מאת הרבנית נעמי שפירא
פורסם לראשונה בכתב העת "מעשה חושב", ב'
בקשר בין איש לאישה משתקפות מערכות יחסים אחרות, כלליות ורחבות, העומדות ביסוד הקיום של עם ישראל ושל העולם כולו. שורש החיבור בין שניים הוא בקשר בין הבריאה לבורא, והוא מתגלה ברמות שונות ובהקשרים שונים במציאות: אור וכלי, שמים וארץ, מים עליונים ומים תחתונים ועוד. החיבור בין איש ואישה הוא חוליה אחת בתוך שרשרת של חיבורים החורזים את המציאות כולה ומשתקפים אלו באלו. קול ה' המתגלה אל משה באוהל מועד מגיע דווקא מבין הכרובים המעורים זה בזה: ”וישמע את הקול מדבר אליו מעל לכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" (במדבר ז, פט). ההתגלות האלוהית, הופעת דבר ה' בעולם, מגיעה מתוך מבנה זוגי, מתוך קשר וחיבור בין שניים. ההתקשרות של שניים, הפיכתם ליחידה אחת, מביאה לידי ביטוי את האחדות העמוקה המסתתרת מאחורי השוני, הפער וההבדלים. גילוי זה הוא הרקע להופעת אחדות ה' בעולם.
כאשר אדם מקיים מצווה הוא מאחד עליונים ותחתונים. מבחינה זו, כל יהודי שמקיים מצווה הוא שליח של עם ישראל ליצור חיבור נוסף בין כנסת ישראל לה', כפי שאפשר לראות בנוסח 'לשם ייחוד' הנאמר לפני קיום המצוות.
אותו חיבור עליון ונשגב, הנותן משמעות לעצם קיום העולם, משתקף ומתגלה גם בקשר הנקודתי בין איש לאישה, במעשים הטריוויאליים, הקטנים, שבונים את הזוגיות והופכים שניים לאחד.
מתגלה כאן עיקרון חשוב ביהדות: לגבוה ביותר, לנשגב ביותר, יש היבט קיומי, פרטי ומצומצם. ”גדול שימושה יותר מלימודה" - כשם שהדרך שבה תלמיד חכם אוכל, הולך, ישן ומשוחח מלמדת עליו ומגלה את העוצמה הרוחנית של אישיותו ואת קדושתו, כך גם הדרכים שבהן נבנה כל בית בישראל, הרוקמות את הקשר בין בני הזוג, מושפעות מן הקשר בין ה' לעם ישראל ולכלל הבריאה ומגלות אותו, ויש בהן גם כוח להשפיע עליו ולהעצים אותו.
אחד היסודות של הקשר הזוגי מתגלה לנו בכתובים המספרים על בריאת אדם וחוה. תיאור הבריאה מופיע פעמיים בחומש בראשית - בפרק א ובפרק ב. בפרק א מתוארת בריאת האדם כדמות אחת הכוללת זכר ונקבה:
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז).
רק בפרק ב מתוארת באריכות בריאת האדם עפר ונשמה, החיפוש אחר עזר לאדם ויצירת האישה מצלעו. מהי אותה צלע? איך נראה האדם לפני שנלקחה ממנו אותה צלע?
במדרש ובגמרא מובאות כמה תשובות לשאלות הללו; אחת מהן גורסת שבתחילת בריאתו היה האדם עשוי שתי דמויות שהיו מחוברות זו לזו בגבן:
"אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים (=דו-פרצופי) בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן". (בראשית רבה, פרשה ח)
לפי הדעה הזו, אדם וחוה היו מחוברים בתחילה אחור לאחור. בחיבור הזה היתה שלמות, וה'יחד' שלהם היה מוחלט. הם הרגישו אחד ונקראו יחד 'אדם', אך האחדות הזאת לא אפשרה להם לפגוש זה את זה פנים אל פנים, להכיר זה את זה "ולבחור" זה בזה. לדברי רבי שמואל בר נחמן החלק שחיבר בין אדם לחוה היה הגב, הצד האחורי של כל אחד מהם. זהו החלק החשוך והנעלם באישיות, המסמל את ההתקשרות הלא מודעת שלהם זה לזה.
