הרב יעקב אריאל
מאמר זה אינו מסה פילוסופית ולא הגות תיאולוגית, גם אם פה ושם יוזכרו הוגי דעות ופילוסופים. לכן גם מועטות בו הציטטות, אפילו ממקורות היהדות. הוא בא לבטא חוויות אישיות ולחלוק אותן עם אחרים. עיקרה של אמת רעיונית הוא החוויה האישית. האמת מתבססת לא רק על הוכחות הגיוניות, אלא גם על כוחות נפש אחרים. כל אלו כלולים בחוויה האישית, שהיא התשתית. אנשים נורמליים אינם חיים את חייהם הטבעיים עפ"י פילוסופיה, אלא יש להם הזדהות פשוטה וטבעית עם חוויית ההכרה העצמית שלהם. עם כל השוני בין אדם לאדם, יש חוויות משותפות לכל אדם באשר הוא אדם. חוויות אלו משמשות כאבני יסוד לאמונה. לכן אני מאמין. בואו נברר לעצמנו ראשית כל מיהו 'אני' ומהו 'מאמין'.
מי אני? מהו 'האני'?
זו שאלת מפתח שכל אדם חייב לשאול את עצמו. למי שייכת ידו, למי רגלו, למי ראשו, למי מוחו, למי ליבו, למי רגשותיו, למי מחשבותיו? כל אלו שייכים ל'אני', אך הם אינם ה'אני' עצמו. אם כן, מי הוא ה'אני'? מיהו העצם הנושא את כל המקרים ואת כל התופעות האלו? האישיות שלי היא משהו מופשט. היא אינה נתפסת באף אחד מהחושים, אך ברור לי שהיא קיימת. היא המהות, היא העצם. היתר הם רק כלים, בהם היא נעזרת ומשתמשת. ה'אני' הוא התודעה של החושים, והתודעה היא מושג אבסטרקטי, היא כוללת את כולם ומעל כולם. ה'אני' הזה הונח ביסודה של הפילוסופיה המודרנית. היא פותחת במימרה הידועה של דקארט, cogito ergo sum - "אני חושב - אני נמצא".[1]
היו שנטלו מדקארט את המחשבה המופשטת בלבד, ושללו את קיום החומר. (בעברית אפשר לומר 'חושבני' כלומר, המחשבה קודמת). אולם אני חש בחושיי הטבעיים את ממשותם של הדברים הנתפסים בחושיי. אינני רק אידיאה מופשטת, אלא אני מכיר בכך שאני מודע לחושים שבי באמצעות החשיבה המופשטת שבי. היו שהכירו רק ב'אני' ושללו את קיומו של הזולת. אני מתקומם כנגד תפיסה זו. אני חש במעמקי אישיותי שאינני יצור בודד, ללא משפחה, ללא חברה. אינני אגואיסט, אינני סאדיסט, אני סולד מאלו. אומנם איני צדיק מושלם. גם אני דואג לעצמי. אך עם זאת, אני גם אלטרואיסט, יש בי ערכי מוסר. [2] מהותו של האדם היא חשיבתו. ולכן אף אנו נאמר בעקבות דקארט: "אני חושב - אני אדם". כי יכולת החשיבה היא עצמה מורה על מותר האדם, על כושר החשיבה המופשטת שלו, על עוצמת הרוח שבו. ומכאן נצעד צעד אחד קדימה. איני מסתפק רק בהעלאת השאלה בלבד, מי אני, אלא גם במאמץ לתת לעצמי תשובה. איני מסתפק בתשובה שטחית, מכיוון שהנושא הוא מהותי, ויש לו השלכות על כל מערכות חיי. זו לא רק סקרנות אינטלקטואלית המסתפקת בידע בלבד. ברצוני להפנים תשובה זו לתוך אישיותי. לחיות עפ"י תשובה זו. אני מאמין שאני אדם חושב, שיש בי צלם. ומכיוון שאני יודע באמת שאני אדם, אני גם רוצה לחיות כאדם.
במבנה גופם וצורתם החיצונית, כל בני האדם דומים זה לזה פחות או יותר. יש הבדלים בגובה, ברוחב, בצבע וכדומה, אולם אלו אינם הבדלים מהותיים. גם בתחום הרוח הבסיסית כולנו שווים. לכולנו אותו הגיון, אותה הכרה. אך באופי, בתכונות, בסגנון החשיבה וברמת כישוריה, כל אדם הוא אישיות יחידאית שאין דומה לה. גם בתווי הפנים יש לכל פרצוף ייחודיות משלו. רק כך ניתן לזהות מישהו. ייחודיות זו מתבטאת בעיקר בהבעת הפנים. לא רק בקולו ובסגנון דיבורו ניכר האדם, אלא גם בהבעת הפנים, בנצנוץ עיניו, בברק מצחו, בחיוכו וקמיצת שפתיו, בסומקו וחיוורונו, בעקימת אפו והעוויותיו. דרך כל אלו מביע האדם הייחודי את תחושותיו, הגיגיו ורצונותיו. ייחודו האמיתי של האדם הוא רוחו. מתווי הפנים כשלעצמם לא ניתן להכיר באמת את האדם שמאחוריהם. ראייתנו השטחית את הגוף והתרשמותנו החיצונית ממראהו עלולות להטעות. לא תווי הפנים יוצרים את האישיות, אלא האישיות משתקפת בתווי הפנים. הרוח מביעה דרכם את עצמה והיא היא האישיות עצמה.
בכל צעד שנעשה בחיים נגלה שהאדם הוא יצור בעל שאר רוח. הוא מכיר את עצמו ומודע לכך שפעמים רבות הוא חושב חשיבה לוגית, ולפתע מאירה לו הברקה, מעבר לכללי החשיבה הרגילים, אינטואיציה. אין לך אדם שלא נהנה מסברה טובה, מחידוד חריף, משירה אסטטית, ממוסיקה יפה, מחוויה מרגשת, מספר טוב, מחוויה אומנותית. אדם לא יכול להסתפק במזון חומרי בלבד. הוא זקוק גם למזון רוחני. כל אדם בונה לעצמו, או מאמץ לו, השקפת עולם. בדרך כלל הוא לא ירשה לעצמו לומר 'אני צריך' רק משום שהוא משתוקק או מתאווה למשהו. זו אמירה משפילה בעיניו. הוא ישתדל לכלול גם את צרכיו במסגרת אידיאולוגית, גם אם לא אידיאליסטית. הוא יעטוף את צרכיו בעטיפה נעלה יותר. הוא יהפוך כל צורך לערך. הוא בן תרבות. הוא לא סתם בעל חיים. גם הפוסט-מודרניזם, שאינו מאמין באף אידיאה, מאמין בהנחה זו, שכל אדם הוא מיני-אידיאולוג. גם שלילת כל אידיאולוגיה היא עצמה אידיאולוגיה.
כל אדם, באשר הוא אדם, מעריך יותר פעולה אידיאליסטית על פני פעולה אינטרסנטית. הוא מעריך מעשה טוב. הוא משבח את מסירותו של האחד למען זולתו. הוא עצמו מרגיש סיפוק במעשה טוב למען אחר, גם אם הדבר בא על חשבון זמנו, נוחיותו וממונו. לא הכול בנוי על תועלת ואינטרסים. מדוע האדם הוא בכל זאת גם אלטרואיסט? מהיכן באה ההערכה למעשה הטוב? מהיכן שואב האדם את השאיפה לטוב? מהיכן הוא לוקח בכלל את ההבחנה בין טוב לרע? ציניקנים יאמרו, הכול תוצאה מאינטרס חומרי. שמור לי ואשמור לך. האומנם ניתן לדחוס את כל ערכי המוסר האנושיים לתוך הסד המצומק של האינטרס האישי? מדוע בכל זאת חיילים, כמו אלבז או קליין, נפלו על רימון והתרסקו עמו כדי להציל אחרים? מה דוחף אדם לקפוץ למימי הירקון המזוהמים להציל טובעת, למרות שהוא עצמו עלול לטבוע? איזה אינטרס אישי דחף אותם למעשה כה הרואי? מדוע אנו רואים בהם סמלים להקרבה ומסירות? מדוע אנו מחנכים לאורם, הרי זה מנוגד לאינטרס הקיומי האישי שלנו? מהיכן לוקחים חיילים את תעצומות הנפש לסכן את חייהם למען עמם ומולדתם? הרי זה מעשה המנוגד לחפץ החיים האישי שלהם! וכי תאמר, יש פטריוטיזם, אינטרס לאומי - הא גופא קשיא, מדוע מוכן אדם פרטי להקריב את האינטרס האישי שלו למען הכלל? המרטירולוגיה היהודית מציגה דמויות הוד רבות של אנשים ונשים, גדולי תורה ופשוטי עם, שעלו על המוקד ומסרו את נפשם על ערכי האמונה. מה דוחף אנשים למסור את נפשם למען אידיאה? כי האידיאה עומדת מעל האדם. האדם אינו רק קרוץ חומר בלבד, הוא גם יצור אידיאליסטי, יש בו אישיות רוחנית על-חומרית.
