בדיוק היכולת לחוות את ה' היא אך ורק דרך הפעולות שלו. כמובן, שכאשר מדובר על כל פעולותיו של הקדוש . ברוך הוא המשמעות היא הכל. 

החידוש שבצורת ההסתכלות הזו הוא שבעוד שבעבר חשבנו שצריך להתרומם לאיזושהי תפיסה על טבעית ומטאפיזית כדי לדעת ולהכיר את אלוהים, כעת מובן כי הקדוש ברוך הוא פשוט מופיע כאן בכל מקום. במקום לחפש את ה' בגבהי מרומים, גילינו שהוא כבר נמצא כאן ומופיע בכל המציאות. במקום לעלות אליו, הבנו שרק צריך לדעת איך להסתכל מסביב.

סיימנו את השלב של הכן. היחס אל המושג האלוהי הוא היחס אל הכול. עכשיו יש לנו ביד דרך שבה נוכל לטפל בכל שאלות האמונה[33].  

למאמר המלא לחץ כאן. 

_{נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מה זה אלוהים על פי היהדות?" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).}

[1] כל סבוכי הדעות שבבני האדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה ע"ד המושג האלוהי." (הראי"ה קוק, אורות, זרעונים, עמ' קכ"ד.),"דעת אלוהים" היא יסוד התורה כולה ומטרתה העליונה. כל המצוות שבתורה, עניינן להשלים בנו את דעת אלקים, למלא את כל חיינו בדביקות העליונה. וכן כתבו הקדמונים שבמצוות האמונה היסודיות של "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך" כלולות כל המצוות; בהן נמצאת תמצית הכל, דעת אלקים אמת, ומהן נמשכת ומופיעה כל התורה." (הרב צב"י טאו, לאמונת עתנו ח"ב, 'הישר כדוד', עמ' י"ד)

[2] ויאמר אלוהים נעשה אדם, רצה לומר: אלוהים - שהוא בעל הכוחות כולם..." (רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ראשון, פרק י"א.) , "ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף בעל היכולות, בעל הכוחות כולם." (רבי יוסף קארו, שו"ע או"ח, סימן ה' הלכה א')

[3] וכל שכן שכבר פגשנו אדם שהיה נחשב מחכמי ישראל, וחי ה', יודע היה דרך הלכה, ונשא ונתן במלחמתה של תורה כפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מספק אם ה' גשם בעל עין ויד ורגל ובני מעים, כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי, מאנשי קצת ארצות, פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שיאמר חלופו, וקראוהו מין ואפיקורוס, והבינו דרשות מסכת ברכות על פשוטיהן. וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי." (רמב"ם, אגרת תחיית המתים, בתרגום ר"ש אבן תיבון).

[4] "מה שהביא את המאמינים במציאות תארים לבורא להאמין בכך, קרוב למה שהביא את המאמינים בהגשמה להאמין בה. את המאמין בהגשמה אין מביא לכך עיון שׂכלי, אלא הליכה בעקבות הפשט של הכתוב בספרי הקודש. כן הדבר לגבי התארים. מכיוון שנמצא שספרי הנביאים וספרי ההתגלות תיארו אותו יתעלה בתארים, הובנו הדברים כפשוטם, והאמינו שיש לו תארים . כביכול חשבוהו נעלה מכדי שתהיה לו גשמות ולא חשבוהו נעלה מכדי שיהיו לו מצבים גשמיים, הוהים -'מקרים' כלומר, הכשרים והנטיות הנפשיים אשר כולם איכויות. כל תואר אשר המאמין בתארים טוען שהוא עצמוּתי לאל יתעלה - תמצא שמשמעותו משמעות של איכות - אף שאין הם אומרים זאת במפורש - מתוך שהִשוו זאת למצבי כל גוף בעל נפש חייתית אשר היו מורגלים אליהם. על הכל נאמר: דברה תורה כלשון בני אדם. כוונת כולם אינה אלא לייחס לו שלמות (אך) לא עצם אותה משמעות שהיא שלמות לבעל נפש מן הברואים. רובם תוארי פעולותיו השונות, ועם שוני הפעולות אין העניינים המצויים בפועֵל משתנים." (רמב"ם, מורה נבוכים, בתרגום מ. שוורץ, ח"א פרק נ"ג).

