מאת הרב פרופ' יהודה ברנדס
פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון
כשמקבילים באופן סימטרי בין חמשת הדיברות הראשונים לבין חמשת האחרונים, נמצא ש"לא תנאף" מקביל ל"לא יהיה לך א־להים אחרים על פני". הניאוף הוא המקבילה של העבודה הזרה במישור שבין אדם לחברו. הנביאים הקבילו את חטא העבודה הזרה לבגידת אישה בבעלה.
בימינו אנו נדרשים להתבונן בהקבלה בכיוון ההפוך – להקיש מהעבודה הזרה על הניאוף. הניאוף, בתקופתנו, הוא העבודה־זרה המשוכללת ביותר, והמלחמה בתרבות הניאוף דומה בכול למלחמתם של נביאי ישראל ואבות אבותינו בדורות הראשונים בתרבות העבודה הזרה. כעבודת האלילים בזמנה, תרבות הניאוף השלטת בָּזָה ומלגלגת לכל מי שאינו מאמין באמונותיה ואינו מנהל את חייו על פי אורחותיה. כל מי שאינו משתחווה לאלילי הפריצות ואינו מקריב את בניו ובנותיו למולך החופש המיני נתפס כשמרן, מיושן ופרימיטיבי.
האמורא רב אשי תמה כיצד ייתכן שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו הצדיק, התמסר לעבודה זרה בכל כוחו והכשיל את כל עם ישראל יחד איתו. הסביר לו אותו רשע שלו היה חי בימיו היה אוחז בשיפולי גלימתה של עבודה זרה ורץ אחריה. כה גדול היה כוח הפיתוי של האלילות בזמנה. כאשר יבואו בעוד כמה דורות לחקור את תולדות תקופתנו, יעמדו אנשים פעורי פה ואחוזי תימהון ואולי גם פלצות לנוכח התופעות של הדור הזה, ושתיקתם של המנהיגים ואנשי הרוח. כרב אשי בזמנו איש לא יבין את עוצמת הכוח של תת־התרבות הפרימיטיבית שבתוכה חיינו ואת חוסר האונים להתמודד מולה.
איך ייתכן שמדינה שלמה הזדעזעה אחת לכמה שבועות, למשך יומיים, כאשר התברר שקבוצת ילדים בגיל חטיבת הביניים פיתו או אנסו ילדה מן הכיתה, והפיצו את תמונותיה במדיה הסלולרית, אך כעבור יומיים התפנתה התקשורת והמדינה בעקבותיה לריגוש חדשותי אחר ולא נעשה דבר כדי לצמצם את מידת הזמינות של תעמולת המיניות הפרוצה בכל אמצעי המדיה הנגישים לילדים אלו? איך העלו למדרגת אלילים ואף השתמשו במונח זה עצמו, הטעון כל כך, להגדרת "אלילי מין" או "אלילי רוק". איך יכול היה הדיון סביב אלילי הזמר או התיאטרון והקולנוע להתמצות בשאלה אם הנערות הפתיות שהתגודדו סביבם היו קטינות או בגירות, ואם הם עצמם היו מודעים לכך שהן קטינות? איך ייתכן שכאשר הסתיים הדיון בסוגיית הקטינות בלא הרשעה היה די בכך כדי להחזירם אל מרכז הזירה ולאפשר לכוהני פולחן ה"בעל" להמשיך ולטפח אצל גדודים נוספים של פתיות את ההערצה העיוורת לאליליהן?