רבים מדברים בשם ההומניזם, כלומר, בשם הייחודיות האנושית, הנבדלת והשונה מעולם החי של הבהמות והחיות. ההומניזם רואה את עצמו שונה מהותית מהאנימליזם (=בהמיות, מלשון animal). התנהגות בהמית, וכל שכן חייתית, אינה הומנית. הומניסט - משמעותו אדם הפועל על פי ערכים אנושיים, המנוגדים ליצרים הבהמיים והחייתיים. הוא מצהיר בכך שהאנושיות היא מותר האדם מן הבהמה. ומהו מותר זה? לא רק תבונה, אלא גם תרבות, אמנות, ערכים, אידיאלים של מוסר וצדק. ואידיאלים כשמם כן הם, שיקולים ערכיים, לא תועלתיים, שמקורם ברוח שבאדם. כל מי שרואה את עצמו הומאניסט מכיר בעצם בצלם שבו מתייחד האדם מיתר היצורים. המאמינים בתורת האבולוציה יטענו שההומניזם התפתח מהאנימליזם, ואי לכך הוא אינו שונה ממנו. יש מהם הסבורים שחוק ההישרדות, לפיו כל דאלים גבר, הוא המניע העיקרי לתהליך האבולוציה. לדעתם, הוא גם המניע להתפתחות ההומניסטית. אומנם ניתן אולי להסביר בכך (וגם זאת בקשיי קשיים לא הגיוניים!) רק את תופעת החשיבה המדעית, שנתנה לאדם החושב את הכוח להישרד במלחמת הקיום הקשה, כתחליף לאמצעי קיום פיזיים שבהם ניחנו יתר בעלי החיים. גם את ערכי המוסר שבנו אפשר להסביר (גם זה באותם קשיים) שהם התפתחו כתוצאה מצורך הקיום המבוסס גם על עזרה הדדית. אולם אין הסבר רציונאלי לתופעה של מסירות נפש למען הזולת וליתר מאפייני התרבות האנושית, האסתטיקה, האתיקה, הערכים, האמונה, המוסר. כל אלו לא רק מיותרים לצורך ההישרדות של האדם, אלא אדרבה, פעמים שהם מפריעים לה. במקום להשקיע אנרגיות, זמן וממון לתועלת הקיום, מושקעים כל אלו במותרות מיותרות, לכאורה, ובפרט כשאדם מקריב למענם את נוחיותו, בריאותו ותועלתו.[3]
כשאדם מרוכז בנושא המעסיק אותו הוא מאבד את תחושותיו הפיזיולוגיות. כשהוא קורא ספר מעניין, או עסוק במחקר חשוב, או יוצר יצירה אומנותית, או טרוד במעשה נחוץ, הוא מסוגל לשכוח את הצורך באכילה ושתייה ואף בשינה. הוא לא רואה ולא שומע דבר חוץ מהנושא בו הוא מרוכז. יש כאבים שאין אדם חש בהם כשהוא מרוכז בנושא מסוים. הרוח מסיחה את הדעת מהחומר. "החש בראשו יעסוק בתורה". אומנם יש לכך מגבלות, רעב כבד שמציק מאוד, עייפות גדולה המאלצת את העיניים להיעצם, כאב חזק שלא ניתן להתעלם ממנו. אך במצבים פחות קיצוניים, הרוח שולטת בגוף יותר משהגוף שולט ברוח. יש רוח באדם והיא הדומיננטית. המושג "תרבות" הוא השלטת הרוח על החומר. אדם לא זולל כמו חמור באבוסו. יש לו כוחות נפש לדחות סיפוקים מיידיים. יש לו תרבות אכילה, כגון נימוסי שולחן ועריכתו, וכן את היכולת להפוך סעודה לאירוע חברתי מעודן ותרבותי. אדם לא מהלך ערום כביום היוולדו, גם ביום חם, כי הוא בן תרבות, הוא מכסה את מערומיו. הוא לא פולט מפיו כל הרהור העולה על רוחו, הוא מנומס, הוא שוקל את דבריו ואת הליכותיו. הוא בן תרבות.[4] ומכאן האמנות הטובה, המוזיקה, הספרות, הציור וכל יתר האומנויות. הן מעבדות את החומרים הטבעיים כפי שהם נתפסים בחושים, ומקנות להם, מכוח יצירתו של האדם, ממד רוחני. בכך הן הופכות אותם לתרבות. הציור אינו העתקה סתמית של העצמים הנראים בטבע, כשם שהמוזיקה אינה חיקוי של צלילים המושמעים ע"י הציפורים, גלי הים ואוושת האילנות. היוצר בוחר מכל התופעות הרבות שהוא רואה ושומע ומתמקד באחדות מהן. הוא מעבד אותן ומוסיף להן ממד משלו, מכוח השראתו הרוחנית. זו התרבות במיטבה. גם אומנות הצילום אינה רק העתקה של תופעת טבע כמות שהיא. היא בוחרת נקודה מסוימת, יחידאית, זווית מסוימת, שעה מסוימת. ובחירה זו היא אישית ואנושית. במסע מפרך, כגון בתרגיל צבאי, כשאדם חגור במשא כבד, מטפס במעלה הר תלול, מזיע, נושם ונושף באפיסת כוחות, מה מניע אותו להמשיך ולא להישבר? כוח הרצון. ובשעה קשה זו הוא מסוגל גם להתנדב לסייע לאחרים ולשאת אלונקה. מנין הכוח הפיזי? לא כוח הגוף הוא, אלא כוחות הנפש.[5] ככל שאדם מבוגר יותר ובר דעת יותר, כך רוחו שולטת יותר בגופו. הוא דוחה סיפוקים, מרסן את עצמו, מעדן את אישיותו ומונע את עצמו מלהיגרר אחרי תאוות שונות. אומנם, קורה הרבה שהאדם נופל שבי בידי יצריו והם שולטים בו, אולם אין לך אדם בעולם שלא חש גם את ההפך, שהוא מסוגל לשלוט ביצריו, והוא חש גם סיפוק בכך. זו גבורה, גבורת הרוח המתגברת על החומר. 'איזהו גיבור - הכובש את ייצרו'. כי יש רוח באדם והיא העיקר.