במערכת יחסים מן הסוג של 'אחור באחור" יש איזו שלווה ובהירות; אין צורך לבדוק מחדש את הקשר ולבחור בו שוב ושוב, מפני שממילא אין אפשרות להתנתק זה מזה ולהיות נפרדים. אולם מצד אחר החיבור הזה מהווה מעין כלא, וחסר בו החופש של הבחירה. האישיות נשארת סטטית ואינה יכולה לנוע. החיבור גב לגב גם מנתק בין תפיסות העולם של האיש והאישה - כל אחד מהם רואה את מה שמאחורי חברו, ואין להם הזדמנות לשוחח זה עם זה ולגבש תפיסת עולם משותפת. כתוצאה מכך רק אחת משתי הדמויות המחוברות יכולה להביא את עצמה לידי ביטוי ולהוביל את הגוף המשותף, ואילו הדמות האחרת נגררת בעקבותיה תוך מחיקת הזהות הייחודית שלה.
הפסוקים המתארים את בריאת האדם משקפים את הבעייתיות הזאת. בפרק א בבראשית יש התייחסות אל האדם כאל שניים: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם" (בראשית א ,כח), אך בפרק ב מסתבר שהשניים האלו הם למעשה אחד - אדם: ”וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (שם ב, ח), ”וַיִּקַּח ה' אלֹ-הִים אֶת הָאָדָם" (שם ב, טז). הדמות הנשית קיימת בתוכו, אך אינה באה לידי ביטוי, והוא נשאר יחיד ובודד.
לפיכך נדרשה הנסירה המתוארת במדרש. ה' הפיל תרדמה על האדם, הפריד את האדם לשתי דמויות וכך התאפשר המפגש המחודש עם דמות האישה באופן שלם. כשהכיר אותה, הצהיר על השייכות ההדדית ביניהם: ”זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", ועל המהות המיוחדת שלה ”לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה”. האישה קיבלה שם משלה, וגם לעצמו נתן האדם שם: ”כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם ב, כד).
בשלב זה יכול היה כל אחד מהם להביא אישיות שלמה אל הקשר, ומתוך כך נוצרה האפשרות לתקשורת, להפריה הדדית ולהולדה. ההפרדה בין אדם וחוה יצרה נתק, היא אף העמידה בסימן שאלה את השייכות שלהם זה לזו, אך בה בעת היא נתנה להם הזדמנות לגלות את הקשר הרצוני, את האחדות הבחירית והמודעת שלהם.
יש ערך לתהליך השלם הכולל נסירה - תהליך שמתחיל באחדות וממשיך בפירוד המביא למפגש בחירי. תהליך כזה נותן מקום הן ליתרונות של ההכרח, המצויים בבהירות של הקשר ובעוצמתו, והן ליתרונות של הבחירה, המצויים במרחב שיש לכל דמות ובאפשרות של הדמויות לתקשר פנים אל פנים. הבחירה בקשר הזוגי מגלה את הצורך העמוק בו. את הקישור הפנימי הנסתר שנשאר חקוק בנפשא מאז ה'יחד' הקדום ומתעורר במפגש המחודש.
סוד הנסירה מתגלה בהקשרים שונים ובמיני מערכות יחסים של שניים שהם אחד, ושורשו במערכת היחסים הרחבה והכוללת ביותר בין הבורא לברואים. זהו משל לתהליכים רבים, כלל עולמיים וגם פנים אישיותיים. במאמר זה נתבונן בנסירה כמשקפת תהליכים היסטוריים שחוללו שינויים במערכת היחסים בין ה' לעולם ובמערכת היחסים בין העולם הגברי לעולם הנשי.
הראי”ה קוק מתאר את המהפך ההיסטורי שהתחולל ביחס של האנושות לה':
"אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלוהית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלוהי ישראל. אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך" (אורות ישראל א, יג).