חכמי הדורות הבאים יעיינו בהשתאות בעדויות שישתמרו מתקופתנו, כאשר יגלו מנהג מוזר נוסף. כל אימת שאיש ציבור – פוליטיקאי חשוב, מנהל ברשות ציבורית, קצין בכיר בצבא או במשטרה – נחשד בניאוף עם אשת איש או אישה פנויה, התנהל דיון רווי רגשות בשאלה מה הייתה מידת הכפייה שהשתמש בה. הפעלת מרות כנגד אישה בוגרת, ש"לא יכלה לסרב" כי הייתה מופתעת ונבוכה וחששה להמשך העסקתה, נחשבה לעוון פלילי שמצדיק הדחה מן התפקיד ואף כליאה לזמן ממושך. ויפה שכך. אבל כיצד זה לא התקיים כמעט שום דיון, ובוודאי לא הוסקו שום מסקנות משמעותיות, סביב העובדה שמנגנון חברתי שלם הביא את האישה לכך שלא היה ברור לה שהיא אמורה ורשאית לסרב. לומר "לא" חד וחלק, אם לא ממש לסטור על לחיו, או אחרת: לעזוב בגדה אצלו ולרוץ החוצה, כיוסף, גם במחיר כליאה בבית האסורים המצרי. תרבות שאלו קודי ההתנהגות שהיא מטפחת אינה חייבת לתת את הדין ולחשב את חשבון נפשה בעקבות פרשיות חוזרות ונשנות אלו אצל שועי המדינה?
והניאוף הפשוט? איש בוגד באשתו, אישה בוגדת בבעלה. זה קרה מאז ומעולם, שכן היצר המיני הוא החזק ביצרים. החידוש של תקופתנו הוא בלגיטימציה המוסרית שניתנה לניאוף, ויותר מכך – בהפיכת אורח החיים של הניאוף לערך חברתי־תרבותי. הקולנוע, התיאטרון, הספרות, המוסיקה הפופולרית, אתרי האינטרנט והמדיה הדיגטילית, דמויות המופת לחיקוי והערצה. איש אינו מגנה ידוען, פוליטיקאי או אמן, איש תקשורת או סופר, שמתגלה כי ניהל חיים כפולים. אשתו אמורה לסבול את קיומה של "אהובתו" והשיח הציבורי מכיל את העולם החווייתי של ילדיו מאשתו עם ילדיו מאהובותיו, מבלי לבקר את התופעה עצמה, כביכול זו גזרת גורל או חוק טבע דטרמיניסטי, שיצריו של אדם משיאים אותו לבגוד באשתו, לפורר את משפחתו ואין צורך להתמודד עם החטא לפני קרותו, ולהתייסר עליו אחרי הכישלון.
כמו בימים קדמונים של עבודה זרה במובן הפגאני, נדחקים שומרי המסורת לעמדה נרדפת ומתגוננת. יש המדמים כי לחברה הדתית והחרדית קל יחסית להתמודד עם הדת השלטת. לכאורה, החברה הדתית סוגרת את בניה ביישובים דתיים ובמוסדות חינוך נפרדים, תוך השגחה קפדנית יחסית ותעמולת נגד לוחמנית. אולם טעות היא לחשוב שהחברה הדתית אינה נפגעת. היא נפגעת באופן ישיר מכך שנגעי הפריצות פוגעים גם בה. היא נפגעת באופן עקיף מן השלילה שבמלחמה: מהפיכת כל השיח בנושאי אישות לשיח של "צניעות".
החברה הדתית מאמצת, כתמונת מראה, את השיח הפרוץ: כל מפגש בין בנים לבנות נתפס כזירה של פריצות, גוף האישה הפך להיות "חפץ של איסור", וכל מחשבה ודיבור בעניינים אלו הם זימה. התודעה המעוגנת היטב בכל רובדי התורה שבכתב ושבעל פה, ובמסורת החיה בישראל, שלפיה המיניות היא חלק נורמטיבי מן החיים הנורמליים והיא מושא לחיים של טהרה וקדושה, נפגמה לעומק.