לבעלי החיים אין בחירה חופשית, הם מופעלים ע"י אינסטינקטים ספונטניים. האם גם האדם הוא יצור דומה? האם הוא חיה מפותחת, או שמא הוא יצור ייחודי, שונה מהותית, מותר האדם מן הבהמה? המחשבה האנושית עוסקת בכך כבר אלפי שנים ותמשיך לדון בכך עוד דורות רבים. אך בחיי המעשה אין מי שמפקפק בבחירה החופשית. כל חיי החברה שלנו, מערכת המשפט, החינוך וכו' יוצאים מנקודת הנחה שלכולנו בחירה חופשית. המדענים והוגי דעות ימשיכו להתפלמס אם האדם הוא בן חורין או שהוא כפוף למערכת חוקית דטרמיניסטית. אולם כל אדם חש בעליל, כולל אותם הוגי דעות עצמם, שבעיקרון יש בידו להכריע בהרבה נושאים כעולה על רוחו. בפרט מי שרואה את עצמו מודרני. החירות היא המוטיב המרכזי המאפיין את העת החדשה (שהחלה בתקופת המהפכה הצרפתית). עצם הנחת השאלה, עצם חיפוש התשובה, מורים על שאר הרוח שבאדם. גם אם ייתן לעצמו תשובה מכניסטית, שהוא אינו אלא מכונה המופעלת ע"י תכנות מראש, עצם העובדה שהוא שאל, חיפש ונתן לעצמו תשובה, מוכיחה על הטלת ספק, על התלבטות, על חשיבתו החופשית. כל אדם מכיר את עצמו ויודע שהוא פועל מתוך הכרה ובחירה חופשית, למרות הרגליו, תשוקותיו ולחץ חברתי. אומנם פעמים רבות הוא נכנע לאותם הרגלים ותשוקות, אך הוא מודע לחולשותיו. הוא מכיר בכך שהן כישלונות, שבעצם הוא יכול היה להימנע מהן. אומנם פעמים רבות הוא נכנע, נגרר, אין לו די כוחות נפש לעמוד מול אותם לחצים, פנימיים וחיצוניים. אך הוא מבקר את עצמו. הוא מתייחס להתנהגותו זאת כאל חיסרון, כפגם. הוא מקנא באחרים שהצליחו להתגבר. הוא מצפה מעצמו שיבוא יום וגם הוא יצליח בכך. כל אלו מוכיחים שמעבר לתביעות הגוף הדטרמיניסטיות יש לנו גם כוחות נפש בני חורין. וכשאנו מצליחים בכך אנו חשים סיפוק רוחני, למרות המחיר של ויתור על הדחפים הגופניים. יש המעדיפים להסביר התנהגויות אנושיות עפ"י התפיסה המכניסטית, משום שהיא נוחה להם יותר. היא תואמת את חוקי הטבע לפי הבנתם. אך אין להם הוכחות משכנעות לכך. לכל היותר הם משאירים זאת כ'אנטינומיה' בלתי פתירה. עצם ההנחה שיש חוקי טבע דטרמיניסטיים היא הנחה שרירותית. המדע המודרני מתנער מכך. לכל היותר אנו יודעים שיש תופעות החוזרות על עצמן, אך מנין שהן 'חוק נתן ולא יעבור'? אולי חוקי הטבע אינם מוחלטים, אלא רק מסתברים באופן סטטיסטי? ואולי גם האדם אינו משועבד לחוקי טבע נוקשים ויש לו בחירה? גם אם נניח שיש לטבע הפיזי חוקיות נוקשה, האדם שונה, אנו חשים זאת בעליל. כי הוא לא כפוף לחוקי החומר, יש בו רוח.
יש תרופות פלציביות שאין בהם שום חומר תרופתי. הן מפעילות רק את התודעה. המוטיבציה להתרפא היא המרפאת, ולא התרופה. ויש מחלות שהן תוצאה של ירידה במתח הרוחני של האדם. חיזוק הרוח מסייע לרפא את המחלה. דבר ידוע הוא שרצון החיים מסייע לנצח את המחלה. לפחות הוא דוחה את המוות בכמה שנים. הרוח מנצחת את החומר. למרות שהרוח מופשטת ובלתי נתפסת, בעוד החומר מוחשי ובעל ממדים, בכל זאת הרוח מנצחת. כל בר דעת שואל: הייתכן?! כיצד אותה רוח, שהיא בעצם דבר מופשט, בלתי נתפס, עד שיש המפקפקים בעצם קיומה, מנהיגה את החומר ואף מנצחת אותו? איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת. עליו להשתחרר מהרגלי חשיבתו. היא הנותנת, דווקא הלא מוחשי מפעיל את המערכות הגדולות בעולם. איש לא ראה את האנרגיה, לא את החשמל ולא את האטום, וגם לא את החשיבה עצמה. אפשר לראות רק את התופעות שהם יוצרים, אך לא אותם עצמם. כך גם רוח האדם, לא ניתן למששה בידיים ולא לראותה בעיניים, אך א"א להתכחש לעוצמתה. וכבר אמר על כך ר' סעדיה גאון 'הדק מכל דק הוא החזק מכל חזק'.[6]
המילה "בצלם" שימושית מאוד בשפתנו. כל אימת שאנו רוצים להדגיש את מותר האדם מן הבהמה ומן החיה, אנו משתמשים במילה 'צלם'. להומניסט יש צלם. הסאדיסט איבד צלם אנוש. הנחת היסוד של המושג 'צלם' היא שהאדם שונה מכל יצור אחר, יש לו חשיבה מופשטת, ערכים, תרבות, תפיסה חברתית, ובחירה חופשית שבאמצעותה הוא מקבל הכרעות מוסריות. עצם היכולת לדון בשאלה זו, אם יש לאדם צלם, עצם ההתעסקות בנושא זה, היא ההוכחה שיש לאדם משהו נעלה יותר. היותו יצור חושב, יצור שנתבע להתנהגות ערכית, שנדרשת ממנו רמה מוסרית מסוימת, גם אם הוא מפקפק במשמעות העמוקה של ה'צלם' - עצם ההעלאה על הדעת אפשרות כזו מראה שיש באדם שאר רוח. יצורים אחרים אינם מסוגלים כלל להעלות על דעתם אפשרות כזאת. מילים כמו חשיבה, הכרה, בחירה, שאיפה, חזון, תרבות, צדק, יושר, אמת, נצח, קיימות רק במין האנושי. גם אם יעטו אותן במחלצות חומרניות, ואפילו הדוניסטיות, הן תישארנה מילים בעלות משמעות רוחנית. יש מותר האדם מן הבהמה. שאלת המפתח היא, האם יש בכלל רוח באדם ובעולם, או שהכול רק חול וחול? והתשובה ידועה ומוסכמת על הכול - האדם אינו רק קרוץ חומר, יש בו ערך מוסף. מותר האדם מן הבהמה.
כל אדם שואף להמשכיות, לנצח, לכן אדם יולד ילדים שימשיכו אותו. בעצם זהו מקורו של יצר המין - השאיפה לנצח. כל אחד מתכנן את עתידו אחרי מותו. הוא משאיר צוואה, או מוסר הוראות, או סומך על יורשיו שיבינו בעצמם מה הוא היה מצפה מהם. כמו"כ הוא מעוניין להשאיר שם טוב אחריו. גם אם הוא מוסר את גופו למדע, הוא מעוניין שיזכרו זאת ויזכירוהו לטובה. גם אם הוא מצווה על שריפת גופו הוא מעוניין שיישאר אחריו זיכרון כל שהוא. לכאורה, מה אכפת לו מה ייעשה ברכושו, או מה יאמרו עליו הבריות אחרי שיסיים את חייו עלי אדמות? אלא שנפש האדם בת אל-מוות היא ואינה מכירה בחיים הקטועים. הכבוד הוא לא רק צורך חברתי המביא לאדם תועלת בחייו, הוא ערך חשוב גם אחרי מותו, כשאין בו עוד שום תועלת אישית. בעצם, גם בעודו בחייו, האדם שומר על כבודו, לא רק כצורך חומרי אלא כערך רוחני. הנפש הרוחנית היא הנפגעת בעיקר מהעדר כבוד, וקל וחומר מביזוי. רצח הנפש הרוחנית מקביל לרצח הגוף, אם לא יותר. 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים'. יש המעדיפים להתאבד מאשר לסבול מכלימה. הכבוד הוא עצם האדם. לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (תהלים טז, ט).