עד לעת החדשה, האנושות ככלל הייתה מאמינה. יותר מכך: הדת הייתה מרכז החיים, והכוח הכללי של השלטון היה נתון לה. הסיבה לכך הייתה ש"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות אלוהית”; האינטואיציה האנושית הביעה צורך בקשר עם ה'. האדם חווה את עצמו כפירור ביקום, הוא חש כי הוא נתון בידי כוחות חזקים ונעלים ממנו, המשפיעים על הקיום הממשי של חייו. המציאות הזאת כפתה על האדם קשר לכוח האלוהי, אולם הקשר ההכרחי הזה נשען על הרובד ההישרדותי וסבל מקטנות ובערות. האלוהות נתפסה ככוחנית מאוד, רבת עוצמה, מאיימת ומפחידה, והקשר אתה היה מבוסס על יראה נמוכה, על פחד מעונש.
בראשית העת החדשה חל שינוי במערכת היחסים בין האנושות לבורא. האדם החל לחוש שהוא מסוגל להתקיים באופן עצמאי ושאינו תלוי עוד בכוחות עליונים. הכוח האנושי התעצם מאוד ובא לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בתעשייה הטכנולוגית, בהתפתחות המדע ועוד. האפשרות להיפרד מהבורא נשמעה פתאום סבירה ומתקבלת על הדעת. נראה כאילו הנוכחות האלוהית ”יצאה מהמשחק” ופינתה את מקומה לכוח האנושי, שהחל זונח את הקשר עם ה'.
התופעה של זניחת הקשר עם ה' ומתן מקום לכפירה נראית באופן פשוט כשבר; כחורבן של איזה טבע אנושי בסיסי, איזה חוש אמוני שהיה באדם ואיננו עוד. אך הרב קוק מתבונן בשבר הזה בעיניים אחרות. הוא רואה בו נסירה ולא חורבן, מציאות מתפתחת ולא מציאות נסוגה. הרב מתבונן על התכלית של השבר - הבניין שעתיד להיבנות - משום שכל מטרת הנסירה היא מפגש מחודש, פנים אל פנים, של שתי דמויות עצמאיות ובעלות בחירה, המסוגלות לגלות את הקשר העמוק שיש ביניהן באמצעות ההשתחררות מן הקשר הכפוי, החיצוני.
הנסירה באה להוליד את בהירות הדעת. כל עוד יש קישור טבעי ומוכרח לא-לוהות - אין חוסר ואין גילוי של רצון לקרבת ה'. ברגע שיש פירוד האדם יכול לזהות מה חסר לו, וממילא למלא את החוסר הזה ולהיפגש עם ה' באמת.
הרב צבי טאו, במאמרו ”לפקח עיניים עִוְרוֹת”[1], מסביר שמאז מתן תורה חל בעולם תהליך של התגלות הדעת. התורה מעדנת את המושגים ומפגישה את האדם עם הטעם שיש בקשר עם האלוהים, ולא רק עם ההכרח שבקשר. האדם מתחיל להכיר את האלוהים כמקור כל המוסר, הצדק והמשפט, ולא רק ככוח דמוני, שהורס ומכלה בכל פעם שלא נענים לרצונו. הטוב והנועם האלוהיים הולכים ומתגלים לאנושות.
כאשר העולם כבר בוגר מספיק ומסוגל לפגוש את ה' מתוך הכרה בהירה ומודעת, ה' מאפשר לו בחירה חופשית בנקודה היסודית והעמוקה של עצם הקשר עם ה'. ההתפתחות שחוותה האנושות בעת החדשה, שקידמה אותה בכל מרחבי הדעת - מחקר החלל ועד חקר האטום, וגילתה בה יכולת מופלאה של חכמה, חשיבה והתבוננות, היא המעטפת החיצונית של התפתחות הדעת האלוהית. היא עדיין עוסקת רק בתנאי החיים של האדם, ולא במהותו כיודע אלוהים, אולם היא מכינה את האנושות לקראת המפגש המחודש עם ה'.
