המאמר מתבסס על הספר היצר הלב והאדם של הרב אלי שיינפלד
יצר ההשתוקקות שבין האיש והאישה הוא כוח נפלא שהקב"ה טבע בנו. שימוש נכון בו מביא לחיי אהבה ויצירה, אך שימוש מוטעה מנתב את הכוח הגלום בו להרס וחורבן. במאמר נעסוק בהבנת כוחו וחשיבותו של יצר זה ובדרך הראויה לממש את כוח החיים הנפלא שבו. את הדיון נפתח במקומם של היצרים בכלל ובתפקידו של היצר הנזכר בפרט. בהמשך נדון באיסור הוצאת זרע לבטלה, ובסיום נביא מספר עצות מעשיות שעשויות לעזור בהתמודדות עם פיתויי היצר.
הנחת היסוד שעומדת בבסיס הדיון היא שהתורה לא באה להקטין את האדם או לחנוק את הכוחות הקיימים בו, אלא להמתיק אותם ועל ידי כך – להעצימם.
עוד לפני שנעסוק בתפקידו של יצר ההשתוקקות שבין האיש והאישה, נדון בתפקידם של כלל היצרים. האדם מורכב מנשמה רוחנית, חלק א-לוה ממעל, ומגוף שמקורו בעפר, שמכוחו פועלים באדם יצרים ודחפים. מחשבה פשטנית סוברת כי היצר הוא במהותו שלילי, וביטולו של היצר עשוי להביא ברכה. ואולם ההפך הוא הנכון. הקב"ה הוא שהטביע בנו את היצרים, והוא לא עשה זאת להרע. כוחות החיים האדירים הקיימים בנו יכולים להיות בהחלט טובים. עמד על רעיון זה רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות מ"ז):
כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הופכו כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה צד טוב גם כן.[1]
אין כוח שבמהותו הוא שלילי או חיובי, כל כוח וכל יצר הטמון באדם יכול להיות טוב או רע, הדבר תלוי בדרך בה אנו משתמשים בו.
נקודה זו נכונה ביחס למכלול היצרים השונים: יצר הממון מאפשר לאדם להתפרנס בכבוד אך גם יכול להוביל אותו לרדיפת בצע ולקמצנות; יצר האכילה גורם לאדם לאכול ולחזק את כוחות גופו אך בגללו יכול האדם גם לאכול אכילה גסה. לאור דברינו מובן מדוע בהמשך דבריו מדגיש רבי צדוק הכהן מלובלין שעל האדם להשתמש ביצרים הטמונים באדם באופן הנכון (שם):
רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה', ואם אינו כפי רצון ה', גם המידות הטובות - רעות.
המידות והיצרים הופכים להיות טובים כשהם מובילים לדרך הראויה. העמקה בדברים מעלה שביטול היצר לא רק שלא ייטיב עם האדם, אלא אף יצמצם מאוד את כוחותיו וממילא את אפשרויותיו לחיות חיים של יצירה ושל בניין, ולכן במקום לבטל את היצר עלינו לנצלו לטובה.
הרעיון שהעלנו נכון ביחס לכלל היצרים שבאדם ונכון גם ביחס ליצר ההשתוקקות ההדדית שבין האיש לאישה. על ידי יצר זה אפשר להביא חיים חדשים לעולם אך גם קלקולים גדולים, ולכן לא נכון לבטל את היצר אלא לנתבו. נרחיב את הדיון ביחס ליצר זה.
בבואנו לבחון את עָצמות היצרים השונים, בולטת במיוחד עצמת היצר הנזכר. אין מי שמחוסן מפני התמודדות עם יצר זה, [2]לא לחינם מפרסמים רבים כל כך משתמשים בו ככלי לשיווק. יצר זה כל כך חזק שמעשי אונס ופריצות, פורנוגרפיה ומתירנות מינית הם רק חלק קטן מהקלקולים הנגרמים בעטיו. מדוע יצר זה חזק כל כך? נעיין בדברי הרב קוק שמבאר עניין זה בעמקות (אורות הקודש ג עמוד רצח):
יצר העריות (יצר המין) יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם.