מושג זה של "אידיאל מטריאליסטי" מכיל בתוכו סתירה פנימית. כי אידיאל הוא שאיפה אל-על, לאידיאה על-חומרית, בעוד המטריאליזם הוא חומרני מוחלט, לפחות בעיני מאמיניו. אידיאליסט שואף אל הרוח, מטריאליסט נוחת אל החומר. אם הוא אידיאלי הוא לא מטריאלי, ואם הוא מטריאלי הוא אינו אידיאלי. אך עובדה היא שיש חיות כאלו, מטריאליסטים אידיאליסטים. אי אפשר להתעלם מאנשים שמסרו את נפשם והקריבו את חייהם למען אידיאלים סוציאליסטיים, שהוסברו על ידיהם כרעיונות מטריאליסטים מובהקים (כידוע המרקסיזם היה בנוי על יסודו של המטריאליזם ההיסטורי, לפיו רק חוקי הכלכלה מכתיבים את ההתנהגות החברתית. סיסמתם הייתה "על הלחם לבדו יחיה האדם"). כלומר, הם הקריבו את חייהם למען אידיאל מטריאליסטי. על כורחם עליהם להודות בכך שרוח היא באדם. גם אדם הכופר במודעות בקיומה, מודה בה בסתר ליבו, מבלי שהוא מודע לכך. כפירתו ברוח נובעת בעצם מחשיבתו ושאיפתו הרוחניים... המטריאליסטים לא הרשו לעצמם להתגדר בהגדרות מטריאליסטיות בלבד. הם חשו צורך לכבד את עצמם ואת רעיונותיהם גם במונחים כמו: מוסר, צדק, מצפון, ערכים, אידיאלים וכדו'. ובאמצעותם הם שכנעו את עצמם ואת זולתם בצדקת דרכם, למרות שהמטריאליזם הצרוף אינו מכיר במושגים אלה. לדעתו, הם כינויים דמיוניים לצרכי החומר של האדם. ובכל זאת, גם הם עצמם האמינו בערכים אלו, נאבקו עליהם והיו אף מסוגלים למסור את נפשם עליהם. עצם המונח "ערך", מניין לנו? הרי אנו יודעים ומכירים רק "צורך", ואילו ערך מנלן? אם החיים הם רק סיפוק צרכים חומריים, אין להם ערך... אדם בורח מעצמו אל עצמו. הוא לא יוכל להתחמק מהיותו יצור שנברא בצלם.
האדם מחפש תמיד משמעות לחייו. לשם מה הוא חי? לשם מה הוא פועל? הפילוסוף שופנהאואר תיאר את האדם כשבוי במערכת אטומה, שבה הוא אוכל רק כדי לאכול, וחוזר חלילה. הקבצן מקבץ נדבות רק כדי לקנות פת לחם על מנת שיוכל להמשיך לקבץ נדבות ולקנות לחם. בעצם כולנו קבצנים, אוכלים כדי לאכול. אין לחיים משמעות. הוא הגיע למבוי סתום. הרצון העיוור של האדם שואף תמיד ליותר, ולעולם לא ישיג את שאיפתו. אם כן, לשם מה הוא חי? רעיון דומה שמעתי מר' פינחס קהתי כדרשה חסידית למימרה בתלמוד: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא (בבלים שוטים המתבלים לחם בלחם). ראו בבלי טיפש אוכל לחם. שאלוהו: לשם מה אתה אוכל? ענה להם: כדי שיהיה לי כוח. לשם מה אתה זקוק לכוח? כדי שאוכל לעבוד. לשם מה אתה עובד? להרוויח כסף. מה תעשה בכסף? אקנה לחם. אוי, בבלי טיפש האוכל לחם לשם לחם. חכם היה פורץ את המעגל הסגור ועונה תשובה אחרת, כגון: כדי לקנות מצרכי שבת. אך עדיין המעגל לא נפרץ. לשם מה אתה שובת בשבת? על מנת שאאגור כוח. ולשם מה לך כוח? כדי שאוכל לחזור ולעבוד... אולם אם השבת אצלו היא לא רק יום מנוחה פיזי, אלא יום בעל משמעות תרבותית, רוחנית, חברתית וכדו' המעגל נפרץ לחלוטין. לא רק ימות החול והשבת, אלא כל מעגל החיים הוא ספירלה שיש לה משמעות ערכית נעלה יותר. הפסיכולוג ויקטור פראנקל גילה אמת זו של הצלם שבאדם דווקא במקום שבו האדם איבד את צלמו - בגיהינום של אושוויץ. הוא שם לב שאלו שלא איבדו את משמעות החיים, גם באותה תופת, שרדו יותר מאחרים. מי שאיבד את המשמעות איבד את תקוות החיים ואת רצון החיים, וממילא לא יכול היה להתמודד ולהמשיך להיאבק על חייו. לא רק לאדם הפרטי יש משמעות, אלא לחברה האנושית כולה ובעצם ליקום כולו. הרי לא מסתבר שכל המציאות המורכבת והמופלאה בה אנו חיים היא אוסף מקרי של אלקטרונים, אטומים ומולקולות בלבד. יש משמעות ליצירה הגדולה, העשירה והמגוונת כל כך. כשם שיש נשמה לאדם הפרטי, כך יש נשמה ליקום כולו.
כל אדם חי עם תקווה. העתיד תמיד נראה ורוד בעיניו וטוב יותר מן העבר. ייתכן שזו רק אשליה. אך מהיכן היא נובעת? עובדה שזו תכונה המקיפה כמעט את האנשים הבריאים בנפשם עלי תבל. ומכאן החלום. בחלומו אדם צופה בדרך כלל עתיד מאושר יותר מההווה. הצפייה לעתיד יש בה הרבה מן הדמיון, והדמיון יכול להיות מקסם שווא. אולם עצם היכולת לחלום ולהעלות בדמיון אלטרנטיבה שונה לעומת המציאות הריאלית, מוכיחה על כוח פנימי אדיר. עצם חזון העתיד, ציפיית העתיד, שבו האופטימיות הטבעית מציגה אוטופיה של אידיאה מושלמת יותר, טובה יותר, נובעת משאיפת האדם לשלמות, לתיקון, לשכלול. תכונה זו נטועה עמוק בתודעת האדם (פרויד יכנה אותה בשם 'תת-מודע')[7]. בין העבר, שניתן לכמת אותו בזמן, לבין העתיד, שאינו ניתן לכימות, שהוא בעצם הנצח, יש רק הווה, המשתנה בכל רגע. ידועה המימרה: העבר כבר אין, העתיד עדיין וההווה אינו אלא כהרף עין. ואנו מוסיפים ושואלים: אם כן, חיים מנין? מה נותר מן האדם? לכאורה, אפילו חיים אין לו. ולא היא. התקווה היא תמצית החיים. יש עתיד, ויש גם עבר, שהניח את היסוד לעתיד. התקווה מנצחת את הייאוש ואת הדיכאון. יש חיים! הם רוקמים עתיד טוב יותר ומפעילים את רצון החיים של האדם להמשיך לפעול. זו שאיפת הנצח שמקורה בצלם העל-זמני העל-טבעי שבאדם. שמעתי פעם מאפי איתם: לא נכון לומר שאדם חולם בגלל שהוא ישן. אדרבה, הוא ישן כי הוא צריך לטוות חלומות. בסופו של יום, בין אם הוא מלא סיפוק ובין אם הוא אכול אכזבות, הוא זקוק למנוחה על מנת להתאושש ולרקום את חלום העתיד. החלום מתכנן מחדש את המשך דרכו. בהקיצו בבוקר מחלומו קם אדם רענן, עם תוכניות חדשות ותקוות חדשות, וממילא עם מרץ ויוזמה חדשים. מי שאיבד את התקווה אין לו לשם מה לקום בבוקר, ואם זו תופעה מתמשכת היא תסמין למחלת נפש והוא זקוק לאשפוז. אדם בריא בנפשו לא מפסיק מלצפות, מלקוות, מלשאוף ומלפעול. והשלמות מהי? אין לה גבולות. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות. השאיפה ליותר היא אינסופית. מקורה בנשמה שהיא בת אל-מוות. הצפייה לעתיד יש בה הרבה דמיון. הדמיון יכול להיות מקסם שווא, אך הוא יכול וגם חייב להיות שרטוט של תקוותיו ותוכניותיו אליהן הוא שואף. היכולת להעלות על הדמיון אידיאה מושלמת יותר, טובה יותר, נובעת משאיפת הנצח של האדם. אותה מימרה בה השתמשנו, מנוסחת בתורת החסידות אחרת: העבר אין העתיד עדיין, ההווה כהרף אין - וייאוש מניין?