התופעה של התגלות הצמא הממוקד לדעת אלוהים היא כבר השלב הבא; היא מתקדמת יותר מההתפתחות השכלית והמדעית, מפני שהיא עוסקת בתוכן האמתי של החיים.
אבל רגע לפני גילוי אור דעת האלוהים באים לידי ביטוי הפירוד והנסירה. תחושת החופש והשחרור מן הקשר ההכרחי קודמת להחלטה להיכנס לקשר מתוך רצון פנימי עצמאי, כשם שילד לומד להביע סירוב לפני שהוא לומד להביע הסכמה. רק לאחר תחושת החיסרון שבאה מתוך ההעדר של הקשר הטבעי, יכולה להופיע בחירה מתוך בהירות הדעת. בשלב הביניים חסרה כבר האמונה התמימה של הדורות הקודמים, דרך ההתקשרות הקודמת אל ה' פינתה את מקומה, אך הדעת טרם גדלה והתפתחה מספיק, והיא אינה יכולה עדיין להחליף אותה. החיצוניות המפותחת של הדעת, ההשכלה האנושית הרחבה שעוד לא הבשיל בה התוכן הפנימי הא-לוהי שלה, מולידה מטריאליזם, טומאה, רשע ושכחת אלוהים, ודווקא מתוכם נולד קישור חדש לאלוהות.
השלמת תהליך הנסירה מביאה את האנושות כולה ובראשה את עם ישראל להגשמת צלם האלוהים מתוך חופש מוחלט ולהתקשרות מחודשת עם ה', מתוך דעת ובחירה.
ההתבוננות המיוחדת של הרב קוק על השבר האמוני כעל נסירה שבאה לבנות קומה אמונית חדשה, חופשית ועמוקה יותר, מאירה באור חדש את תופעת התערערות מוסד הנישואין בשנים האחרונות. אפשר לומר שהתהליך של התמוססות ההכרח בקשר בין האדם לבוראו מהדהד בתוך האנושות ומתגלה במערכת היחסים בין העולם הנשי לעולם הגברי.
מוסד הנישואין, שהיה בעבר יציב ואיתן, עבר תמורות של ממש בדורות האחרונים. עצם הצורך להתחתן ולהקים משפחה, שהיה פעם טבעי ומובן מאליו, עומד היום בסימן שאלה. גם בתוך הקשר הזוגי לאחר הנישואין צפים קשיים ובעיות, ושיעור הגירושין הולך ועולה. אחת הסיבות לכך היא המהפכה התעשייתית, שהייתה אחד מציוני הדרך של תחילת העת החדשה והובילה בין היתר גם לשינוי במערכת היחסים בין נשים וגברים. כל עוד הפרנסה הייתה תלויה בעבודת כפיים הכרוכה במאמץ פיזי, לעולם הגברי היה יתרון עצום על פני העולם הנשי בתחום הזה. הגוף הנשי פחות מתאים לעבודה מאומצת, במיוחד בתקופת הפריון - בזמנים של הריון וגידול ילדים, וכתוצאה מכך ההישרדות של נשים הייתה תלויה בקשר שלהן לגבר שיאפשר להן להתקיים, ובלעדיו הן היו בסכנה ממשית. רק נשים בודדות חיו באופן עצמאי, ואילן הרוב המוחלט חי תחת אצטלת אבי המשפחה. הגברים, לעומת זאת, היו תלויים בנשותיהם שיתחזקו את הבית, יבשלו ויכבסו. המלאכות האלו דרשו זמן רב, ולא הייתה אפשרות לשלב אותן עם דאגה לפרנסה. תנאי החיים האלו הביאו בין היתר להכרחיות של הקשר הזוגי באותה תקופה; ולחוסן של מוסד הנישואין.
האילוץ של קשר הנישואין הוליד כוחות נפש שאפשרו לבני הזוג לחיות בטוב זה לצד זה, משום שלא הייתה ברירה אחרת. הצורך ההישרדותי החזק גילה את כל הכוחות שהיו טמונים באישיות, ואלו נדרשו לשם קיום החיים.