היצר המיני חזק משום שהוא יצר רב ערך, הנצרך לבניין האדם והעולם. יצר זה אינו מתייחס רק לחיי ההווה, אלא יש בו מימד של נצח. יצר זה דוחף את העולם להוסיף חיים. בזכותו מתקרבים האיש והאישה, ומתוך קִרבה זו נוצרים במהלך כל הדורות חיים חדשים. מכוח הבאת חיים חדשים לעולם בני האדם משתתפים ביצירה הא-לוהית ונעשים גם הם לבוראים. [3]חז"ל בתלמוד הבבלי (יומא ס"ט ע"ב) [4]מספרים שכאשר ניסו חכמים לבטל יצר זה, העולם הגיע לידי חידלון, תרנגולת לא הטילה ביצים והאדם גם הוא לא היה יכול להמשיך להביא חיים חדשים לעולם. לכן יצר המין הוא היצר החזק ביותר כיום, שהרי הוא נעוץ ברבדים נצחיים והוא אינו מתמצה רק ב'כאן ועכשיו'.
לאחר שעמדנו על חשיבות יצר ההשתוקקות שבין האיש לאישה נוכל להבין טוב יותר את החשיבות הגדולה שיש בשמירתו, ובזהירות הנצרכת מהשחתת זרע לבטלה.
כפי שראינו מגמת האיסורים וההגבלות הרבים סביב יצר המין, נועדו לשמר ולייקר את ערכו של היצר ולא לגרום לאדם סבל ומכאוב. ראינו עוד שה' טבע בנו יצר נפלא של השתוקקות שבין האיש לאישה. בכוחו של יצר זה לאחד ביניהם, להרבות בברכה ובשמחה, ולהביא חיים חדשים לעולם. באמצעות כוח זה מתחבר האדם לשרשרת הדורות הנצחית. לכן, דווקא בגלל עוצמתו וקדושתו של כוח זה ראוי לשמור עליו מכל משמר, ומי שמוציא את זרעו לבטלה מבזבז כוחות חיים של אהבה ונצח לטובת הנאה רגעית ואישית.
מעבר לבזבוז כוחות החיים הרבים לצורך הנאת הרגע, מי שמשתמש בתשוקה שנועדה לאחד בינו לבין אשתו לצורך עצמי בלבד, מתרגל להתייחס למיניות באופן מעוות. כפי שאדם המרוכז בסיפוק צרכיו האישיים לא מסוגל להתחבר אל האחר, כך המתרגל להשתמש בכוח זה באופן תדיר להנאת עצמו עלול לפגוע ביכולתו בעתיד לאהוב את אשתו ולשמוח בה שמחה שלימה.
יתירה מזו, ההרגל של השחתת כוח החיים הנצחי והמקודש לשם פורקן גופני רגעי, פוגמת ביכולת של האדם להתחבר אל מה שמעבר למציאות הפיזית. לפיכך החוטא בחטא זה יתקשה יותר להתחבר אל עולמות רוח, וכמובן בהתאמה גם אל ה'.
ודאי שככל שמדובר בנפילה הנובעת מגירוי רגעי שאינו מחושב, ולא בהרגל קבוע, כך גם ההשפעה השלילית על נפש האדם פחותה, ובכל זאת בכל מקרה נצרכת חרטה ותשובה שבאמצעותה ינותב יצר המין, החיובי בשורשו, כלפי ההתאחדות עם הזולת.
חשוב בהקשר זה לומר שבדורנו, עוד יותר מאשר בדורות עבר, קשה מאוד להתגבר ולעדן את יצר העריות, ובגיל הנעורים הקושי מתגבר שבעתיים, ורבים וטובים נופלים ומועדים באיסור הוצאת זרע לבטלה.
רבי צדוק הכהן מלובלין, העלה כי בדור של עקבתא דמשיחא תגבר עָצמת חטאי הנעורים (צדקת הצדיק אות קט):
ובעקבי משיח מתגבר מאוד עוון זה וכמו שכתב בספר ראשית חכמה כי כמעט אין אדם בדורו שניצל.
לקראת הגאולה השלמה, כוחות החיים מתעוררים, ובתוכם יצר החיים גובר מאוד, ועמו גובר הקושי לשמור אותו בקדושה. לא לחינם לימדונו חכמינו - "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". דווקא מתוך הנפילה האדם מסוגל לגלות כוחות נפלאים ולהגיע למקומות שלא הייתה לו דרך אחרת להגיע עליהם.
ואף שחומרת החטא מקשה את התשובה, אפילו אם האדם שקע בתהומות החטא, אין לו להתייאש אלא לתקן את החטא בתשובה אמיתית פנימית, [5]וזאת על ידי כך שיתאמץ בכל מאודו לאהוב את ה' ולדבוק בתורה ובמצוות, וירבה באהבת אמת, כדי להשיב את כוחות החיים שאבדו לו (וכפי שאמרנו, כיוון שבתקופתנו רבים וטובים נופלים ומתמודדים, אין זו בושה לפנות לייעוץ ולליווי כדי לקבל הכוונה וכלים להתמודדות).