הבעיה אינה דתית ואינה מיוחדת לחברה הדתית. הבעיה היא של כלל החברה, בישראל ובעולם כולו, גם של המתוקנות באומות העולם, שהחובה לקיים את שבע מצוות בני נח האוניברסליות, ובהן איסורי העריות, חלה גם עליהן. האחריות של כל אדם שיראת א־לוהים בלבבו ועתידו של עם ישראל בארצו חשוב לו היא להיאבק, כנביאים שנאבקו בנביאי הבעל, בתרבות האלילית המקיפה אותנו מכל צדדינו. איני יודע מהי הדרך הנכונה לנהל מאבק כזה, והאם מאבק כוחני מועיל או מזיק, אבל ברור בעיניי שיש סוג של מאבק שנזקו מרובה מתועלתו: זהו המאבק ה"דתי", המביא בחשבון רק את צרכיו של הציבור הדתי.
כיוון שהבעיה היא בעיה חברתית־תרבותית־כללית יש ליצור קואליציות של ארגונים מכל שדרות החברה הישראלית, שיחרתו על דגלם את ההגנה על כבוד האישה, את המאבק בהחפצת הגוף ואת אישוש "המשפחה הישנה" כנגד כל מערעריה.
יש לפעול לשינוי ההתייחסות הציבורית למדורי הרכילות, הסלבס והפפרצי ולהגדרה מחודשת של מושאי ההערצה וסמלי הסטטוס. יש לדאוג למתן תמיכה וחוסן לאישים, מוסדות וארגונים המתמודדים במישור האינטלקטואלי, הרוחני והמעשי עם גישות המעודדות מתירנות ופריצות במישורים של הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, התרבות והאמנות. יש להגדיר מחדש את מושגי הטעם הטוב, כך שמבקר תיאטרון מכובד לא יחשוש מלכתוב – אם זו דעתו – שבמאי המציב עירום על הבמה במחזה שייקספירי אינו בהכרח "מתקדם", אלא עוסק בהזניית האמנות וברידודה על מנת למשוך קהל ופרסום. כך שמבקר מוסיקה לא יימנע מלכתוב שהצלחתה של זמרת רוק מפורסמת אינה נשענת על היכולות המוסיקליות שלה, אלא על כך שהטקסטים שלה וההופעה שלה על הבמה הם פרובוקטיביים יותר מחברותיה שלא השכילו להשתמש בכלים זנותיים ברמה קיצונית כשלה.
המושגים "טהרה", "צניעות", "אהבה" (במובן הישן שלה, לא הפרוץ לכול והשטחי להחריד), "נאמנות" ו"קדושה" אינם מושגים דתיים. הם יסודות עומק בתרבותו של עם ישראל וככאלה הם אמורים להיות מונגשים לחברה הישראלית. ליד "שבת ישראלית", "שמיטה ישראלית" וקבוצות תפילה ישראליות, יש מקום לפעול בתחום המשפחה הישראלית. מובן שכמו בתחומים של שבת, שמיטה ותפילה, אם כל מה שיהיה לתורת ישראל לומר לחברה הישראלית הוא רק הלכה, היא תישאר לא רלוונטית ולא תצליח להגן אפילו על בנותיה ובניה. אבל כאשר תתורגם שפת התורה לשפה עדכנית ועכשווית, אפשר יהיה למצוא שותפים רבים למפעל ניתוץ האלילים המוטל לפתחנו.
***
הדיבר האחד עשר: אי אפשר להוסיף וכל המוסיף גורע. בעשרה מאמרות נברא העולם, עשר מכות הוכו המצרים, עשר ספירות מנו המקובלים, עשרה ישראלים נחוצים למניין. אבל מתורתו של הלל הזקן למדנו שישנה מצווה אחת שאפשר למנותה לפני עשרת הדיברות, לא כתוספת אלא כמצוות־על, שעליה עומדת כל התורה כולה, כולל עשרת הדיברות: "ואהבת לרעך כמוך". יש להסביר באריכות מדוע כל יתר המצוות אינן אלא פירוט והרחבה של מצווה זו. ועל כך כבר אמר הלל הזקן בעצמו: "ואידך, זיל גמור…"