השפן והארנבת

מאת גיל-עד שטרן

ברשימת החיות האסורות באכילה בספר ויקרא כתוב, "וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם" (ויקרא יא, ה-ו).

התורה אוסרת את השפן ואת הארנבת באכילה בגלל שחסר להם אחד מסימני הטהרה: הם אמנם מעלי גרה, אך אין להם פרסות ולכן הם אסורים.

והנה, לכאורה התיאור של השפן והארנבת כמעלי גרה מוטעה. מינים אלו אינם מעלי גרה: הם מכרסמים, אין להם את מערכת הקיבות המורכבת הנדרשת לפעולה זו ולא קיימת אצלם התופעה של העלאת המזון ובליעתו החוזרת. מדוע זה כך?

א. זיהוי המינים

ראשית, הזיהוי של השפן והארנבת המקראיים עם החיות הקרויות בימינו שפן וארנבת אינו ודאי, ויש סבורים שהכוונה לחיות אחרות[1]. יש לזכור שפעמים רבות העברית המקראית שונה מהעברית שלנו, ושמות החיות בעברית החדשה נקבעו מספר פעמים לפי פרשנות משוערת של המילים הללו במקרא. מכיוון שהמקרא מתאר את השפן והארנבת שהוא מתייחס אליהם כמעלי גרה, יתכן ובאמת הוא מתייחס לבעלי חיים אחרים. אכן, יש סיבות טובות לקשר בין המינים, אך אין להתעלם מכך שיש גם קשיים לא מבוטלים בזיהוי זה והצגת הדבר כאילו הוא וודאי וברור איננה רצינית. 

ב.  תיאור מדעי או עממי

ואולם, על אף שהזיהוי לא וודאי - אין ספק כי הוא לכל היותר הסביר ביותר. אבל, פה עולה השאלה - מה הכוונה בטענת התורה שבעלי חיים אלו מעלים גירה? גם פה מתברר, המצב לא כזה קל וברור. נחזור לרגע לעולם העתיק, העולם בו הועלתה התורה על הכתב. ברור מאוד שאף אחד שם לא עסק או התעניין בהגדרות ביולוגיות. בלתי סביר לשפוט את המונח הקדום "מעלה גירה" אל מול ההגדרה הביולוגית מדעית המודרנית.

ניטול לדוגמה מקרה אחר. בספר ויקרא ונכתב: "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, כ), - חרקים בעלי ארבע רגליים אסורים באכילה. אולם בפועל, לא קיים חרק בעל ארבע רגליים. כל ילד יודע זאת. האין זה מוזר שהתורה מתבטאת באופן שונה ממשהו שברור בראיה פשוטה לכל בר דעת? התשובה היא, שבתפיסה הקדומה התייחסו לרגליים הקדמיות של החרק בתור ידיים ולא בתור רגליים, מכיוון שהוא משתמש בהם גם לתפוס, לצוד ולעשות עוד פעולות מלבד הליכה. אם כן, ששת הרגליים של החרק הם שתי ידיים וארבע רגליים – והוא אכן "הֹלֵךְ עַל אַרְבַּע". הזיהוי של התורה אין מקורו בטעות, אלא בהסתכלות שונה מזו שלנו על האורגניזם של החרק[2] . הנסיון לדיוק ביולוגי-מדעי את תיאורי התורה איננו יותר מאנכרוניזם.

הדבר מסתבר, שכן בענייני כשרות המזון מה שרלוונטי עבור התורה הוא הרושם בדבר התנהגותה של החיה או הדג, ולא השיוך הזואולוגי שלו או מערכות העיכול המורכבות שלו. כך לדוגמה, סימן הטהר החיצוני (העלאת גרה והפרסת פרסה או סנפיר וקשקשת) הוא שמבהיר ליהודי הניגש לאכול חיה או דג אם הם מותרים לו או אסורים, וברור שבעניין זה הסימן הנראה לעין הוא שרלוונטי, ולא שיקולים ביולוגיים סמויים, ובודאי שכך עבור האדם העברי בימי קדם. לא רק בדגים, כך גם בגמל. התורה מכנה אף את הגמל "מפריס פרסה" משום שהדבר מתאים כנראה למראהו החיצוני.

לכן, עובדה היא שהתורה מתייחסת לשפן ולארנבת כמעלי גרה, ובשביל לדון בשאלה האם משפט זה נכן הוא, עלינו לחפש האם ישנן סיבות לומר שהשפן והארנבת מעלי גירה הם. אבל בבדיקתינו זו השאלה איננה עוסקת במישור ביולוגי היבש, אלא במישור תפיסתו של האדם הקדום.