כשיהודי פוקח את עיניו בבוקר הוא אומר "מודה אני...". הכרת התודה היא מהותית לאדם. דקארט הניח בראשית הכול את היותו "אני". היהודי, לעומתו, מקדים את המילה "מודה" ל"אני". ההבדל המהותי בין האני הפילוסופי, "אני חושב", המכיר רק בתודעה האישית של האדם, ל"מודה אני", המכיר בצורך להודות לזולת על עובדת קיומו, הוא בערכים המוסריים. ה'אני' הוא לא רק יצור חושב, הוא גם רוצה. הוא אישיות מוסרית בעלת ערכים השואפת לעשות טוב. הצלם הא-להי שבו אינו רק הכרה שכלית, אלא בעיקר תביעה מוסרית, להכיר בזולת, להודות לו, להתחשב בו, לסייע לו. 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' '.[8] בעצם אין ה'אני' מנותק מה'אתה'. כיצד קיים בכלל אני ללא מישהו שהוליד אותי, זן ומקיים אותי, ומי שיצר אותם. מה מקורם של כל אלו? יש עצמים קודמים לאני. האני אינו לבד, הוא חלק מישים אחרים. הוא מודה להם על קיומו, לא רק להוריו שילדוהו וגידלוהו, לא רק למוריו שלימדוהו, לא רק לחבריו איתם שיחק, הגה רעיונות, זכה לתמיכה ועידוד, לא רק לחברה הכללית בה הוא חי, ובזכותה הוא מתקיים ומתפתח. מעל לכול אלו יש משהו נשגב יותר. לכול אלו יש מקור, כשם שלאני הפרטי יש מקור ממנו נוצר הכול ומתקיים הכול. אין בעצם "אני" כשלעצמו. ה"אני" הוא חלק מה"אתה" ושניהם הם חלק מ"ההוא". ה'אני' האמיתי לא מצטמצם באגו האישי שלי בלבד, אלא כולל בתוכו גם את המרחב שבתוכו אני קיים, משפחתי, קהילתי, עירי, מדינתי, עמי, האנושות כולה, היקום כולו, ומקור היקום, שהוא מקומו של עולם. אם אני חושב לא רק על עצמי, אלא מכיר גם בזולתי, אם אני חש בצורך מוסרי להודות לאחרים שבזכותם אני חי, אני חייב גם להכיר במקור החיים כולם. בעצם אין מוסר ללא זולת. רק כאשר יש מישהו אחר נוצר המוסר. ההתחשבות באחר וההתייחסות אליו, הן הן המוסר. 'לא טוב היות האדם לבדו'. אדם לבדו אינו טוב. הוא לא יכול להיות טוב, כי אין לו עם מי להיטיב. ה'אני' לבד אינו יכול היות מוסרי. לשם כך יש צורך גם ב'אתה'. ניתן אולי לומר בפרפרזה הפוכה משל ר' מנחם מנדל מקוצק: אם אני הוא אני ואתה הוא אתה, אני לא אני ואתה לא אתה. אך אם אני הוא אתה ואתה הוא אני, אזי אני הוא אני ואתה הוא אתה. ראשית כל תן תודה לכל מקורותיך. 'מודה אני'.[9]
עצם הצורך בחברה מוכיח שהמקשר בין בני אדם זו הרוח שביניהם. הגוף עומד בעצמו ולעצמו, רק הרוח יכולה להיות משותפת לכמה אנשים. אומנם צורכי הגוף הקיומיים זקוקים לחברה, אולם בעיקר לשם הפקת תועלת אישית מהתקשורת הבין-אישית. אך רוב בני האדם סולדים מגישה צרת אופק זו. מצפונם המוסרי רואה בחברה האנושית ערך ולא רק צורך. התקשורת הבין-אישית נועדה להעברת מסרים מאחד לשני, ולא רק מסרים כלכליים אלא גם תרבותיים וערכיים. התקשורת במהותה היא מופשטת, אין בה שום דבר מוחשי חוץ מגלי קול הנוצרים ע"י המחשבה ומתורגמים במוחו של השומע ע"י מחשבתו. היא מועברת מאחד לשני דרך מלים שאין בהם אלא מושגים, תכנים ורעיונות.[10] החברותיות היא הקשר הנפשי בין בני האדם והיא מבטאת ערכיות, אלא שיש דרגות שונות ברמת הערכיות של כל חברה וחברה. יש חברות שנוצרו על רקע של אינטרסים משותפים, ויש חברות אידיאליסטיות שהנושא הערכי הוא ברום מעייניהן. אלו ואלו מתוקשרות בתוכן וביניהן ע"י הרוח. הרוח לא נמדדת בכמות אלא באיכות. אדרבה, פעמים רבות ההמונים נוטים לקבל עמדות שטחיות, זולות ופופוליסטיות. העובדה שדעה מסוימת מקובלת על ההמון עלולה להוות סימן לרדידות, כי אלמלא הייתה כזאת לא הייתה מתקבלת על לב ההמונים. אומנם, אין זה כלל מוחלט, יש גם 'קול המון כקול ש-ד-י'. יש להפעיל חוש ביקורת ע"מ לקבוע את התחום בין המוניות שטחית להמוניות ערכית. גם מדענים ואנשים חושבים עלולים להיסחף אחרי דעות המקובלות ברחוב, כולל הרחוב האינטלקטואלי. גם הוא נגרר לעתים אחרי מוסכמות ואופנות לא מבוקרות. גם שם עלולה תרבות זולה וחושנית להסיח את דעתו של האדם מאוצרו הרוחני.
השימוש במילה נדושה זו יצא מגדרו. אדם לא שת את ליבו למה שהוא מוציא בשפתיו. לדוגמא, אדם 'אוהב' גלידה. הוא ילקק אותה עד תומה. האם הוא באמת אוהב אותה? אילו היה אוהב אותה באמת היה משאירה במקרר ושומר עליה מכל משמר שאיש לא יפגע בה, כולל הוא עצמו. אלא שלא את הגלידה הוא אוהב, אלא את עצמו. לשם הנאתו האישית הוא קונה אותה ומלקק אותה. אהבה אמיתית היא אלטרואיסטית. הרוח שבאדם היא האוהבת. זו אהבה שאינה תלויה בדבר. זו אהבה אידיאית. אדם אוהב את משפחתו, הוא מוכן להקריב למענה את נוחיותו ואנוכיותו, ובמקרים קיצוניים אפילו את חייו. זו אהבה אמיתית. אם כי עדיין יטען הטוען שזו אינה אהבה טהורה, כי ילדיו הם ממשיכיו. לכן הוא אוהב אותם כי הוא אוהב את עצמו ומעוניין בהמשכיותו. אולם היא הנותנת. אם הוא מוכן להקריב את חייו למענם, משמע שהמשכיותו אינה גופו הפיזי, אלא רוחו שהינה בת אלמוות. הוא מוכן להקריב את גופו הזמני למען רוחו הנצחית. אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבת יהונתן לדוד: 'נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים'. יהונתן ויתר על כתר מלכות לטובת דוד. מיליארדי גברים ונשים יש בעולם. הגירוי החיצוני הוא עיוור, הוא לא מבחין בין פרט זה לפרט אחר, עצם המין השונה הוא המושך. אך בעצם כל אחד בוחר לו בן/ת זוג אחד/ת מכל המיליארדים, שרק אתו יוכל ליצור קשר נפשי. האישיות היחידאית היא הקובעת את הקשר האישי האינטימי הייחודי לזוג זה בלבד. קשר רוחני זה הוא הבסיס לאהבה, כך נוצרת זוגיות אמיתית. אדם אוהב את אשתו, ואישה את בעלה. זו לא רק אהבה עצמית, אלא בעיקר אהבת הזולת. זו אהבה נעלה. אומנם גם אהבה זו אינה טהורה מכל אינטרס אישי. אדם זקוק לחברה, לשותפות, בעיקר לצורך הקמת משפחה. 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו'. לכאורה זו אהבה התלויה בדבר, אך שורשה הפנימי של אהבה זו הוא הקשר הנפשי שייעודו ליצור המשכיות נצחית. לא ניתן לקיימה ללא שותפותו של בן/ת זוג. הזוגיות האמיתית היא בעצם יחידה אורגנית אחת, רוח אחת בשני גופים, וכשהיא מתרחבת, גם המשפחה כולה זוכה להגדרה דומה. ובהרחבה נוספת גם החברה, האומה, העולם כולו חוסים תחת מטריית האהבה. זאת היא האהבה במיטבה. שפת הרחוב המשתמשת במילה 'אהבה' לרדיפת נשים לשם סיפוק עצמי היא חילולו של המושג. עבורם האישה היא אובייקט שגירוי חיצוני מושך אותם אליה. באהבה אמיתית האישה היא סובייקט שקשר נפשי עמוק מחבר בינה לבין בן בעלה ומשפחתה. שורשה העמוק של האהבה האמיתית, מכל סוג שהוא, הוא גרעינה הפנימי הרוחני, שאינו תלוי בדבר. יש בה אידיאה המתעלה מעל לכל פרט, אהבת האלטרואיזם, האחר, העתיד. יש בה נתינה, חסד, 'עולם חסד ייבנה'.
