מאת הרב יובל שרלו
פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון
"עציץ" הוא המטפורה שבני זוג מבקשים לתאר דרכה את מעמדה של הכלה בחופה, ואת הפער הבלתי נסבל מבחינתם בין העולם הזוגי השוויוני שלהם ובין מעמד החופה כפי שהוא מקובע היום. ה"עציץ" הוא הכלה, שכן אם לא היה צורך באצבע שלה במעמד החופה – כלל לא היינו מרגישים שהיא לא נמצאת. הדבר אינו כואב לה בלבד, אלא לשני בני הזוג, המאמינים כי על החופה להיות קרובה לעולם הזוגי כפי שראוי שיהיה וכפי שהוא בפועל, ופרשנותם למה שמתרחש היא שהדברים מנוגדים לחלוטין – את הקידושין עושה האיש; הוא חותם על הכתובה, ורק הוא מתחייב בהיבטים השונים שלה; אין התחייבות מצדו לנאמנות ולדבקות, ואילו מצד האישה – זו משמעות הנישואין; הוא השובר את הכוס; הוא המברך על הטלית; ואילו היא – מושיטה אצבע בלבד.
מול ביטויי תחושה זוגית זו אנו יכולים לסמן חמש תנועות של התעוררות הנובעות ממנה. תנועות אלה שונות בשיפוטיות הכנות של בני הזוג; במקומה של היענות לרצון בני זוג בעולמה של הלכה; באפשרויות המצומצמות או הרחבות שההלכה מאפשרת; בשיקולים הטקטיים של דרכי ההיענות לתחושה זו וכדומה. ניסיון לעמוד על חמש התנועות האלה עשוי להוביל גם את הדרך הראויה לחיות במחיצתן, ואפשר שמה שנראה כחורבן עולם מסורת הנישואין מביא בחובו את צמיחת הנאמנות להלכה, למסורת ולמהות הנישואין.
תנועה ראשונה היא התביעה כלפי בני הזוג: קבלו את הדין. העמדה הנפשית היסודית היא שההלכה לא נועדה לשרת את מערכת התחושות של האדם. על מבקש האלוהים להתרומם אל העולמות המהותיים המבוטאים בהלכה, ולא לצפות כי ההלכה תתכופף לכמיהותיו. באופן פרדוקסלי, אפשר כי דווקא בשעה שהוא נענה להלכה מתוך מצוקה פנימית וסתירה לתשוקותיו – מתרחשת בעולמו מעין עקדה עכשווית: "קח נא את רגשותיך, את עמדותיך, את עולמך הפנימי, ולך לך אל חופתך, והעלם שם לעולה", וזו משמעותה העמוקה של ההלכה. לא ההלכה היא זו שצריכה להשתנות כי אם בני הזוג. יש בעמדה זו נאמנות עמוקה לדבר ה' ולמסורת ההלכה.
מנגד, תנועה זו בעייתית מאוד בשני מישורים. ראשון בהם הוא העובדה שאין היא מחויבת אפילו לאור ההלכה, ואפשר שאין היא נכונה. ההלכה לא נועדה לעמוד בסתירה מתמדת לעולמו של האדם. להפך, מנהגי החופה עוצבו גם לאור המרחב התרבותי שבהם התקיימו. מעבר לכך, הניסיון להציב את עבודת האלוהים כחוויה של עקדה מכסה אך חלק אחד בלבד של קשת החוויות הדתיות הקיימות. למעשה, חוויית העקדה (בנוסח "אל תאמר אי אפשי") כמעט אינה קיימת בעולם של חז"ל, ותורת ארץ ישראל חותרת דווקא למפגש שבין העולמות. מפגש זה אינו יכול להתקיים בשעה שנקודת המוצא היא שקיימת סתירת זהויות באדם עצמו – זהותו העצמית וזהותו הדתית – והוא נתבע למחוק את זהותו העצמית. ריבונו של עולם אינו נותן התורה בלבד, אלא גם בורא האדם.
המישור השני הוא התוצאות הצפויות של עמדה זו. "את כולם נשא הרוח". ישנו אתוס היסטורי כי מבין הדרכים לעמידת היהדות מול סערת גלי הציפייה למפגש שבין האדם ובין ההלכה וחשש שטיפתה המוחלטת הצליחה אך ורק דרך אחת: "חדש אסור מן התורה". ברם, מבט מפוכח על ההיסטוריה מלמד שכדי להסכים עם עמדה זו צריך פלפול גדול בהבנת המושג "הצלחה". אפשר דווקא שגלי החילון העצומים, הרפורמה ותמונת המציאות המתבוללת של ימינו הם תוצרה של "הצלחה" זו, וסכנה זו אורבת לנו גם בחוסר הקשבה פנימית לבקשת הדיאלוג.