חשוב לזכור שידו של ה' פשוטה לקבל שבים ודלתות התשובה לעולם אינן נעולות, ובמיוחד באתגר גדול זה ומקובלנו שה' מקבל באהבה את השבים אליו[6].
זאת ועוד. יש מי שעלול לחשוב שאין ערך להצלחות הקטנות של האדם ושמי שלא מצליח לעדן את כוחותיו ולשלוט בהם הרי שאין טעם וערך להתמודדות שלו. זוהי מחשבת טעות. כל התאמצות, כל התגברות, כל תנועה שאדם מעתיק עצמו מעולמות של חומר לעולמות של רוח, קדוש קדוש יאמר לו.
ונוסיף על כך שעלינו לדעת שעבודת ה' לא מתחילה ונגמרת בתחום ההתמודדות עם יצר המין. גם נפילה בחטאי היצר ואפילו התמכרות אליו לא מעידה שהאדם החוטא הוא רע במהותו. אדרבה, המוכנות להמשיך ולהתמודד עם האתגרים העוצמתיים מעידה כמה אנו נפלאים וכמה אנו מבקשי טהרה וקרבת א-לוהים. יתירה מכך, אפילו מי שנכשל בחטא הזה פעמים רבות, ואפילו אם הוא כבר התייאש מהתשובה, אינו צריך לחשוב שמעשה זה מכתים את שאר מעשיו הטובים. הקב"ה ישר ונאמן ומשלם טוב על כול דבר טוב שהאדם עושה, וגם אם יש בו קלקולים רבים יש בו בוודאי גם אוצרות נפלאים שלא מתקלקלים כלל מהחטאים. בוודאי שטעות גדולה לחשוב שבגלל עבירה אחת המאפילה על תודעת האדם כנאמן לתורה, עליו להתנתק לגמרי מקרבת א-לוהים ולסור מדרכו. עליו לדעת שעל אף הכל הקב"ה מסתכל על הטוב שבו ואוהב אותו אהבה שלמה.
עסקנו בחשיבות ניתוב היצר, אך כיצד עושים זאת?
הבסיס הראשון לניתוב היצר הוא לשלוט בו. רק שליטה זו תאפשר לאדם לנתב את הכוחות למקום הראוי. בלי יכולת שליטה על היצר הוא עשוי להתפרץ למקומות מעוותים. רק כאשר מצליחים לשלוט ביצר אפשר לתת להם ביטוי בריא בצורה מדודה ומבוקרת.
לפעמים האדם חושב שאם יספק את תאוות היצר, כוח התאווה ייחלש והיצר יפסיק להטרידו. ואולם מחשבה זו בטעות יסודה. האמת היא דווקא הפוכה. ככל שנספק את רעבונו של היצר כך תאבונו יגבר. אם בטרם שבע היה היצר מסתפק בגירויים בעָצמה מסוימת הרי שכעת, לאחר שניתן לו דרור, היצר תובע גירויים חזקים יותר. עיקרון זה מובא במסכת סוכה (דף נב, ע"ב) [7]בדבריו של רבי יוחנן שהיטיב לתאר את דרך פעולתו של היצר:
אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב.
הכניעה ליצר מעלה את סף הגירוי ויוצרת אצל אדם תחושת חוסר סיפוק מתמשכת, תחושה שיכולה ללוות את האדם משך זמן רב ואפילו שנים רבות. רק כאשר יחליט האדם להתמודד עם היצר הוא יעלה על מסלול של שליטה עצמית שתאפשר לו להתמודד[8].
נציג את הקביעה שהעלנו פעמים רבות: מי ששומר על עיניו מראיית מראות אסורים, כאשר ייחשף למראות לא צנועים יתעורר יצרו והוא ירגיש גירוי גדול. לעומתו מי שאינו מקפיד על שמירת עיניו, גם כאשר יראה מראות כאלו הם לא יעוררו בו ריגוש מיוחד שהרי הוא כבר רגיל אליהם. אדם כזה, שמראות כאלו לא מביאים אותו לידי גירוי והתפעלות, הגיע לכך שסף הגירוי שלו עלה והעדינות הנפשית שלו פשוט נשחקה. אין הדבר מעיד על מעלתו אלא דווקא על פחיתותו – הוא זקוק לגירויים חזקים ובוטים יותר על מנת 'להתרגש'.