ג.  שפן וארנבת - מיפוי

נתחיל בלבדוק את אופים של השפן והארנבת. ראשית, יש אצל השפן והארנבת תופעה חריגה ביחס לעולם החי – הם לועסים את מזונם בתנועות לעיסה אופקיות, מצד לצד ולא ממעלה למטה, ממש כמו מעלי הגרה ובשונה משאר מבעלי החיים בדרך כלל (כגון כמה מכרסמים).

וכך גם כתב בעניין זה פרופסור זהר עמר: "לפי הגישה הקדומה סווגו בעלי חיים בהתאם לסימנים מורפולוגיים ולתכונות חיצוניות כפי שהן נראות לעין האדם. הגישה הקדומה כללה בהגדרה רחבה את המונח מעלה גרה גם אם בפועל אין פעילות כזאת מבחינה תפקודית. תנועת לעיסת המזון של הארנבת והשפן סיבובית, בדומה למעלי גרה מובהקים. כמו כן השפן עושה תנועות דמויות לעיסה (ללא מזון בפיו) בשעת התגוננות, איום או התרגשות".

יתרה מכך, מחקרים גילו תופעה נדירה אצל הארנבים: כחלק מתהליך העיכול, הם אוכלים את הגללים המעוכלים-למחצה שלהם ישירות מפי הטבעת לצורך לעיסה חוזרת. פעולה זו, הקרויה קופרופגיה, זהה לחלוטין בפונקציה שלה להעלאת הגרה[4] (יש להדגיש כי לא כל אכילת גללים היא קופרופגיה. מתברר כי תופעה זו קיימת אף אצל אחד מהמינים שברושם ראשוני נראים כשפן[5]. את תוצאות התצפית הזו מגלה התורה אלפי שנה לפני המחקר המודרני. השפן והארנבת, לא זו בלבד שהם נראים כאילו הם מעלים גרה, אלא שהם גם מקיימים בפועל, בחלקם, את הפונקציה של העלאת גרה, בדרכם הם (אצל השפן יש כנראה פונקציית העלאת גירה נוספת[6]). לזאת יש להוסיף את הפלא לפיו גם מבנה הקיבה של חיות אלו לעיכול מורכב דווקא, כמו של מעלי גרה [7].

ד. בחזרה להגדרת התורה

ראינו אם כן 3 מאפיינים של הארנבים והשפן:

1. צורת הלעיסה של בעלי חיים אלה תואם למעלי גירה. מבחינה חיצונית בעלי חיים אלה אכן נראים כמעלי גירה.

2. הארנב, ואחד המינים המזכיר שפן מבצעים פעולת אכילת גללים. מבחינה פונקציונלית זו העלאת גירה לכל דבר (עצם קיום מן אחד הדומה לשפן הוא סיבה מספיק טובה לאסור את הכל. האדם הקדום לא יכול היה לעסוק בזיהוי תתי מינים). ראה שיקול בעניין השפן ראו הערה 6.

3. צורת הקיבה שלהם דומה במידת מה למעלי גירה. 

האם שיקולים אלה הם סיבה מספיק טובה להכליל בלי חיים אלה במונח בעלי גירה? במובן המודרני של מונח זה, ובהקשר המדעי - כנראה שלא. אבל כל זה לא עניין את התורה. הדבר ההגיוני ביותר הוא להניח כי התורה מתייחסת אליהם כמעלי גרה מתוך צורת הסתכלות פשוטה. היא שואלת את השאלה כיצד נכון להתייחס לבעלי חיים אלה במובן של שאלת הכשרות והגיוני של האדם. לכן, הגיוני ביותר להניח שזו מתייחסת אל המובן הפונקציונלי והתסמינים החיצוניים של בעלי החיים ולא אל המיפוי המדעי הביולוגי שלהם. בתסמין החיצוני, במובן הפונקציונלי ובמבנה הקיבה השפן והארנבת מזכירים מעלי גירה, ומשום הגיוני ביותר להכליל גם אותם במשפחה זו. 

 יש לזכור שמקורו היחיד של הביטוי "מעלה גרה" הוא בפסוקים אלה. התורה לא מבארת את משמעותו, והוא אינו מופיע בה במקום אחר. בעברית של ימינו אנו משתמשים בו כמציין את הפעולה של העלאת המזון מהקיבה, אבל יתכן בהחלט שמשמעותו המקורית היתה שונה (למקור האטימולוגי של המונח מעלה גרה ראה בהערה [3]). אין כל סיבה לחשוב שהתיאור המקראי תיאור מדעי הוא. במקום לייחס לביטוי משמעות עכשווית שגורמת לפסוק להפוך לשגוי, הגיוני יותר להניח שהפסוק נכון ולשנות את הבנתנו את הביטוי במובנו הקדום. המובן המדעי-ביולוגי-מודרני של מונח זה פשוט חסר כל משמעות.

