מטריאליזם, נשמה ועתיד האנושות- תקציר


מאמר זה הוא תקציר המאמר "מטריאליזם, נשמה ועתיד האנושות" שנכתב על ידי פרופסור ליאון-קאס.

לא פשוט לשמור על אנושיותם של החיים בימים אלו. האתגרים היסודיים ביותר הניצבים כיום בפני האנושות צצים ממקור בלתי צפוי - דווקא מכיוון המדע והטכנולוגיה הביו־רפואיים הנפלאים וההומאניים שלנו. הכוחות שהם מעניקים לנו לצורך שינוי מנגנוני הגוף והנפש משרתים כבר עתה מטרות שמעבר לריפוי, ובעתיד הקרוב ינוצלו אולי לשינוי טבע האדם עצמו.

טכנולוגיות רפואיות אלה מעוררות שאלות מוסריות רציניות, אך מלבד אותן שאלות, טמון בהן אתגר פילוסופי עמוק יותר, המאיים על האופן בו אנו תופסים את עצמנו ואת מהותנו. תגליות ורעיונות מדעיים על אודות הטבע והאדם, שעשויים להיות ברוכים ובלתי מזיקים כשלעצמם, הופכים לכלי שרת במלחמה נגד עיקרי הדת והמוסר המעוגנים במסורות שלנו, ואפילו נגד הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו כבריות חופשיות ובעלות כבוד עצמי. אמונה חדשה הופיעה, "מדעיות חסרת נשמה", הסבורה שאפשר לתאר באמצעות הביולוגיה החדשה את כל ההיבטים של חיי האדם, כולל את המחשבה, האהבה, היצירתיות, השיפוט המוסרי והאמונה. מה שמאיים כיום על אנושיותנו הוא ההתכחשות לנשמה, המשפיעה על החוסן המוסרי והרוחני של ארצנו, על תפיסתנו העצמית, ועל חירותו וכבודו של האדם. עצם האנושיות מוטלת כאן על הכף.

מניחי היסודות של המדע המודרני שאפו לגלות אמיתות שיועילו לחיים, אך הבינו שהמדע לעולם לא יוכל להציע ידע מושלם לגבי חיי האדם בכללותם. הכלים המדעיים מתאימים רק להשגת ידע מהסוג שלמענו נוצרו, והם יכולים לחקור רק היבטים מסוימים של העולם. ההיגיון המיוחד של המדע לא נועד להיות ההיגיון הטבעי של חיי היומיום, של הפילוסופיה או של ההגות הדתית. המדע לא מבקש להכיר את היצורים או את טבעם, אלא רק את הכללים לפיהם הם מתנהלים. מדעי הטבע זכו להישגים מרשימים דווקא משום שהחליטו להתעלם מהשאלות הנצחיות של הפילוסופיה והדת.

אולם ביולוגים רבים בימינו שכחו את המגבלות הללו ואת מידת הצניעות הכרוכה בהן, והם מתיימרים להשתמש ברעיונות מתחום הגנטיקה, מדעי המוח וכדומה כדי לצאת בצורה בוטה נגד ההבנה המסורתית של טבע האדם, חיי האדם וכבוד האדם.

האבולוציה מערערת על מעמדו של האדם כנבדל מזה של שאר בעלי החיים. ההסברים המטריאליסטים החדשים לאירועים נפשיים אינם משאירים מקום לנשמה במובנה המסורתי. מחקרים המשתמשים בטכניקות של סריקה מוחית מתיימרים להסביר כיצד אנו מגיעים להחלטות מוסריות. רגש, להט, מודעות, דמיון, תשוקה, אהבה, שנאה, מחשבה - מבחינת המדע כל אלה אינם אלא "אירועים מוחיים".

מול גישות כאלה, לא רק שאין מקום למושג כמו "נברא בצלם", אלא כל תפיסה הומניסטית נשגבת של חיי האדם או הטוב האנושי לא תוכל להתקיים. אם האדם הוא רק אוסף מולקולות או תאונה אבולוציונית, שהתנהגותו נקבעת רק על ידי הגנים שלו, אין שום סיכוי לרעיונות המקודשים על כבוד האדם וחירותו. ואמנם, רבים מן המדענים ומן האינטלקטואלים המובילים שלנו משתוקקים לקעקע את התפיסות המסורתיות בדבר מקומו המיוחד של האדם בבריאה, והם ששים לצאת לקרב בכל הזדמנות.