אין צורך להכביר במילים אודות השינויים מרחיקי הלכת שחלו באורח החיים ובמקורות הפרנסה בדורות האחרונים. השינויים הללו השפיעו רבות גם על הקשר בין נשים לגברים; נשים כבר פחות ופחות זקוקות לגברים ברמה ההישרדותית-קיומית. הן מסוגלות לנהל לבד את חייהן ולהתפרנס בכוחות עצמן. גם גברים יכולים לחיות לבד ולמלא בעצמם את התפקידים הנשיים המסורתיים. כתוצאה מכך מוסר הנישואין התחיל להידרדר, משום שאבד לו יסוד חשוב מאוד - ההכרח ה”טכני”. אובדן התלות הביא למעין לידה מחודשת של האדם הפרטי באישיות עצמאית, בעלת כוח ויכולת בחירה משלה, המציפה שאלות על עצם הקשר הזוגי: מדוע בכלל זקוקים לו? האם לא נוח יותר בלעדיו? האם אינו מוחק ומבטל את הדמויות של בני הזוג ואת האופי המיוחד של כל אחד מהם? התהיות האלו מהדהדות בחלל העולם ומצמיחות ניסיונות לבניית תאים משפחתיים מסוגים שונים, ולעתים גם בחירה בחיי רווקות.
היעדר ההכרח הטכני של הנישואין, כמו היעדר ההכרח בקשר עם הבורא, הוא ביטוי לנסירה. הסרת הכבלים של ההכרח הקיומי נתנה לבהירות הדעת מקום להופיע גם בהיבט הזוגי. הצורך בבחירה בקשר הזוגי מתוך חופש מוחלט הוא המקור לשאלות, לבלבול ולקושי שעולה בהקשר הזוגי, ולצד זאת הוא מביא אתו גם התחדשות גדולה: התפתחות השיח בנושא זוגיות מביאה אתה ברכה גדולה, והיא מעמיקה את הקשר לעומקים שלא היו בו לפני כן. התהיות מולידות בחירה אמתית, לא מתוך הכרה אלא מתוך רצון, ומעוררות השקעה בטיפוח התא הזוגי.
היעדר ההכרח לא בא להעמיד את הקשר הזוגי על הבחירה ותו לא. במבט נוסף מתגלה הכרח עמוק יותר, צורך נפשי בחיבור, שמניע ודוחף את האדם לבחירת בן הזוג ומהווה תשתית של הקשר הזוגי. הצורך הזה לא יכול היה להתגלות במלוא היקפו כל עוד הוא היה עטוף בצורך הגשמי להתחתן כדי להתקיים. כעת, משהוסר הצורך הקיומי, אפשר לגלות מחדש את הקישור הנפשי העמוק, ששורשו בתקופה של טרום הנסירה, ולקבל ממנו כוחות לבחור בבן הזוג בכל פעם מחדש.
תהליך הנסירה בקשר הזוגי ותהליך הנסירה בקשר עם ה' אינם רק מקבילים זה לזה, אלא גם משפיעים זה על זה. האפשרות לבחור בה' מתוך בהירות הדעת מחוללת באדם שינוי פנימי ומשפיעה על כל רובדי האישיות ועל כל מפגשיו עם הזולת. החופש לפגוש את ה' העלה את האדם למדרגת חיים גבוהה יותר,שבה אין עוד טעם למערכות יחסים כפויות, אם אין בהן תוכן פנימי ורצון.
מתוך מדרגת החיים הזאת הולך ומתגלה המרחב האין-סופי המצוי בקשר שבין איש ואישה, מרחב למפגש, לעצמאות ולבחירה.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "לבחור מחדש - זוגיות, מודרנה וגאולה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
ייחוס לתמונת המאמר: SchuminWeb עלה לאינטרנט על ידי [תחת חובת ייחוס CC BY-SA 2.5]
[1] לאמונת עתנו ב, עמ' קי-קיב.