כל אדם, בין איש בין אישה, הוא אישיות רוחנית. בעצם הרוחניות כולם שווים. אין להתעלם משוני מנטלי שבין גברים לנשים, כשם שיש שוני בין אדם לאדם, אך בכל זאת יש מכנה משותף מממוצע המייחד מין אחד ממין אחר. יש להתייחס גם אל האישה כאל אישיות בעלת שאר רוח. אלא שלצערנו, החברה, גם זו המתיימרת להיות נאורה ומתקדמת, מאפשרת ואף מעודדת את הפיכת האישה לאובייקט, המושך את תשומת לבם של החושים, במקום התייחסות מכובדת לאישיות. נשים רבות שותפות בעצמן להחפצה זו, בצורה פסיבית ואף אקטיבית. בכך הן כורתות את הענף עליו הן יושבות ומצפות שיתייחסו אליהן כאל אדם בזכות אישיותו. אין משקל לרוח. רוחו הפרטית של כל אדם שונה מהותית מאחד לשני. יש להתייחס לכל איש ולכל אישה כאל יצורים בלעדיים. אין אחד דומה לחברו. מה שמתאים לזה לא מתאים לאחר. אין שוויון זהות בין המינים, כשם אין שוויון זהות בין בני האדם. השוויון האמתי צריך להתבטא במתן האפשרות לכל אחד ואחת להתקיים בגופו ולממש את רוחו. יש להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחת.
איש רוח אינו רק אינטלקטואל, שרוב עיסוקו במדע, במחקר, בחשיבה. ייתכן אינטלקטואל כזה שראשו ורובו בנושאים מדעיים ורוחניים, אך כל עיסוקו והתעניינותו רק בהם. הוא לא מרחיב את אופקיו הרוחניים מעבר למקצועו, או שהוא מסתגר בהיכל השן שלו ומנותק מכל העולם. לא צדקה ולא חסד ולא שום דבר מחוץ לבועתו. יש גם אינטלקטואל שחוץ מעיסוקו המדעי הוא הדוניסט, או שחמדת ממון, כבוד, שלטון ודומיהם עומדים בראש מעייניו. חמור הימנו מדען מלא קנאה ושנאה, המקדיש את ידיעותיו, כישרונותיו ומרצו להפצת ארס של שטנה, או להמצאת כלי השמדה המוניים. לעומתם, יתכן אדם פשוט, לא אינטלקטואל, שטרוד רוב זמנו במלאכתו או מסחרו, אך רודף צדקה וחסד, ובשעות הפנאי שלו אינו רובץ רק תחת המרקע לבדר את עצמו, אלא פותח ספר ומרחיב את אופקיו, משתתף בשיעורים, מקשיב להרצאות ופעיל בתחומים חברתיים. איזהו איש רוח אמיתי יותר?
אם אכן הרוח היא צלמו של האדם, והיא המשמעותית ביותר בחייו, אך טבעי הדבר שהאדם ישאף לחיות חיי רוח מלאים, שכל מעשה וכל שאיפה יעלו אותו בסולם הרוח. שיא השאיפות הוא דבקות רוחנית מושלמת ככל שניתן. איש הרוח האמתי מחפש משמעות רוחנית בכל תחומי החיים. הוא לא יכול להתמקד בנקודות בודדות. הוא לא יכול לחיות בסתירה פנימית בין האידיאל לריאל. אם הוא אידיאליסט אמיתי, הוא מעניין ליישם את תפיסת עולמו הרוחנית בכל זוויות חייו. 'בכל דרכיך דעהו'. היהדות מגישה לאדם כעל מגש של זהב תפריט מפורט ההופך כל רגע בחיים לחלק מהנצח. לכל צעד בחיים יש משמעות רוחנית. החל מ'מודה אני' עם פקיחת העיניים בבוקר וכלה ב'שמע ישראל... ה' אחד' עם עצימת העיניים בלילה, מלווה כל צעד ושעל של האדם במצוות עשה ולא תעשה. גם מעשים 'ניטרליים' לכאורה, שאין בהם צד של מצוה או עבירה, יש בהם מגמה ערכית - 'בכל דרכיך דעהו'. אנשי רוח מושלמים לא ויתרו על שום פירור של חיים שלא יצקו בו משמעות רוחנית.
גם אדם בודד מסוגל להגיע להכרה באמונתו, ולחוש בעוצמתה של הרוח שבו, גם אם כולם חולקים עליו ואף בזים לו. איש לא יכול ליטול ממנו את חוויותיו הרוחניות. הן משכנעות אותו יותר מכל. מי שאמת זו ממלאת את כול הווייתו, היא גם שופעת ממנו החוצה. הוא לא מסתפק בהכרה עצמית. ומכיוון שזו אמת אובייקטיבית ומוחלטת, הוא מצפה שהיא תהיה נחלת הכלל. הוא שואף לשתף גם אחרים באמת זו, כמו כל חוויה מרשימה שאדם קורא גם לאחרים לחוותה. אך גם אם לא ימצא שותפים לחווייתו האישית, אין בכך בכדי לערער את אמיתתו האישית. הוא מכיר בכך שבפועל עדיין לא כולם זכו להגיע לרמה רוחנית גבוהה.
האדם כיצור חברתי נמשך בדרך הטבע לבני מינו. איש הרוח הבודד, שאין לו בני שיח, לא שוקט על שמריו. הוא ישאף ליצור חברת אנשי רוח. כל אחד מהם יכול לעמד ברשות עצמו, אך בחברה של אישים כאלו האמונה הסובייקטיבית האישית משתדרגת לאמונה בעלת תחושה אובייקטיבית יותר. היא לא נחלתם של יחידים, אלא יש לה שותפים רבים, ובכך היא יוצרת עוצמה בעלת השפעה אדירה. אבי האומה, 'אברהם העברי', שהביא לעולם את בשורת הרוח, את האמונה המופשטת, נקרא כך כי עמד יחיד מעבר מזה והעולם כולו מעבר מזה. הוא הפיץ אותה, קנה לעצמו שותפים לרעיון ולדרך ויצר חברת מאמינים שבמרכזה בני ביתו. כך הוקמה האומה שאין לה אח ורע בעולם, שהרוח היא המחייה אותה. היו וישנם בעולם אנשי רוח, אולם אין חברה שכל מהותה והגדרתה היא הרוח. אומה שהמכנה המשותף המגבש אותה הוא שאיפה רוחנית. חברה שמנהיגיה הם בעיקר אנשי רוח[11]. חברה שדמויות המופת שלה הם אנשי רוח נעלים, שהן מודל להשראה ולהשפעה, לא רק לעמם אלא גם לעמים אחרים, ולא רק לדורם אלא לדורות רבים אחריהם.