כדי להצדיק את המחקר המדעי המתקיים כיום, מוכנים אותם "הומאניסטים" להיפטר לא רק מתפיסות דתיות מסורתיות אלא מכל השקפה בדבר ייחודו של האדם וכבודו, לרבות ייחודם שלהם וכבודם. הם אינם מבינים שראיית האדם בעיניים מדעיות, אותה ראייה שהם מעלים כל כך על נס, לא רק פוגעת בגאוותנו אלא גם מערערת את תפיסתנו העצמית כיצורים חופשיים, חושבים ואחראיים, הראויים לכבוד מפני שרק לנו לבדנו, מכל בעלי החיים, יש תודעה ולב, ורק בנו מפעמת השאיפה לא רק להנציח את הגנים שלנו אלא להגשים יעדים נשגבים יותר. הבעיה אינה טמונה בממצאים המדעיים עצמם, אלא בגישה הרדודה שאינה מסוגלת לראות שום אמת פרט להם.

המדעיות החדשה לא רק מסלקת את הנשמה מן התמונה העובדתית שהיא מציירת בנוגע לחיים, אלא גם מזניחה את תחום המוסר והרוחניות. המדע נייטרלי מבחינה מוסרית; הוא אינו עוסק בהבחנה בין טוב לרע, בין צודק לשגוי. מה ייוותר לנו אפוא מבחינה מוסרית ורוחנית, אם המדעיות חסרת הנשמה תצליח במאמציה למגר את הדתות המסורתיות, את השקפותינו המוּרָשות על חיי האדם, ואת התורות המוסריות המעוגנות באותן השקפות? המדעים מבטיחים לנו שינויים ו"שיפורים", אך איך נוכל לקבוע האם השינויים הללו טובים או רעים, ללא קנה מידה מוסרי?

זהו אפוא המשבר הדתי והמוסרי הייחודי שעמו אנו מתמודדים כעת. אנו מפליגים במים סוערים ללא כיוון והדרכה; ההשקפה שבה אנו דבקים במידה גוברת והולכת נותנת בידינו עוצמה אדירה ובה בעת מתנערת מן האפשרות לקבוע אמות מידה אשר תנחינה אותנו כיצד להשתמש באותה עוצמה.

כיצד אפשר אפוא להגן על האנושיות מפני האיום של הגישה המדענית-חומרנית?

ראשית, בניגוד לטענות שמעלה המדעיות, ההכרה במקורותינו האבולוציוניים אינה כרוכה בהתכחשות לאמת בדבר ייחודנו כבני אדם. כדי להכיר את האדם עלינו לבחון את הווייתו ואת מעשיו, לא את האופן שבו הפך למה שהוא. כדי להבין את טבענו - את מה שאנו - או את מקומנו, אין אנו צריכים להחליט תחילה אם מקורנו בבוץ הקדמוני או אם נוצרנו בידי אל בורא: גם אם הקופים הם אבות אבותינו, מה שנוצר בסופו של דבר עולה על הקוף.

שנית, המפתח להכרת מהותנו, חירותנו ותכליתנו טמון בידיעה הפנימית שלנו. גם אם מוצאים המדענים ראיות לכך שהפנימיות, המודעות והבחירה האנושית שלנו נובעים מתהליכים חשמליים במוח, עלינו להמשיך להתייחס אליהם כפי שהם, משום שהמפגש עם החיים עצמם הוא ראיה משכנעת יותר מכל הסבר מופשט. גם ילד נטול כל תחכום מכיר את הצבע האדום והצבע הכחול טוב יותר מפיזיקאי עיוור המצויד בספקטרומטרים, וכל מי שאהב אי פעם יודע שהאהבה אינה רק אפקט שמחוללים מוליכים עצביים.

שלישית, התפיסה לפיה הנפש אינה אלא פעולת גומלין של כימיקלים, מרוקנת מתוכן לא רק רעיונות כמו חירות אנושית וכבוד האדם, אלא גם מושגים כמו "נכון" ו"טעות". אפילו המדע עצמו נעשה בלתי אפשרי, מפני ש"תהליכים אלקטרוכימיים במוח" אינם דרך אמינה להגיע לאמת, אלא רק ל"מה שנראה לי". בלי אפשרות להבדיל בין אמת לשגיאה, בלי יכולת להפעיל שיקול דעת, אין אפשרות למחקר מדעי.