סיכום

קשה לדעת האם השפן והארנבת שהתורה מתכוונת אליהם הם החיות שהעברית החדשה קוראת להם שפן וארנבת, אם כי הדבר מסתבר. אולם, על אף שהשפן והארנבת המוכרים לנו אינם מעלים גרה במובן המקובל, בתסמינים הנראים, במבנה הקיבה, ומבחינה פונקציונלית הם פועלים כמו מעלי גירה. התורה כפי שאמרנו איננה עוסקת בבילוגיה אלא בחייו של האדם מישראל. בהינתן שיש בבעלי חיים אלה כל כך הרבה סימני גרה, לא מן הנמנע כי התורה תכליל גם אותם במשפחה זו.

_{נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "השפן והארנבת" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).}

 [1] כך למשל כתב הרש"ר הירש בפירושו לפסוק שלנו: ”רגילים לזהות את השפן והארנבת האמורים בתורה עם החיות הקרויות כן היום. אך זיהוי זה לא ייתכן, אלא אם כן שני אלה מעלי גרה, וקשה להניח שכן הוא", וכך כתב ה"שרידי אש" (ח"ב, יז) ועוד. 

וראו למשל ניסיון אלטרנטיבי לזהות את הארנבת המקראית עם איל המושק ואת השפן המקראי עם משפחת האיילוניים: לחץ כאן.

ראו גם קושיות על הזיהוי המקובל של השפן פה.

ראוי לציין כי חלק מן התרגומים הקדומים בהחלט מרמזים על שינוי שם של בעלי חיים אלו (לדוגמא, ככלל, בתרגומים הקדומים נהוג היה בדרך כלל לזהות את השפן המקראי תמיד בתור הארנבון ולא בתור שפן הסלעים. גם תיאורי השפן מרמזים בחלקם על כיוון זה). ואולם, יש לציין כי המילה "ארנבת" היא מילה אוגריתית המציינת את החיה הקרויה כך בימינו, כך שהטיעון הזה קשה יותר. בנוסף, יתכן וכי אף קיים קשר קדום בין המילה "שפן" לביטוי דומה בשפה הערבית הקדומה ואף הוא מרמז גם היא על שימור שמו המין המקורי של חיה זו. בכל זאת, למרות כי הדעת נותנת כי המינים נשתמרו, אין הדברים יוצאים מידי הספק.

[2] יהודה פליקס, טבע וארץ בתנ"ך.

[3] אף כי יש להניח שהתורה מדברת על הסימנים החיצוניים ומשום כך מכנה בעלי חיים אלו - "מעלי גרה", יש לציין בכל זאת, כי יתכן שהמילה "גרה" בעברית, פירושה המקורי, ומקורה האטימולוגי הוא מלשון גרירה (כלומר, משיכה) ולעיסה חוזרת ועיינו בספר השורשים לרד"ק וכן במילון אבן שושן שסברו כן. ובכל מקרה, העלאת גירה יכולה להיות הן העלאת המזון בחזרה לפה באופן אקטיבי על ידי קופרופגיה והן העלאת המזון דרך הגרון. במקרה ששורש המילה הוא גרון ולא גרירה (מה שפחות מסתבר על פי הסברו של רד"ק), אין בדבר קושי היות והתורה דיברה על דרך הכלל. בחומש נתיבות השלום הציע לפרש שאף אם נרצה לומר גרה מלשון גרון יש לפרש את העלאת גירה כהעלאה מחודשת (לא משנה באיזו צורה) של המזון שכבר עבר בעבר דרך הגרון. מכל מקום, אין משמעות רבה לחקירה זו היות ויש להניח שהתורה דיברה על הסימן החיצוני.

[4] הארנבונים (Ooryctolagus) והארנבות (Lepus), שגם הם [כמו אוכלי תאית] בעלי מעי עיוור גדול שנעשית בו התססת התאית, פתרו בעיה זו [עיכול תאית] בדרך בלתי רגילה. שני סוגי פרש נוצרים אצלם: הגללים הקטנים, המוצקים והכהים, המוכרים יפה, וסוג של גללים רכים, גדולים ובהירים יותר, שאין הארנבון משיר אותם לאדמה, אלא אוכלם הישר מפי הטבעת. הגללים מסוג האחרון נוצרים במעי העיוור, ובליעתם שנית מאפשרת עיכול וניצול מלאים יותר (קנוט שמיד-נלסון, הפיסיולוגיה של בעלי החיים, עמ' 20).