תנועה שנייה היא בחינה מדוקדקת ופנימית של טיב תחושת ה"עציץ". קיימת סכנה גדולה בעולם הרוחני, והיא היצמדות למטפורה. משעה שזו מוטבעת באדם, אין הוא קשוב עוד להתרחשות האינטימית אלא שבוי בעולמו המטפורי. בחינה זו מלמדת שאישה אינה "עציץ" בחופתה. בצורה פרדוקסלית, בד בבד עם עליית המחאה בדבר תפקידה הפאסיבי של האישה במעמד החופה צץ ועולה מעמד חדש – מעמד הצעת הנישואין, והציפייה כי המיועד יכרע ברך ויבקש את ידה של חברתו. זהו נושא המחייב דיון לעצמו, אך הוא מלמד שהכול תלוי בנקודת ההסתכלות. הכול בראש. אפשר להתבונן על האישה במעמד החופה בצורה שונה לחלוטין, ולא לשנות שום דבר מעשי. אפשר לראות זאת כמעמד חיזור; אפשר להתבונן בה כפי שמתבוננים על הציבור בחזרת הש"ץ; אפשר להתבונן על כך שבסופו של דבר היא המאשרת של הנישואין, שכן ללא הסכמתה לכל הכרכור של הבעל – דבר אינו מתרחש. הכול בראש. הכול ניתן לשינוי, גם נקודת ההסתכלות. בני הזוג שישנו את דרכי ההסתכלות שלהם על מעמד החופה יזכו לעולמות פנימיים עמוקים ללא צורך לשנות דבר במעמד החופה.
מטבע הדברים, גם תנועה זו אוצרת בתוכה חסרונות שונים, ובעיקר: האם מדובר באפולוגטיקה או בכנות וביושרה. ניסיונות להוכחת חוסר כנות אצל הכלה (למה רצית הצעת נישואין אבל לא הסכמת להיות ה"אישה" בחופה? אם את באה מכיוונים דתיים – למה כיסוי הראש שלך ייראה בצורה כזו? וכדומה) נתפסים בין חוצפה ובין שקר; ניסיונות לטעון כי גם החתן לא עושה הרבה בחופה אינם עומדים במבחן המציאות; הניסיון לתאר את שתיקת הכלה כביטוי העמוק ביותר לתלות תקפות הקידושין ברצונה המוחלט מחייב עבודה נפשית גדולה, שלא כל בני הזוג מתחברים אליה.
תנועה שלישית היא תנועת ההסברים. הסברים מדוע כך אכן צריך להיות. זה איש. זו אישה. זו מהות אחת. זו מהות שנייה. זו מהותה של ההלכה. אי אפשר לשנות. אין לנו סמכות. כשתקום סנהדרין. ההסברים מבקשים אף הם להנציח את המצב הקיים, אך לצמצם את הפער בין עולמם של בני הזוג ובין מעמד החופה, בין על ידי הסברים נאים למציאות הקיימת ובין על ידי העמדתם על חוסר הסמכות שלנו להאזין לקולות הפנימיים שבנו ולממש אותם. יתרונותיה של דרך זו הם גם חסרונותיה.
תנועה רביעית היא תנועת "הפעלת" הכלה וחברותיה בחופה: החזקת העמודים, ברכת שהחיינו על הטבעת, התעטפות משותפת בטלית, ברכה "שמינית" (ללא שם ומלכות), קריאת הכתובה, שבירת הכוס וכדומה – חידושים רבים שאין להם משמעות הלכתית של ממש, אולם הם מעניקים עולם חוויתי מסוים למעוניינים בכך. לא ניתן להכחיש את המספר העצום של השינויים, בכיוונים שונים, שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות באופייה של החופה: "טקס" הצעת הנישואין, ההליכה לחופה עם ההורים, לחשי האהבה של החתן לכלה לפני כיסוי ההינומה, ריקוד חברותיה של הכלה לפניה, העמידה בחופה ליד ההורים, ניגוני החופה, עליית זוגות לשבע ברכות ועוד ועוד.
איני רואה כל בעיה הלכתית בנושא זה. לא מדובר בדברים המנוגדים להלכה. גם נימוקי המדרון החלקלק והסכנות של התדרדרות לרפורמה אינם תקפים. שורש הבעייתיות של תנועה זו נובע בעיקר מהעובדה שאפשר לראות בדבר סוג של זיוף – הפיכת נושאים שאין להם שום משמעות הלכתית לעיקר החופה. מדובר בטקס ולא במהות, ברגש ולא בקיומיות הלכתית. יש בתנועה זו הפיכה של ההלכה לתרבות, וריחוק מראיית ההלכה כיסוד אונטולוגי.
התנועה החמישית היא שינויים הפונים אל מהות מעמד החופה. מבחינה פורמלית אמנם אין כאן עקירת יסודות ההלכה מן החופה, אולם מדובר בנושאים הנוגעים למהות. העוצמה הטמונה בדרך זו היא הגשר שקיים בין החיים האמיתיים כפי שהם מתחוללים ובין העניינים המתרחשים בחופה עצמה. אלא שתוספות שונות עלולות לקרוע את המשמעות שלה. דוגמה לדבר היא החלפת הטבעות, שבדרכים מסוימות מצעידה לתפיסה שגויה של הנישואין בישראל, הדומה יותר לחופה הנוצרית ומפקיעה לדעתי את תקפות נתינת הטבעת מהבעל לאישה. כמוה גם חיבורי נוסחים חדשים של "הרי אתה מקודש לי" ועניינים שונים אחרים הדומים לכך.