הביקורת הפילוסופית על המדעיות עשויה להחזיר לנו את נשמותינו ולחדש בנו את המודעות לייחוד האנושי. אך הפילוסופיה לבדה לא תוכל לענות על הכמיהות הללו או לספק את חיפושינו אחר משמעות. כדי לזכות במזון הרוחני הזה עלינו לחזור למקורות אחרים. ראש וראשון להם הוא המקרא.

המקרא מעניק לנו הבנה מעמיקה של טבע האדם, אך שלא כמדע הוא מציב את ההבנה הזאת ביחס לכמיהות ולדאגות האנושיות העמוקות ביותר. הוא מתייחס אלינו כיצורי אנוש העוסקים בשאלות קיומיות וצריכים יותר מכל לפענח את עולמם ואת המשימה שעליהם למלא בתוכו. השאלה האנושית הראשונה איננה "איך כל זה נוצר?" או "כיצד זה פועל?" אלא "מה פירושו של כל זה?" וכן (ובמיוחד): "מה אני אמור לעשות כאן?"

סיפור הבריאה שבמקרא מספק את כמיהתה של הנפש למצוא תשובות לשאלות אלה. הוא מתאר עולם מסודר ומובן שבו האדם הוא הנעלה מכל היצורים, משום שנברא בצלם אלוהים. בני האדם הם היצורים היחידים שמדברים, מתכננים, יוצרים, הוגים ושופטים. בני האדם הם היצורים היחידים שיכולים להציב לעצמם יעד עתידי ולהשתמש בתכנית כמדריך למימושו של אותו יעד. בני האדם הם היצורים היחידים היכולים לחשוב על העולם, להשתאות לנוכח צורותיו המרהיבות ולחוש יראת כבוד כשהם מביטים בגדולתו ומהרהרים בחידת מקורו.

פרק א בבראשית מלמד אותנו על השפע הקיים ביקום ועל האירוח הנדיב שהוא מעניק לחיים עלי אדמות, ומבשר לנו שהעולם הוא "טוב מאד". המקרא מלמד אותנו כאן אמת שהמדע אינו יכול להכירה אף על פי שהיא הבסיס לעצם אפשרות קיומו של המדע - ושל כל דבר אחר שאנו מייחסים לו ערך. שהרי, באמת ובתמים טוב מאוד שקיים משהו במקום לא־כלום. באמת ובתמים טוב מאוד שבמשהו הזה שולט סדר נהיר ולא תוהו ובוהו. באמת ובתמים טוב מאוד שהבריאה כוללת יצור המסוגל לא רק לפענח את הסדר הזה אלא גם לדעת שהוא "טוב מאוד".

להיות בן אדם בעולם הזה פירושו לחיות מתוך נכונות להיקרא, להיענות לזימון. פירושו להכיר קודם כל בעובדה שאנחנו נמצאים כאן לא מתוך בחירה או בזכות מעשינו, אלא כמתנה שקיבלנו מכוחות שאינם עומדים לרשותנו. פירושו לשאוף להצדיק את המתנה הזאת, לעשות דבר מה מתוך הכרת תודה על הזדמנות הקיום שניתנה לנו. פירושו לא רק להרגיש יראת כבוד נוכח עצם קיומו של העולם אלא גם להתחייב לחיים ראויים, חיים של משמעות, חיים המכבדים את צלם האלוהים שבו ניחנו.

האמיתות שעליהן מעיד המקרא אינן אמיתות של אמונה סתם אלא אמיתות של חיים במעש - של שיר והלל ופולחן, של אהבה והולדה וחיים חברתיים, של מעשים אחראיים כמענה לקריאה לצדק, לקדושה ולאהבת הזולת. אמיתות כאלה ניחנות בעומק ובכוח נצחי שכמותם לא נמצא בשום דוקטרינה, מדעית או אפילו דתית. כל עוד נתפוס את הדתות הגדולות שלנו כהתגלמויות האמיתות האלה, לא נצטרך אנו, ידידי הדת, לחשוש מן המדע, ואנו ידידי המדע, השומרים עדיין על קשר עם אנושיותנו, לא נצטרך לחשוש מפני הדת.