משל למה הדבר דומה? לאדם עם קוצר ראיה שמתגאה בכך שהוא יכול להתבונן בצורה חופשית על השמש ואילו חבריו שרואים היטב נאלצים להשפיל את עיניהם כדי שלא יסתנוורו מאורה. היעלה על הדעת שהצדק עמו? מובן שלא. אדם בעל קוצר ראיה יכול להתבונן בשמש כיוון שעיניו נפגעו. הוא לא מתפעל מאור השמש כיוון שהרגישות שלו לאור כהתה. דווקא מי שמביט על השמש ולכן משפיל את עיניו הוא זה שעיניו בריאות ופועלות כנדרש.
כמובן ש"הרעבת היצר" אינה מתמצתת את השליטה ביצר. כפי שכבר ראינו היצר הוא טוב ולכן הרעבה מוחלטת שלו היא פשוט לא נכונה. "הרעבה" זו היא רק כלי דרכו יכול האדם לשלוט בו. דומה הדבר לאדם שבשלב הראשון נלחם נגד כל אכילה, ברור הוא שמלחמה זו לא יכולה להימשך כך לנצח, על המתמודד עם יצר האכילה לקנות הרגלי אכילה נכונים.
המקום האידאלי והבריא ביותר בו יצר השתוקקות האיש לאישה יקבל את מקומו הבריא הוא כאשר האדם יזכה לשאת אישה אז היצר יהווה בסיס למוסד המשפחה. כאשר אישה ואיש כורתים ביניהם ברית של נישואין, הם מתמזגים ומתחברים לא רק מבחינת הרוח אלא גם מבחינה פיזית וגשמית. על האדם להשתמש בכוחות החומר ובתאוותיו ולרתום אותם לחיי הנישואין, ורק אז יהפכו האיש והאישה ל'בשר אחד'. מי שישכיל לשומרו עד בוא הזמן המתאים יוכל להיעזר ביצר בבניית בית שיסודותיו מקודשים, או אז הוא יראה ברכה בעמלו.
עד למצב בו האדם יוכל לתת ביטוי מלא ליצרו, עשויות להיות תקופות בהן עליו להתאפק ולא לתת לו דרור. הדברים נכונים בכל הדורות ובמיוחד בדורנו בו ההתבגרות הגופנית מוקדמת וגיל הנישואין באופן כללי מתעכב. מציאות זו גורמת לקשיים גדולים, שכן מתעוררים באדם כוחות חיים שאין באפשרותו לממשם באופן מלא. עד אז נדרש האדם להתמודד בגבורה מיוחדת שתוצאותיה יתגלו בהמשך.
המציאות שהצגנו מהווה ניסיון גדול וקשה. על המתמודד לדעת שתכלית האדם היא התמודדות עם הניסיונות והתגברות עליהם. [9]לאחר כל הקשיים והנפילות ניתן לראות בחוש כיצד ההתמודדות עימם בונה נדבך חשוב בקומתו הרוחנית של האדם. דווקא מתוך המפגש עם היצר נבנית אישיות איתנה ומאירה.
ראינו שמציאות החיים מהווה אתגר גדול בפנינו. לאור זאת נביא בתמצית צרור עצות מעשיות שיכולות לעזור למתמודדים במשימה הגדולה. הרחבה מסוימת לעצות ניתן לקרוא כאן, הרחבה מלאה אפשר למצוא בשער השלישי של הספר "היצר הלב והאדם".
יצר המין הוא יצר החיים. מי שעסוק ב'הוספת חיים' מבטא באופן עקרוני את כוח היצר באופן הנכון. כפי שכתבנו לעיל, היצר מציב לנו אתגר, אך בד בבד טומן בתוכו כוחות של יצירה. לכן, הדרכים הטובות ביותר להתמודד עמו הן לנתב את כוח החיים האצור בו להשתקעות בעשיה ערכית כדוגמת לימוד תורה, הדרכה, התנדבות וכיוצא בזה. הבטלה היא הפך עשיה, וככזאת, היא גורמת לקלקולים גדולים, לכן על האדם למלא את זמנו במעש ולא לכלות את זמנו לריק. פעילות ספורטיבית, למידה וניצול זמן בצורה מיטבית, מסייעים רבות בכך. זאת ועוד, בכוחן של חוויות רוחניות לתת משקל נגד לריגושים ולתאוות האסורות, ולכן ראוי להימצא באירועים של מצווה בהם ישנה חוויה של קדושה.
גם לחברה טובה ישנה חשיבות גדולה, שהרי האדם מטבעו נמשך אחר חבריו ולכן ראוי לאדם שיימצא בחברה טובה ומועילה. וכן, כפי שצוין לעיל, ישנה תועלת גדולה בשיתוף ובהתייעצות עם הורה, מורה, רב או חבר קרוב בכל נושא שמעיק על הלב.
