הרבנית ד"ר חני פרנק, מלחמת חרבות ברזל
לצערי, עם העורף יש לי רומן לא ידידותי בכלל כבר כמה שנים טובות, מאז שאני סובלת מפריצת דיסק צווארית. העורף שלנו הוא איזור בגוף שעל פי רוב איננו שמים אליו לב במיוחד, על אף שהוא בעצם מחזיק עבורנו את הראש, והחוליות שלו הן החוליות הראשונות של עמוד השדרה שלנו, אלו שמשפיעות הן על הגפיים, בעיקר העליונות, והן על היציבה והיציבות של הגוף כולו. אני כותבת את זה מניסיון כואב, כי כשיש מה שזז ממקומו ולוחץ עליהן – כל האיזון של הגוף משתבש. כמו רובנו, גם אנחנו ממשפחות המגויסים: אישי, בני וחתני, ושני אחיי – כל אחד במקום שבו הוא משרת ומועיל לעם ישראל בעת הזו. משפחות המגויסים וכל מי שסביבם, הן העורף של הצבא. אם נחזור לדברים שפתחתי בהם – אנחנו אלו שבזכותם הצבא יכול כרגע לתפקד. תשומת הלב של העם מופנית כעת בעיקר לחיילים ולאזרחים שנמצאים בקו האש, וכך צריך להיות. כולנו מתפללים עליהם שישובו אלינו לשלום, בבריאות איתנה בגוף ובנפש. כשתשומת הלב איננה מופנית לעורף – זה סימן טוב. זה אומר שהוא עושה את תפקידו החשוב נאמנה – מחזיק את הראש [הנה הערך הפשוט של דמוקרטיה, בה האזרחים הנמצאים בעורף הם אלו שנתנו ונותנים את הכוח למנהיגים], ושומר על יציבות הגפיים ויציבות הגוף כולו. תפקוד גבוה בשיתוף פעולה מלא בעורף יכול לאפשר את הניצחון במלחמה.
איך עושים את זה?
קודם כל – אין על עם ישראל! לראות את רוח ההתנדבות והרצון לעשייה של כל אחד ואחת זה פשוט מדהים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים לריב ולהיות מפולגים בלי סוף, אבל ברגע שצריך – אנחנו גם יודעים להתאחד ולהיות כאן אחד בשביל השני על כל המשתמע מכך. אבל מעבר לכך, יש תפקיד חשוב נוסף לעורף, במיוחד בזמן מלחמה – והוא לשמור על היציבות ועל הביטחון בתוך כל הבלגן שמסביב. נכון, הגוף נפגע. כולנו דואבים וכואבים מאוד את לכתם של הרבים הרבים מבינינו שנרצחו במלחמה הנוראית הזו. אפילו על התפקוד של הראש עולות בתוכנו תהיות ושאלות. אבל לעורף אין זמן כעת להתעסק בכל זה. הוא חייב לשמור על עצמו ועל היציבות שלו, כדי לאפשר את ההצלחה. והתפקיד הזה, הוא בעיקר בעיקר שלנו – של הנשים. אני חוזרת במחשבותיי כל הזמן לתקופת המאבק בגירוש מגוש קטיף. גם אז היינו כמרקחה. גם אז הכל מסביב נראה לנו, לפחות לאלו שנאבקו כנגד גזירת הגירוש, מתבלגן והולך. הפגנות – כל פעם במקום אחר בארץ, נסיעות אינסופיות לאזור הגוש, לנסות להשפיע ולעזור – כל זה שיבש מאוד את מערכות החיים שלנו. כאמא לילדים קטנים באותה תקופה, הייתי חייבת להישאר בעיקר בבית, ולא יכולתי באמת להשתתף הרבה במאבק על הגוש (עד הימים האחרונים שבהם ירדנו כל המשפחה יחד לבדולח). אני זוכרת שהיה לי קשה לא לעשות הרבה, והתקשרתי לרבנית חדווה אריאל, שהרגיעה אותי והזכירה לי שהתפקיד שלי כאמא הוא להיות העוגן של הבית, מה ששומר על היציבות שלו, גם כשכולם יוצאים וחוזרים. דבריה הולכים איתי מאז. היום, כשאני נמצאת בבית, ומשתדלת לתפקד היטב בתוך כל הבלגן שסביבנו, אני מרגישה שוב עד כמה התפקיד הזה של העוגן, של העורף, חשוב.
כיצד נוכל להתייצב? מחשבות טובות ומעשים טובים! האמירה הידועה שמחשבה יוצרת מציאות תקפה לא רק בשגרה, אלא גם ואולי אפילו בעיקר – בעת מלחמה. אנחנו לא יכולים בהכרח לבחור מה תהיה המציאות של חיינו, ואילו אתגרים היא תזמן לנו. אבל הבחירה החופשית שלנו מאפשרת לנו לבחור את התגובות, את המחשבות והרגשות שנפעיל כלפי המציאות. זה לא קל. כמי שסובלת כבר זמן רב אני יכולה להעיד על כך שלא בכל רגע אני מצליחה לחשוב טוב. אבל אני משתדלת, כי אני יודעת שכשאני חושבת טוב, ובעיקר כשאני פועלת טוב ומשתדלת להיות עסוקה ובעשייה – גם הכאב מוצא את מקומו הנסבל.