[5] "[החכמים] ז"ל אמרו אִמרה כוללת הדוחה את כל מה שכּל התיאורים הגופניים האלה שהנביאים מזכירים גורמים לדָ מוֹתוֹ דמיון- שווא. זאת היא אִמרה, המורה לך, שעל דעתם של החכמים ז"ל לא עלתה ההגשמה מעולם. בעיניהם היא לא היתה דבר המעורר דמיונות-שווא או המבלבל. לכן אתה מוצא אותם בכל התלמוד והמדרשות מחזיקים בהתמדה בפשטי נבואה אלה, מכיוון שידעו שזה דבר בטוח מפני בלבול ואין לחשוש שיביא לידי טעות כלל, אלא הכל על דרך ההמשלה והדרכת הדעת אל נמצא". (רמב"ם, מורה נבוכים, ח"א פרק מ"ו)

[6] "והיסוד השלישי - שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כח של גוף, ולא יארעוהו מארעות הגופות, כמו התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה". (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, בתרגום ר"ש אבן תיבון.)

[7] פיוט "יגדל", נכתב על ידי ר' דניאל בן יהודה הדיין שחי ברומא כמאה שנים לאחר הרמב"ם.

[8] אפשר למצוא בהרחבה בנספח א'.

[9] "לאחר הקדמה זו אומר, שכבר הוכח הוכחה מופתית, שהאל יתעלה הוא מחויב - המציאות שאין בו הרכבה כפי שנוכיח הוכחה מופתית; ואין אנו משיגים אלא את עובדת-היותו , ולא את מהותו. לא ייתכן אפוא שיהיה לו תואר חיוב, מפני שאין לו עובדת- היות מחוץ למהותו כך שתואר יוכל להצביע על אחת משתיהן. לא כל שכן [לא ייתכן] שתהא לו מהות מורכבת, כך שהתואר יצביע על שני חלקיה. על אחת כמה וכמה [שלא ייתכן] שיהיו לו מקרים באופן שהתואר יצביע גם עליהם. מכאן שאין לו תואר חיוב בשום פנים." (רמב"ם, מורה נבוכים, ח"א פרק נ"ח).

[10] הרחבה בנושא אפשר למצוא בנספח ב'.

[11] "ועיקר היראה שהיא באה מכוח האהבה, כי מי שהוא אוהב את אחד הוא מתכוון לעשות רצונו בכל אשר אפשר, שלא יהיה פירוד  לזאת האהבה, ובשביל כך הוא ירא לעבור רצונו גם כן אף בדבר קטן כי זה היה ביטול האהבה." (מהר"ל , נתיבות עולם, נתיב יראת ה', פ"א).

[12] "אמנם, מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפרסם מן החובה אשר על כל  ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאלו יגלה אביו את דעתו גלוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפרוש או שיאמר לו פעם אחרת. והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו, שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב ורע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר, בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, שלא יאמר: לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפרוש. אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת." (רמח"ל, מסילת ישרים, פרק י"ח - בבאור מידת החסידות).