חשוב להדגיש כי תופעת אכילת הגללים הרכים מחדש (מכונה cecotrophy) נועדה על מנת לעכל שוב את המזון שלא נתעכל באכילה הראשונה, ואכילה זו זהה במהותה להעלאת גירה גמורה, אלא שהיא חיצונית ולא מתוך הקיבה. יש לדעת שיש עוד חיות שאוכלים את הגללים הקשים שלהם לעתים נדירות למלא תחושת הרעב, סוגי כלבים חזירים קופים ועוד, ונקרא שם אחר: coprophagy. ואין זה דומה כלל להעלאת גירה, כי אינה תופעה קבועה של סיפוק ויטמינים ומזון נצרך וחיוני למערכת התזונה, כגבי הארנבת. קופרופגיה אמיתית (cecotrophy) קיימת אצל כמה מינים של מכרסמים, שיתכן שהתורה מחשיבה אותם למיני שפן בשל דמיונם אליו או מינים שחיים במקומות שאינם נמצאים בדרך כלל בסביבת עם ישראל

[5] כוונתנו ל"פיקה", בעל החיים המזכיר מאוד בצורתו החיצונית את השפן, ומכונה גם rocket rabbit. לעניין כינויו זה, ואופן העיכול הנ"ל ראו לדוגמה:

Andrew T. Smith, Marla L. Weston; Ochotona princeps, Mammalian Species, Issue 352, 26 April 1990, Pages 1–8. 

[6] יש לציין כי הזיאלוג נתן סליפקין, בספרו: The Camel, the Hare and the Hyrax: A Study of the Laws of Animals with One Kosher Sign in Light of Modern Zoology, Targum Press, 2004. טען כי ישנן עדויות סותרות בקרב חוקרים אודות העלאת גירה כלשהי אצל שפנים. סליפקין טען כי חוקרים רבים העידו כי שפן פולט אוכל מהקיבה לפה, וזהו למעשה עושה משהו הדומה לפעולת העלאת גירה הנקרא בשם במחקר בשם merycism, שהיא סוג אחר של החזרת האוכל מהכרס לפה, לפעמים בשביל לפלוט אותו מהפה, ולפעמים בשביל לבלוע מחדש ללא לעיסה (הזואולוגים משערים שיש לתכונה זו תפקיד בהפרשת הרוק, אך תפקידה של פעולה זו איננו ברור כל צרכו).

וכך כתב בעניין זה גם פרופסור זהר עמר אודות מחקריו את השפן: "בניתוחים עמדנו על המבנה הייחודי של המעי העיוור של השפן המסוגל להגיע לרמת עיכול יעילה בדומה למעלי גרה מובהקים. באחד מהפרטים ראינו שבוושט יש שרידי מזון מעוכל היטב, ולא היה ברור אם מדובר במזון שנלעס בשיניים בדרכו לקיבה או במזון שעלה בחזרה מהקיבה. נוסף על כך סיפר לי ידידי הרב ד"ר נתן סליפקין, שגידל שפני סלע, שראה לא פעם תנועת העלאת גרה שאינן נראות מדומות".

עדויות רבות נוספות לענין ראו במקורות מדעיים שהובאו אצל סליפקין.

[7] מחקרים רבים העוסקים במערכת העיכול של שפן הסלעים טוענים בניסוחים שונים שאמנם הוא איננו מעלה גרה (ruminate) אך בגלל המעי המורכב שלו הוא מעכל סיבים ביעילות דומה למעלי הגרה. בדרך כלל בעלי חיים מלבד מעלי הגרה אינם מסוגלים לעכל סיבי צמחים, ולהפיק מהם אנרגיה. מעלי הגרה יוצאי דופן מכלל זה משום שבקיבתם בעלת 4 המדורים שוכנים מיקרואורגניזמים סימביונטים (יצורים מיקרוסקופיים כמו חיידקים ופטריות החיים בהדדיות עם הפונדקאי) המבצעים עבורם את מלאכת פירוק הסיבים. מבחינה זו שפן הסלעים דומה למעלי הגרה משום שבמעי השפנים יש שלושה אזורים נפרדים לתסיסה: הקיבה הקדמית שהיא מעי אטום קדמי נפרד, וזוג אזורים דמויי קרניים שנקראים תוספות קולוניות (של המעי הגס) או מעיים אטומים. זוג מעיים אטומים אלו כמעט ייחודי ביונקים. המעיים האטומים משמשים להגדיל את נפח המעיים ואת שטח הספיגה. המבנה שלהם מספק בית גידול לבקטריות התסיסה, מאט את קצב מעבר החומר המתעכל וכך מגביר את יעילות העיכול התסיסתי. משך זמן המעבר של בליל המזון דרך מערכת העיכול של השפן ארוך בהרבה מזה של הארנבת (מעל 24 שעות) ומתאים במידה רבה למשך הזמן במעלי גירה. דמיון נוסף למעלי הגרה הוא בתנועות הלעיסה המעגליות לצדדים של לסתות השפן המבוצעות כאשר הוא איננו אוכל המזכירות לעיסת "גרה". (משה רענן)