בימים רגילים אני ב"ה משתדלת להיות כל כך עסוקה, שקורה לא פעם שאני בכלל לא מספיקה להתעדכן בחדשות. אני סומכת על הווצאפ שלי שאם יקרה משהו רציני, אני כבר אשמע על זה שם. לפעמים אישי מתפלא כיצד יתכן שאינני יודעת חדשה מסוימת, ואני מסבירה שפשוט לא היה לי זמן להיכנס ולשמוע על כך. ב"ה. בתקופה הזו, האתגר יותר קשה. הלב דואג וממילא הנטייה היא לפתוח את אתרי החדשות בכל רגע ולהתעדכן. אבל צריך לזכור שלעדכונים האלו יש מחירים כפולים: הם גם מסיטים אותנו מהעשייה וגורמים לבזבז את הזמן שלנו בחיים – במקום לפעול טוב, אנו נמשכים רק לקרוא עוד כתבה, עוד פוסט, עוד תגובה. ובנוסף לכך, וזה אולי החמור יותר – הם גורמים לנו למחשבות דאוגות ופחות טובות, ולא מאפשרים לנו את השליטה והבחירה שלנו במחשבות טובות שייצרו גם מציאות טובה יותר. ברור שלא להתעדכן בכלל לא נצליח, אבל חלק מהדוגמה האישית שלנו לסביבה, חלק מהיותנו עוגן ועורף, דורש מאיתנו שליטה ואיפוק ובחירה מתי וכמה להתעדכן בחדשות, מה לראות ועל מה לוותר מראש, כיון שזה לא ישפיע עלינו טוב.
אם בכל זאת דאגה נכנסת ללב, וקשה שהיא לא תיכנס – הרי שהדרך הטובה ביותר שאני מוצאת להתמודד איתה, בנוסף לכל מה שכתבתי לעיל, היא לזכור שמתוך חמש האותיות הראשונות של הא"ב העברי, האות היחידה שאיננה נמצאת במילה דאגה היא האות ב', האות של הביטחון בה'. האות הפותחת לנו את ספר התורה, אותו נתחיל שוב ללמוד מחדש בשבת הקרובה. אין דרך טובה יותר בעיניי להתחזק בביטחון בה', בצור ישראל וגואלו, מאשר להתחזק בתפילות, ועד כמה שמצליחים גם בלימוד התורה, שהיא מגנה ומצילה מכל צרה. וכשקשה ללמוד תורה, שווה לפתוח את ספר התהילים. המילים שנפגוש איכשהו תמיד יהיו המתאימות ביותר למצב הרוח והנפש שלנו. מדהים עד כמה דוד מלכנו ידע לכוון מלפני אלפי שנים ועד היום, לכל מה שקורה לנו כעם.
וואחרי הכל – כמובן גם להכניס את המציאות לפרופורציות הנכונות. כנכדה לניצולת שואה שסיפרה לנו רבות וגם השאירה לנו ספר כתוב, מספיק לי להיזכר בסיפוריה של סבתי ע"ה, כדי להבין שאני עדיין חיה בגן עדן לעומת כל מה שהיא עברה. כל נפש שהולכת מישראל כואבת לנו. כל פצוע ופצוע. והמספרים כעת בלתי נתפסים. ובכל זאת – בהשוואה לשישה מיליון? בתזכורת שיש לנו צבא, יש לנו מדינת רווחה, יש המוני אזרחים שלא משתפים פעולה עם השלטונות כדי להרוג אותנו, כפי שקרה בפולין ובכל הארצות שהנאצים ימ"ש כבשו, אלא בדיוק להיפך – עושים כל שביכולתם כדי לסייע ולעזור בעת הצרה שהגיעה אלינו. זכינו ואנו רואים את הגאולה בעינינו. האור הולך ועולה, וכל שנדרש מאיתנו כעת הוא לזכור להיות מאוחדים, לזכור מה תפקידנו כעם בארץ הזו, ולזכור גם בתוך הצעד אחורה שלכאורה קורה לנו כעת – שמתוכו אי"ה נתקדם קדימה עוד ועוד, עד שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן!
הדברים נכתבים לכבודה של אשת העורף הלוחם האהובה, הפיזיותרפיסטית שלי בעבר, ראשית צור, אשתו של סא"ל יהונתן צור, שנפל בעת מילוי תפקידו במלחמת חרבות ברזל בדרום. ה' יקום דמו וייתן כוחות וישלח נחמה לאשתו ולילדיו, בתוך כל ישראל.