[13] "ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל"(שופטים, ב' י'.) - "ויקם דור אחר אשר לא ידעו את  ה' ע"י העיון והלימוד וגם לא ידעו את המעשה עפ"י ראות עיניהם ומאז התחילו לעזוב ארחות יושר וללכת בדרכי חושך." (מלבי"ם, שם.( "ותפשי התורה לא ידעוני" (ירמיהו, ב' ח'.) - "ותופשי התורה ראוי שידעו את ה' כי זה תכלית הלימוד והם לא ידעוני" (מלבי"ם, שם.) "ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם" (עמוס, ב' ד'.) - "את חקיו לא שמרו, שמה שלא שמרו את חקיו לא היה מצד היצה"ר ולתיאבון רק מצד הכפירה ומאסם בתורה, והסבה לזה היה כי ויתעום כזביהם שהם דעות כוזבות שהיה להם באמונה." (מלבי"ם, שם.) "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה" (דברי הימים ב', ט"ו ג'.) - "ימים רבים חלפו לישראל, ללא אלהי אמת, ר"ל כי ההשגה תהיה, א' ע"י הערת השכל שיכירו את אלהי אמת מצד דרשם האמתיות והשיגם אותם, ואז יכירו את ה' וידבקו בעבודתו מצד עיון השכל, ב' ע"י הערת התורה שתלמד דעת איך יעבדו את ה' ותיעד בגמול ועונש לעובד ולממרה, כמ"ש בחוה"ל בהבדל שני ההערות האלה, והערה התוריית תהיה או ע"י המורים, או ע"י הלימוד בספר התורה, והנה בימים הרבים שחלפו והיו אצלם ללא, עד שלא דרשו את ה' לא מצד הערת השכל ולא מצד ההערה התוריית..." (מלבי"ם, שם.) "כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה חס ושלום דבר שאין צורך בו כלל." (בעל הסולם, ספר ההקדמות, הקדמה לספר הזוהר, אות ס"ט, עמ́ צ"א.) "...ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתרה ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו לא היה נענש עליו, והניח לעין בשרשי דתו ויסודי תורתו אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצות אם לא ידעם ויעשם, כמו אמונת היחוד, אם אנחנו חייבים לעין בו מצד שכלנו, או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלהינו אחד כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת, או אם אנחנו חיבים לחקור על ענין האחד האמת... והענין הזה אין המאמין רשאי שלא ידענו... וכן, אם היתה דעתך קצרה והכרתך חלשה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך... אבל אם אתה איש דעת ותבונה שתוכל לעמד בהן על ברור מה שקבלת מהחכמים הנביאים משרשי הדת וקטבי המעשים, אתה מצוה להשתמש בהן עד שתעמד על הענין, ויתברר לך מדרך הקבל והשכל ביחוד("רבנו בחיי, חובת הלבבות, הקדמה.) "בגלות, מתוך מה ש"גלינו מאצרנו ונתרחקנו מעל אדמתנו"... התמעטו כוחותינו ונתדלדלו, ואותו המקצוע הגדול והיסודי של "ראשית חכמה יראת ה'", של לימוד אמונה ודעת אלקים, - נעזב ונתמעטה דרישתו. תופסי התורה, לומדיה והוגיה פנו לעסוק בנגלותיה של התורה, בפלפולי הלכות ובפסקי דינים, ואילו בעיקר הכל, ביסודות האמונה והחיים - לא עסקו ולא ביררו; וכבר האריכו בעניין זה רבים מגדולי ישראל." (הרב צב"י טאו, לאמונת עתנו ח"ב, 'הישר כדוד', ע"מ י"ד).

[14] "כשמלמדים את האדם תורת ההכנעה לפני האלוהים ואין מלמדים אותו את הגדולה האלוהית, הרי מקלקלים בזה את נפשו, שמלמדים אותו לחיות חיי עבדות והשפלה..." (הראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א' תת"ע.) "כשההשכלה האלוהית היא קטנה אז הציור שמציירים את האלוהות הוא גם כן קטן. וכיוון שהתוכן האלוהי הוא מבאר את ההקטנה האין סופית של האדם לפניו, אז אין לשער עד כמה האדם נעשה זוחל ובטלן על ידי יראת שמים שאין בה דעה." (הראי"ה קוק, ערפילי טוהר, עמ' מ"ו).

[15] אבל בני אדם הנפחדים ונרעשים ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל הציור האלוהי ובחקר כבודו, והציור  עצמו נהפך להם לרועץ, וחובת הכבוד לאלוהים מתגלמת אצלם בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר שהיא משפלת בקרבם רגש עדין וטוב ומהפכת אותם לעבדים עצובים ואכזרים שונאים זה את זה ושונאים את אלוהים באמת בתוכיות לבם, אף על פי שיאמרו תמיד דברי אהבה וכבוד כשמזכירים את ה'. 'בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני'." (הראי"ה קוק, מוסר אביך, עמ' פ"א.(

[16] "החסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, הוא מה שבמקום יראת חטא היא 16 מתחלפת על יראת המחשבה, וכיוון שהאדם מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות הנוטלת את נשמתו מכשלת את כוחו ומעיבה את רוחו." (הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', עמ' כ"ו.) 