כינו אותנו בצדק 'עם הספר'. מעניין שתואר זה לא הומצא על ידינו אלא ע"י הערבים. הם פגשו את היהודים במסחרם ובעבודתם, ולכאורה הם כאחד האדם. אך כשראו אותם בבית המדרש, בעיקר בשבתות, והנה הם צמודים לספר, כיצד הם יושבים חבורות חבורות ובראשם חכמים והוגים בספרים, וכל ילד בעודו רך בשנים כבר לומד וקורא בספרים - הם הבינו שהספר הוא ההגדרה הלאומית של עם ישראל. ואכן, ההגדרה הלאומית של עם ישראל שונה מכל הגדרה אתנית אחרת. לא היה לנו כמעט שום מכנה משותף, לא אדמה ולא שלטון, לא שפה ולא תרבות. אומנם הייתה לנו ארץ, אולם רק כמשאת נפש. על מלכות חלמנו, הייתה לנו שפה, אך לא מדוברת, הייתה לנו תרבות – התורה, אך האמנות וסגנון חיים היו שונים ממקום למקום. רק הספר והוראותיו המעשיות הוא שאיחד וייחד אותנו כעם. אי אפשר שלא להתפעל מהספרות העצומה שאותה למדו, עיבדו, כתבו והורו חכמי ישראל. הספק לימודם וכתיבתם לא נתפס במושגים אנושיים. והאיכות - איזה עומק, איזה שגב, איזה עושר מחשבתי ורעיוני. כמה מאיתנו מסוגלים להקיף רק חלק זעיר מכתביהם ולהבינם? והיו כאלו שלא עברו את מחצית ימי חייהם, והותירו אחריהם כמות אדירה של יצירות רוחניות שהספיקו ליצור במסגרת זמנם הקצר. רבים רבים מהם נשכחו לצערנו, כתביהם אבדו, חלק בזדון, חלק בשגגה וחלק באונס. אך רישומם נותר. עם הספר משמעותו עם הרוח, אך לא רוח מופשטת ספיריטואלית, המנותקת מן החיים, אלא רוח ריאלית מעשית, רוח שגם הניעה למעשים והוציאה לפועל את רעיונותיה. הספרים לא נשארו חנוטים בארון. הם גם הפיחו רוח חיים. הם הניעו מנהיגים רוחניים שחוללו מהפכות, שהשפיעו על מהלך ההיסטוריה. עם ישראל הוציא מתוכו ענקי רוח שהעלו את רמתה הרוחנית של החברה הישראלית למחוזותיה ולדורותיה. היה סופר שהציג זאת כאנטינומיה: 'הספר או החיים?', כאילו הספר הוא דומם והחיים פעילים. אך טעות בידו. הספר כאידיאה, כרעיון, מחייה את הגוף ויוצק לו משמעות ערכית. בעקבות הספרים גם הגוף הלאומי שלנו קם לתחייה. הנה קיבצנו את גלויותינו, חזרנו לארצנו, חידשנו את ריבונותנו, החיינו את שפתנו. כל אלו מכוח חזון נביאי ישראל שבספר הספרים. מי שעדיין מפקפק בעוצמת הרוח מוזמן ולהיווכח במו עיניו במימוש נבואת יחזקאל בחזון העצמות היבשות, 'בואי הרוח ופחי בהרוגים האלו ויחיו'. בישראל הספר הוא ספר הספרים, כולו מלא תביעות מעשיות בכל תחומי החיים, הפרטיים והציבוריים. הוא מקיף את האדם מבוקר ועד ערב, מלידתו ועד מותו. הוא שהפך אותנו לעם הרוח וגידל מתוכו אנשי רוח אמיתיים. מי שחי לפי הספר, חי חיים של משמעות ערכית. הספר מנחה אותו כיצד לחיות חיים ערכיים. הוא מקיף את כל תחומי החיים, 'בכל דרכיך דעהו'.
אני מעדיף להזדהות עם חברה ששרדה באופן מופלא מאות בשנים, למרות שלא היה לה קרקע מתחת רגליה, לא הגנה עצמית, לא תשתית כלכלית, לא עצמאות מדינית. כל אלו נעשקו ממנה בכוח הזרוע. רדפו אותה, גירשוה ממקום למקום, עשו בה פוגרומים, גזרו עליה גזרות נוראות, התעללו בה, זממו לכלותה ולהשמידה. ולמרות כל זאת הצליחה הקהילה היהודית לשרוד, וליצור יצירות רוחניות כבירות. כל זאת בזכות הרוח, בזכות האמונה, בזכות הספר, בזכות כוח עליון. אפילו מטריאליסטים שבנו לא יכלו להכחיש את עוצמת הרוח. מח"ט גבעתי במלחמת השחרור, חניך האווירה המטריאליסטית כביכול, שמעון אבידן, שפיקד על החזית הדרומית, שחצצה בין הצבא המצרי המצויד בכל כלי הנשק החדישים לבין ת"א, אמר לחייליו: החזית דלילה, הפרוץ מרובה על העומד, אך הרוח ממלאה את הפרצות... החברה הישראלית הצטיינה, בין היתר, בנכונותה להקריב את החיים הפיזיים למען ערכי הרוח. כבר הזכרנו את מסירות הנפש, שהיא אחת ממאפייני ההיסטוריה הישראלית לדורותיה. אנוסי ספרד, לדוגמא, שמרו מצוות בסתר, מתוך סכנת נפשות, מאות שנים(!), וכשנתפסו ע"י האינקוויזיציה העדיפו לעלות על המוקד כשבפיהם הקריאה: 'שמע ישראל... ה' אחד'. למרבה הפרדוכס, החברה הישראלית חיה בזכות נכונותה למות. הרוח היא המחייה אותה. הספר הוא החיים. עצם קיומה המופלא של האומה הישראלית הוא ההוכחה הניצחת והמשכנעת לעוצמתה של הרוח.
כבר עמדנו (לעיל פסקה 12) על השבת, שהיא יום הרוח השבועי. זהו יום מרומם בו נושמים אויר פסגות הממלא את הריאות לכל ימות השבוע. העולם קיבל מעם ישראל חלק מבשורת השבת. יום מנוחה, אחת לשבוע, מקובל היום ברוב התרבויות בעולם. אולם במקור הישראלי השבת אינה רק יום מנוחה, אלא גם יום קדושה, יום של התנתקות מכול צורכי החולין, יום שהוא מוקדש כולו לטיפוח הרוח. הדבר מתבטא לדוגמא בשני מישורים של התקשורת. מצד אחד - השתקת כל התקשורת החיצונית, טלפון, פקס, אינטרנט, רדיו, טלוויזיה וכו'. כל נושאי החומר אינם קיימים היום. השקט והשלוה שוררים בבית. מאידך גיסא - יצירת תקשורת ערכית, במשפחה ובקהילה. כל סעודה נפתחת בקידוש ומלווה בזמירות, בלימוד ובשיחה משפחתית אנושית פנים אל פנים ללא הפרעות חיצוניות. ובבית הכנסת - בתפילות מרוממות, המשובצות בשירה וזמרה, בקריאת התורה ובלימוד תורה. השראתה של השבת מעלה את כל ימות החול למעלה נעלה יותר. חלק גדול מעיסוקי החול מיועדים לכבוד השבת. החול משרת את הרוח. גם מי שאינו שומר שבת, מעריך למעשה את רעיון השבת והיה מעוניין ליישם אותו, אלא שקשה לו להתנתק מכל מכשירי התקשורת שהוא כבול בהם ושאר צרכי חיי המעשה שהוא רגיל להם. ברוח כולם שומרי שבת, כולם שואפי רוח.