עצות נוספת שיכולות לעזור בהתמודדות עם היצר הינן הגברת המודעות שאנו עומדים בכל רגע לפני בורא עולם, וההבנה שבזמן שאנחנו מצויים עם בני אדם אחרים אנחנו מתביישים מהם ונמנעים מלחטוא.
אף שהניסיון נראה בלתי אפשרי, אנו יודעים שהקב"ה עמנו בהתמודדות ומובטחים אנו שכל המשתדל להיות אדם קדוש יזכה לסיעת דשמיא מיוחדת שתעזור לו ללכת בדרך ה' המפותלת[10].
[1] במסכת קידושין (דף ל, ע"ב) מכנה ר' ישמעאל שיצר הרע בתואר 'מנוול' ואף על פי כן הוא לא מייעץ לאדם להרוג את היצר, אלא הוא סובר שיש למשוך אותו, באופן מפתיע לבית המדרש:
"תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה (=יצר הרע) משכהו לבית המדרש "
מתוך דבריו נלמד שהיצר במהותו איננו רע ולמרות זאת הוא עלול לדרדר את האדם שלא יתנהל עימו באופן הראוי, לכן עלינו להביאו "לבית המדרש". שם - "בבית המדרש", דרך לימוד התורה, הוא ייחשף לעולם שונה. הוא יספוג לתוכו עדינות ונעימות ובעזרתם הוא יימשך לכיוונים חיוביים. מהיצר תתפתח יצירה חיובית ומהמנוול יצאו חיים עדינים, חיים בריאים וחדשים. וראה עוד בתפארת ישראל, מסכת ברכות ט ה, וראה גם בפירוש הרש"ר הירש על התורה, בראשית ד, ז.
[2] הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (כב, יח) טוען כי ההתמודדות עם יצר זה היא ההתמודדות הקשה ביותר: "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות".
[3] רעיון זה נכתב במסכת קידושין (דף ל ע"ב) "שלשה שותפים הן באדם: הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו".
[4] אמרו (חכמים) נבעי רחמי איצרא דעבירה (יצר המין). בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו (כנראה הנביא) חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא, חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. (תרגום: אמרו (חכמים) נבקש רחמים שיימסר בידינו יצר העבירה, ביקשו רחמים ונמסר בידיהם. אמר להם (כנראה הנביא) תיזהרו, אם תהרגוהו העולם יתכלה. אסרו את היצר שלשה ימים וחיפשו ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל ולא מצאו.
[5] אמנם יש מי שרוצה להזהיר את האנשים מחומרת עוון זה ולכן הוא מצטט בצורה חלקית את דברי הזוהר שקובע שאין כפרה מהחטא. השל"ה טוען שהעושה כן גורם רעה לעצמו ולשומעיו, ומדוע? כי במקום ששומעיו ישובו מעוונם הם יתייאשו מאפשרות התשובה וימשיכו במעשיהם הרעים: אלו החסידים המחמירים לומר אין תיקון לחטא הזה רחמנא ליצלן כאשר שמעתי מפיהם, הם המרבים פושעים בישראל ומרחקים מלבו תחת כנפי השכינה. אשר בעל העוון רח"ל בשומעו אלה אומר אין תשובה לחצי דבר, וכאשר אבדתי אבדתי. ואלו גורמים גלות השכינה, ואינם נקרים חסידים כי אם חסרים, ועונשם גדול למאוד.
[6] עיין באורות התשובה ז, א, ו; טו, ח
[7] ראה גם בפירוש הרמב"ן על התורה, דברים כט, יח.
[8] כיצד נכון 'להרעיב' את היצר? קל יותר למנוע מגירויים חיצוניים לחדור לנפשנו, מאשר להתמודד עימם בזמן שהיצר כבר ניצת. היצר יכול להיכנס רק במקרה שהשאירו לו פתח או פרצה, אך במקרים שלא פתחו לו פתח הוא לא יוכל להיכנס. לכן יש להתמודד עם היצר כבר עם תחילת הופעתו, וככל שיקדים האדם להילחם עימו כך מלחמתו תהיה קלה יותר.
[9] נתיבות שלום על ספר בראשית, פרשת וירא, עמוד קי"ח.
[10] במסתת סוכה (דף נב, ע"ב) נכתב: אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום ומבקש להמיתו שנאמר "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא שהקדוש ברוך הוא עוזר לו אינו יכול לו שנאמר "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".