[17] כגון: "את הדבר כשהוא לעצמו אין אנו יודעים. אלא את הופעותיו, זה יסוד תורת הדעת, בביקורת התבונה הטהורה, אי אפשר שתהיה 17 לנו הכרה של דבר כלשהו. כשל דבר כשהוא לעצמו, אלא במידה שהוא דבר של הסתכלות חושנית היינו תופעה." (עמנואל קאנט, "ביקורת התבונה הטהורה", הקדמה.) ועיין לעיל הערה 31.

[18] המהר"ל (מורנו הרב ליווא) כותב בספרו תפארת ישראל שאין דבר בעולם שאינו פועל, ומה שאינו פועל למעשה לא קיים : "הנבראים  אשר ברא ה' יתברך בעולמו כלם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו וכל אחד לפי מעלתו וחשיבותו גודל פעולתו. הנה השמים וכל צבא השמים כולם פועלים מסבבים הרקיע ופועלים בתחתונים כמו שבראם השם יתברך וסדר אותם. וכן התחתונים כולם פועלים." (מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ראשון). 

[19] המהר"ל (מורנו הרב ליווא) כותב בספרו תפארת ישראל שאין דבר בעולם שאינו פועל, ומה שאינו פועל למעשה לא קיים : "הנבראים  אשר ברא ה' יתברך בעולמו כלם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו וכל אחד לפי מעלתו וחשיבותו גודל פעולתו. הנה השמים וכל צבא השמים כולם פועלים מסבבים הרקיע ופועלים בתחתונים כמו שבראם השם יתברך וסדר אותם. וכן התחתונים כולם פועלים." (מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ראשון).

 [20] "והחוש אינו משיג רק חיצוניות הדברים כפי מה שהם פועלים על חושו, לא את אמתת הדברים כפי מה שהם בעצמם... ולא נוכל  לאמר רק שכן השגנו את עצם המושג בחושנו, לא שהשגתנו את עצם המושג הוא עצם המושג. ושיטה זו ידועה אצל הפילוסופים הקדמונים, והאחרונים בבקרם את תכונת התבונה האנושיית התבוננו בה בינה." (מלבי"ם, הקדמה לפרושו על ספר איוב, המערכה הראשונה.) "אמת הדבר, שמאז ומעולם ידענו, ולא הוצרכנו לקנט שיגלה לנו רז זה, שכל ההכרות האנושיות הן סוביקטיביות יחוסיות, זאת היא ה'מלכות' בבחינת כלי דלית לה מגרמה כלום." (הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה א', עמ -' מ"ז מ"ח).

   [21] אם נשאל כעת מהו צבעו האמיתי של השולחן שלפנינו, כשהוא לעצמו, כלומר לא כפי שהוא משתקף לעינינו אלא כמו שהוא באמת, נחטא בשאלה חסרת משמעות. לשולחן עצמו אין כלל צבע. פירושה של השאלה 'מהו צבעו של עצם פלוני?' הוא: 'מהוא הצבע שיופיע בתודעתו של צופה אנושי רגיל שיצפה בעצם זה?' כך הדבר לגבי כל התכונות של העצמים והאישים השונים שאנו צופים בהם בחושינו... המסקנה המתבקשת היא שחוסר היכולת לתפוס את הדבר כשהוא לעצמו אינו מגבלה אנושית... חוסר היכולת הזה נגזר מן העובדה שלדבר כשהוא לעצמו אין כלל צורה. המונח 'צורה' פירושו הוא: העצם כפי שהוא מופיע בהכרה הצופה בו. להכיר דבר בעולם, פירושו ליצור תרגום חושני שלו בהכרתנו ולא ליצור קשר עם צורתו 'האוביקטיבית'. אין דבר כזה 'צורה אוביקטיבית'. כאמור לעיל, חוסר היכולת לתפוס את העצם כשלעצמו, אינה קביעה פיזיולוגית/ מדעית אפוסטריורית. זוהי קביעה לוגית/ אפיסטמולוגית אפריורית, מעצם הגדרתם של המושגים 'הכרה' ו-'צורה'." (הרב מיכאל אברהם, שתי עגלות וכדור פורח, עמ' 64 ).וע"ש להסבר מעמיק יותר בנושא זה.

 [22] למרות זאת. ישנה כאן נקודה שראוי לחשוב עליה - כיצד ניתן לחיות במציאות שלמעשה אין ביכולתנו להכירה באמת - אולם בחיים 21 המעשיים היא איננה מפריעה לאף אחד וזו הנקודה שלשמה נלמד השלב הזה.