'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' מה שהחזיק את רוח עמנו בגלות הארוכה, הדוויה וגדושת הסבל והייסורים, היה חזון הגאולה. הוא הצילנו מייאוש, הוא עודד, נסך תקווה וגם הניע בכל התקופות גלי עליה ובניין. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות. את חלומותינו שאבנו מענקי הרוח שבעמנו, מנבואות הנביאים, ממורשתם של החכמים, מאמונתם של המשוררים ומהגותם של הוגי דעות. ההמון הוסיף מדמיונו העשיר פרטים רבים נוספים. גם אם נבקר דמיונות אלו, לא נוכל להתעלם מתרומתם הגדולה לקיום האומה בתנאים האיומים בהם הייתה נתונה. הם חילצו אותנו מהבוץ, בו היינו שקועים עד צוואר, להתעלות מעל המציאות המוחשית העגומה לעולם הרוח שבו מצאו ניחומים. החלום הסיח את הדעת מהמציאות הריאלית, אך במקביל, הוא הניע אנשי מעשה לממש את החלום ולהופכו למציאות ריאלית. זכו דורותינו למימושו של חלום הדורות בהיקף שלא היה דוגמתו. אשרינו שזכינו. ואנו עדיין חולמים על עתיד גדול יותר לנו ולאנושות כולה. הננו כחולמים. גם מי שבהתבטאויותיו החיצוניות ובהתנהגותו היום-יומית מכחיש את זהותו כבן לעם הספר, בעצם הסכמתו להמשיך ולהשתייך לעם שחרט על דגלו את החזון, את הערך, את האמונה, את הספר, קבע את זהותו כיהודי המאמין בערכה של הרוח. כולנו מאמינים בני מאמינים. אמונה זו טעונה טיפוח, שלא תישאר עמומה ושטחית אלא תועמק ותועשר. אנו מאמינים שיש לעולם מקור על-טבעי, ויש לו תכלית אידיאית, ויש מי שמשרה את רוחו על רוח האדם, הפרטי והציבורי, על תרבותו ועל ערכיו, ודוחף אותו להתעלות ולהשתלם ולשאוף לתקן עולם במלכות שד-י שבו ישמש ישראל אור לגויים. מעבר לכל היקום, ומעבר לכל ההיסטוריה, ומעבר לכל החברה האנושית, יש ישות רוחנית מוחלטת שממנה יונקים כל כוחות הרוח בעולם את חיוניותם. ולא רק כוחות הרוח, אלא בעצם כל הכוחות והתופעות. החומר הוא צילה של האידיאה, והאידיאה היא צילה של נשמת הנשמות, מקור החיים של היקום. מן הראוי לחתום במלים של אחד מענקי הרוח של עמנו, הראי"ה קוק [12]: דע את עצמך ואת עולמך מצא את מקור החיים שבקרבך... עלה למעלה עלה כי כוח עוז לך יש לך כנפי רוח כנפי נשרים אבירים אל תכחש בם פן יכחשו לך דרוש אותם ויימצאו לך מיד.
[1] הכרזה זו היא קריאת תיגר על הפילוסופיה הקדומה שעיסוקה היה בקוסמוס ומה שמעבר לו, במטא-פיזיקה. בעיקר אחרי המהפכה הקופרניקאית, האדם הפך ליצור קטנטן במערכת האסטרונומית האדירה המקיפה אותו, גרגיר אבק חסר משמעות. בא דקארט והפך את הקערה על פיה, האדם הועמד במוקד ההתעניינות. הקוסמוס עצמו אינו מוכר לנו אלא דרך חשיבתו של האדם. בראשית הייתה מחשבה. באמצעותה מכיר האדם את עצמו, את אבריו, את סביבתו.
[2] יש שהפכו את האמירה הזאת על פיה: "אני קיים - אני חושב" - עצם הקיום קודם לחשיבה. הקיום הפיזי שלי הוא העיקר. אולם אני חש בעליל שקיומי הוא תודעתי. איני יכול להכיר בקיומי ללא חשיבתי. יש לי גם ערכים, יש לי אידיאלים, יש בי אמיתות. יש לחיי מטרה מעבר לחיים עצמם. אין לקיומי משמעות ללא הרוח שבי.
[3] אין בדברינו התייחסות מדעית לתיאורית האבולוציה, אלא לאמונת האבולוציה כפי שהיא נתפסת בהמון הרחב. תיאוריה מדעית היא בסיס לדיון. היא לא מחייבת את החוקר בה להזדהות אתה הזדהות נפשית. אמונה היא, בעיני המאמין בה, אמת מוחלטת שאין לפקפק בה. הוא מזדהה איתה, ועל פיה הוא בונה את השקפת עולמו ומעצב את דרך חייו. באנו רק לומר שאפילו המאמינים ב'אמונה' זו מודים שהם אינם עקביים בה, כי בו זמנית הם גם מאמינים ברוח האדם, שעליה לא חלים חוקי האבולוציה האנימלית. גם המאמינים באבולוציה מודים שהחורים בגבינה זו רבים מדי, חסרות כל חוליות הביניים שבין שלב לשלב שבסולם ההתפתחות ובין מין למין. על כורחך לא הכול היה תהליך הדרגתי. יש בטבע גם תופעה של קפיצות ודילוגים. בדומה לאינטואיציה שבחשיבה האנושית, יש רוח גם בטבע החומרי.
[4] היהדות הביאה מהלך זה לשיא שאין לו אח ורע בשום תרבות אחרת: נטילת ידים, ברכה לפני האכילה, ברכה אחריה, כשרות המרסנת את סוגי המאכל שאדם מכניס לפיו. "אנשי קודש תהיון לי" ולכן – "בשר בשדה טרפה לא תאכלו". וכן קודים של לבוש והתנהגות.
[5] אני חש זאת כל שנה בשעת נעילה בסוף יום הכיפורים. הגוף תשוש, הוא כבר שרוי בתענית עשרים וארבע שעות. משעות הבוקר הוא עומד בתפילה, הוא עייף וחלוש. ולפתע רוח חדשה נושבת – תפילת נעילה! – כוחות רעננים חודרים לגוף, הנשמה מתעוררת לתחייה ומחייה את הגוף. הצום נשכח, העייפות נעלמת וכאילו אדם נולד מחדש. עוצמת הרוח היא מהותו של היום הקדוש.
[6] אמונות ודעות מאמר ב
הליבידו של פרויד התמקד בעיקר ביצר המין, אך יצר זה עצמו הוא תולדה של שאיפות רוחניות, שאיפת ההמשכיות, תקוות העתיד, תוחלת הנצח, זהו הליבידו העמוק והאמיתי.
[9] הרמב"ם פותח את ספרו 'מורה הנבוכים' בהגדרת ה'צלם' כעצם חושב, ומסיים את הספר בפסוק 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'. החשיבה של ה'צלם' אינה רק חשיבה רציונאלית, היא גם חשיבה מוסרית יש לה ערכים, מוסר, צדק. וזהו בעצם הפרק השני של מורה הנבוכים העוסק בחטא עץ הדעת טוב ורע. החשיבה הרציונאלית במקורה כללה גם חשיבה אתית צרופה. אחרי החטא ירדה החשיבה האתית מדרגתה והפכה לאסטטית.
[10] הקדמונים כינו את האדם, היצור התבוני, בשם 'מדבר', וכללו בכך גם הגדרתו הנוספת של האדם כיצור חברתי. הוא 'מדיני בטבע' (מו"נ ח"ג מ). התבונה והחברה, החוכמה והמוסר, הם שני צדדים של מטבע אחד.
[11] אין להתעלם מכך שהחברה הישראלית הייתה מורכבת מחקלאים, בעלי מלאכה וסוחרים ככל חברה נורמלית, אלא שכמעט ולא הייתה קבוצה חברתית שלא הכילה בתוכה גם אנשי רוח, בתפקיד ושלא בתפקיד, שדאגו להרמת הרוח בחברה.
[12] אוררות הקודש לראי"ה קוק ח"א עמ' פג)
נשמח לתגובות שלכם על המאמר כנפי רוח של הרב יעקב אריאל.