אנו רגילים לראות את א-לוהים במערכת יחסים של כח והכנעה,
בתנ"ך נמצאים למכביר תיאורים שתומכים ביחס שכזה, ואולם תיאורים אלו מציגים רק חלק מהתמונה.
בתורה מתואר אלוהים לא רק כ"א-לוהים אדירים" אלא גם כאב: "בנים אתם לה' אלוהיכם"(דברים יד א). הנביאים הרבו לתארו כדוד של הרעיה (למשל בשיר השירים). עולה שהיחסים בין א-לוהים לאדם אינם רק כיחסים של אדון ועבד, אלא גם כקשר של שותפים, כשל בן ואהב וכשל בני זוג מאוהבים.
קול דודי, הנה-זה בא; מדלג, על-ההרים--מקפץ, על-הגבעות.
דומה דודי לצבי, או לעופר האיילים; הנה-זה עומד, אחר כותלנו--משגיח מן-החלונות, מציץ מן-החרכים.
ענה דודי, ואמר לי: קומי לך רעייתי יפתי, ולכי-לך.
(שיר השירים ב)
חשבו מתי זכיתם להרגיש אהבת ה'? איך מגיעים להרגשה זו?
מדוע התנ"ך מדגיש את הפחד בפני האלוהים ולא את אהבה?