חמש התנועות האלה מובילות אותנו לשדה שאלת ההכרעה ביניהן. לא מזמן, היתה הדרך התיאורטית די פשוטה. הרבנות בישראל דיברה בשפת הכוח. היא הייתה מוציאה הנחיות חד משמעיות לשאלה מה מותר ומה אסור, קובעת כי רב שאינו נוהג כך או כך יושעה או לא יוכר וכדומה. אנו מפוכחים יותר. אנו יודעים ששפה זו הורסת ולא בונה. היא הורסת בראש ובראשונה בשל העובדה שהיא לא נכונה. היא אינה מביאה את ההבדלים בין זוג לזוג ובין תרבות לתרבות לידי ביטוי; היא מתנגדת לדברים שמותרים על פי ההלכה, וממילא מאבדת את תוקפה; היא אינה מאזינה למתרחש בעולמם של בני הזוג. היא גם לא פועלת. כל הניסיונות להגדיר דרך אחת בלבד להפגיש את התחושות הפנימיות של בני הזוג ואת רצונם הכן שההלכה תהיה מורת דרכם ומכוונת את חייהם – לא יצלחו עוד.
ואולי אפשר אחרת? ואולי אפשר שתנועות מגוונות הנמצאות בתוך מסגרות ההלכה מפלסות לנו דרך שיש בה הופעה חדשה של ההתרחשות שבין הרבנות ובין המציאות, בין הרב המסדר חופה וקידושין ובין הזוג, ובכלל – בין הרב לבין השואל אותו? הרב אינו "מנחית" את עמדתו, והיחסים אינם כשל מלך מול נתיניו. הרב הוא שותף, המביא לעולמם של בני הזוג את המרחב הגדול והמאפשר של דבר ה', מציין היכן מדובר בחציית גבולות שהיא מחוץ לגבולות הגזרה, ויחד עם בני הזוג מגבש את אופן חופתם.
זו השפה שאני נוהג בה עם בני זוג. איני דובר את התנועה הראשונה – המכחישה את מקומם של בני הזוג בהכרעה ביחס לחופתם, ואיני דובר את השפה החמישית, המשנה באופן מהותי את דרכם של הקידושין. אף רוב רעיי הרבנים אינם דוברים את השפה הזו, וממילא כמעט אין איש שנוהג בה. לעומת זאת, שלוש התנועות שבאמצע – שינוי המטפורה, תוכן מחודש לאופי הקיים ומתן מקום לחוויה – הן שפות שאני דובר בהן. אמנם אני קרוב יותר לתנועה השנייה, ועל כן אני שמח כאשר בני זוג פונים באופן עמוק לשינוי המבט הפנימי שלהם, אולם כשהם אינם מעוניינים בכך מתרקם שיח בתוך גבולות הגזרה, והזוג, ההלכה והרב יוצרים את העולם הרוחני המיוחד לבני הזוג האלה.
רוח של אהבה וחסד, של חיבור בין אדם ואלוהים, בין איש ואשתו, בין הרב לבני הזוג, מתרקם בדרך זו, ואין אנו מוצאים עצמנו לא במדרון החלקלק לעולמה של הרפורמה ולא במדרון החלקלק לעולמם של המרד או האטימות.
כל החופות זהות בחוט השדרה ההלכתי שלהן, ושונות בפרטיהן ובצורות השונות של החייאת ה"עציץ". רוח זו היא שפת תורת ארץ ישראל, שיש בה לאפשר עומק פנימי ואינטימי בתוך שיח שאינו מביא חס ושלום לעשיית התורה לשתי תורות, ואין כמוה לתורת החסד ולקידושי איש ואישה. כך אין החופה הופכת להיות זירה למאבקים אידיאולוגיים – לא בעד הפמיניזם, או נגד הרפורמה, או כל מאבק אידיאולוגי אחר – אלא היא חופתם של בני הזוג, שיחד עם הקהילה שבה הם גרים ועם הרב המייצג את ההלכה פועלים ברוח של הכלה ביום חתונתם וביום שמחת לבם, ומעמידים את חופתם כדת משה וישראל במשמעות המלאה והתקפה של ביטוי זה.
דרך הדיון על החופות צומחת גם שפת פסיקת הלכה שיש בה התעקשות על גבולות גזרה חד משמעיים ובלתי מתפשרים, ורכות בדרך שבין הגזרות. זו שפת הלכה שיש בה אפשרויות שונות, ומקום לבחירה ולעיצוב החופה ברוחם של בני הזוג וקהילתם. רב ה"רוקד" ביחד עם בני הזוג בריקוד המונחה על ידי ההלכה, ואינו כופה את מסגרתה של ההלכה כגיגית אלא במקום שבו נפרצים גבולותיה, מביא לכך שההלכה אינה מגרש של עימות אלא מזבח ה' "לרצונכם".
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מעמד החופה במציאות מתחדשת" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).