 [23] "בשׂכל מבחינים בין העניין הכללי לעניין הפרטי. שום הוכחה מופתית אינה אפשרית אלא בעניין הכללי ". (רמב"ם, מורה נבוכים, ח"א 22 פרק ע"ג.) "ואולם המפורסמות, הנה יש בהם חלוף ויתרון, כי יש משפטים נתפרסמו אצל אומה אחת ולא נתפרסמו אצל אומה אחרת. וכל מה שהיה הענין מפורסם אצל אומות רבות, האמתות בו יותר חזק." (רמב"ם, מילות ההגיון, שער ח'.) "...כי המקרה לא יתמיד ואינו הרבה, אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה... שאי אפשר שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל הוא האל אשר סדר הכל בחכמתו וברא הכל בתבונתו... שאין ראוי לומר שיהיה המציאות העולם וטוב סדרו במקרה קרה כי המקרה אינו תמיד ואינו רב מאד, וכל הנמצאים עם רבוים הם מסודרים ועומדים תמיד כסדרם ולפיכך סדר נבראים אינו במקרה קרה..." (מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ט"ז).

[24] לדוגמה - "מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'. תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא... אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים... שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי. שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים - ונותן לו... תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ותגזר אמר - אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה." (תענית, דף כג ע"א.), "חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה: בתי למאי עציבת? - אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת. - אמר לה: בתי, מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה." (שם, דף כה ע"א.) "אמר החבר: ואם ימצא בן אדם אשר יבוא באש ולא תשרפהו, ויעמד זמן רב בלי מאכל ולא ירעב, ובעור פניו יקרן אור שאין העין יכולה לעמוד בו, ולא יחלה ולא יחלש - עד שבהגיעו לאחרית ימיו ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישון ביום ידוע ובשעה ידועה, ונוסף על כל אלה ידע תעלומות מה שהיה ומה שיהיה..." (ריה"ל, ספר הכוזרי בתרגום יהודה אבן שמואל, מאמר ראשון, מ"א.)   

[25] "ודעו, רבותי, שעקר מעקרי דת משה רבנו, וגם הפילוסופים כלם מודים בו, שכל מעשה בני אדם מסור להן, ואין שם לא מושך ולא  כופה...ואין שם טבע ולא מולד שמושך אותו לאחד מן הדרכים כלל." (רמב"ם, אגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים).

[26] זוהי, אגב, אחת מהסיבות לקושי בלימוד גמרא בעיון. בעוד בקיאות, אפשר לומר, היא רק עניין של טכניקה, בלימוד גמרא בעיון צריך  לחשוב על עשר שיטות במקביל, ולראות איך כל המחלוקות מסתדרות לפי כל שיטה. 

[27]  הראי"ה קוק, אורות, זרעונים, עמ' קי"ט

[28] זו כמובן אינה הגדרה נכונה של אלוהים, ונשתמש בה רק לצורך הבנת הפסקה.

[29] עיין שם בהמשך "הם מבקשים מה שהוא למעלה מכחם, מה שהוא לעומתם אין." (הראי"ה קוק, אורות, זרעונים, עמ' קי"ט)   

[30] "ראשית דבר צריך אני להגיה בלשונך, שכתבת מהתמצית אשר קלטת מאשר קראת בדברי, שחטיבתם המיוחדת של ישראל היא  בתור עם המתיחש לאלהות "לא לעצמיותו כי אם לדרכיו". השלילה של "לא לעצמיותו" איננה צודקת. אנכי הנני רגיל להבליט רק את החסרון העצום, הנמצא בהקטנות של הרעיון האלהי, כשהוא פונה רק אל העצמיות בלא האידיאליות. אבל לפנות אל האידיאל האלהי בלא קשור לעצמיות אור אין סוף, זהו אבסורד גמור ואי אפשר. כי באין אור חיים, הכל נופל ונובל. אין שום אידיאל חי וקים במציאות בלא שפע החיים של אור העצמיות האלהית, הנובע תמיד ממעמקי המדע ומקור החיים של האמונה הבהירה, מעוז החיים ואור העולם." (הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, עמ'  507).