תורה ומוסר - הומוסקסואליות


מאת הרב ד"ר משה רט

יחסה של היהדות להומוסקסואליות הוא אחד הנושאים הבוערים העומדים על הפרק. בשנים האחרונות נטיות חד מניות הפכו לגאווה וזכו ללגיטימציה ציבורית הולכת וגדלה. עם זאת, יחסה של התורה וההלכה לנושא נשאר חד משמעי: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא יח, כב). בניגוד לסוגיות כמו היחס לנשים או לגויים, בהם מציגה היהדות עמדה מורכבת, בנושא זה אין ההלכה פותחת שום פתח ללגיטימציה או שינוי.

איך עלינו להבין הלכה זו? מדוע אוסרת התורה על אנשים לממש את נטייתם הטבעית, ודנה אותם לחיים של בדידות וסבל?

נקדים, שההלכה מחייבת אותנו להתייחס לכל אדם פרטי באהבה ללא תנאי, ובכלל לאחוז במידת הסובלנות. אף שחלק מהמעשים אינם מקובלים עלינו, ככלל איננו פוסלים שום אדם, וכולם צריכים לקבל מקום מכובד בחברה.

בנוסף, יש להדגיש את ההבדל בין הנטיה לבין המעשה. עצם קיומה של נטיה חד-מינית אינו חטא או תועבה. לכל אדם יש יצרים שונים ומשונים; זהו חלק מהטבע האנושי, ולא עיוות או סטייה. רוב האנשים אינם בוחרים בכך, אלא מוצאים את הנטיה טבועה בהם, לפעמים בניגוד לרצונם. בין אם מדובר בנטיה מולדת או בנטיה הנרכשת מסיבות פסיכולוגיות, ודאי שאין זו אשמתו של אדם אם הוא נושא אותה. אדרבה, מי שמצליח להתגבר על יצר כה חזק ולהימנע מלחטוא, זכותו גדולה מאד והוא ראוי לכבוד והערכה. מה שהתורה אוסרת אפוא הוא לא את הנטיה אלא את המעשה, הפעולה של משכב זכור.

מדוע אוסרת התורה על משכב זכור? בתורה עצמה לא מופיע שום נימוק לכך, ולכן לא ניתן להעלות נימוקים על פי סברה אנושית ולטעון שהם אינם רלוונטיים כיום, או למצוא בהם פרצה. מה שאפשר לעשות הוא רק לנסות להבין זאת על פי קוצר דעתנו.

איסור משכב זכור מופיע בתורה כחלק מפרשת איסורי העריות (ויקרא פרק יח). משכב זכור אינו המעשה היחידי שנאסר שם, אלא סדרה שלמה של יחסים בין קרובי משפחה שונים. התורה אינה רואה בקיום יחסי מין פעולה סתמית, שהיא לגיטימית כל עוד היא נעשית בהסכמה - אלא מגבילה ומצמצמת אותה לתחום מוגדר היטב: רק בין איש לאשתו, שאינה אחת מקרובותיו האסורות עליו, ורק בזמנים בהם היא טהורה. כל זיווג אחר הוא בגדר איסור. 

מכך אפשר ללמוד שהתורה מייחסת חשיבות גדולה למיניות; היא מודעת לכוחו הגדול של היצר ולהשפעתו על נפש האדם וכן לסכנותיו, ולכן קובעת שיש לתעל אותו ולהגביל אותו לכיוונים מוגדרים.

הגישה החילונית הליברלית-פרוגרסיבית דוגלת באופן רשמי במוסר המבוסס על עיקרון אחד בלבד: עשה כל שברצונך כל עוד אינך פוגע בזולת. מכיוון שכך, אין היא מסוגלת לגנות באופן רשמי שום צורה של מיניות שמתקיימת בהסכמה בין אנשים בוגרים. למרות זאת, לא ניתן להתכחש לאינטואיציות לפיהן קיים מוסר מיני כקטגוריה בפני עצמה - דברים שנחשבים מגונים מוסרית למרות שאינם פוגעים באף אחד.

גם ללא התורה ברור שמין אינו פעולה סתמית, כמו אכילה או עשיית צרכים; שהתחום הזה נוגע במעמקי הנפש האנושית, ומשפיע עמוקות על הפרט ועל החברה כולה. לא במקרה בכל חברה בעולם קיימים טאבויים חמורים על סוגים מסוימים של יחסי מין, הרבה מעבר למה שקיים בענייני אכילה למשל. אפילו בחברה המערבית המתירנית של ימינו קיים מושג של גילוי עריות – בין אב לבתו, אם ובנה או אח ואחות, וכיוצא בזה, שנאסר על פי החוק ונחשב בעיני הציבור הרחב לתועבה מוסרית. כך גם לגבי קיום יחסים עם בעלי חיים, או עם גופות מתים. התחושה הכלל-אנושית העמוקה לפיה יש לקבוע גבולות למיניות מעידה על הכרה בכוחה - מחד, ובסכנתה  - מאידך. יצר המין נוגע בעומק הנפש האנושית, וכל שימוש בו משפיע בצורה משמעותית על האדם ועל החברה כולה. הפסיכולוגיה הפרוידיאנית המחישה היטב טענה זו.

על רקע זה אפשר להבין מדוע התורה קובעת סייגים ברורים לפעילות המינית ואוסרת בחומרה סוגים מסוימים שלה. אי אפשר לומר שזהו "סתם מעשה שלא פוגע באף אחד"; זה בוודאי לא סתם, וההשלכות של כל מעשה כזה עשויות לחרוג ממה שנראה לעין.

קשה למצוא טעם ברור לכל איסורי העריות שבתורה. למרות זאת, נראה שהתורה רואה את תכליתו של יצר המין ביצירה חיובית - חיבור בין איש לאשתו, והבאת צאצאים לעולם. כלשון הפסוק: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). אמנם הותר לאיש ואשתו לקיים יחסים גם לא לשם פריה ורביה, כחלק מעצם הקשר ביניהם, ואף נחשב הדבר למצוה; אולם יחסים שאינם במסגרת חיי נישואין, ואינם מובילים ליצירת תא משפחתי והעמדת צאצאים, נאסרו לגמרי. יחסים כאלה מנתקים את הצד הייצרי והאנוכי שבמין מהצד הנעלה שבו, ורואים בו אמצעי להנאה בלבד, במקום לבניית העולם, ולכן הם פסולים. דומה הדבר למי שהוענק לו מקור אנרגיה עצום להשתמש בו לטובת האנושות, והוא עושה בו שימוש להנאתו האישית בלבד. 

יחסים הומוסקסואליים ודאי שאינם נכנסים למסגרת שמתירה התורה, שכן אין הם מחברים בין איש לאשה ואין הם מובילים להולדת צאצאים. אפילו אם הם נעשים מתוך רגשות אהבה אמיתיים ומחויבות הדדית, עדיין הם מנוגדים לכוונה שלשמה נברא היצר באדם - לפרות ולרבות - ולכן הם נאסרו. 

טעמי האיסור יכולים להיות עמוקים בהרבה מכך. איננו מבינים את מהותה של הנשמה האנושית, את החיבורים בין נשמות שונות ואת פעולתן על המציאות כולה ועל העולמות העליונים. ראינו שהמיניות נוגעת בעומק הנפש; יתכן שהיא מגיעה אף מעבר לכך, אל הנשמה והכוחות הרוחניים הקשורים בה. העולם כולו מורכב ממערכת של כוחות עלומים שפועלים כולם אחד על השני. כל זיווג הוא מעין חיבור של "חוטי חשמל רוחניים", שלעין האדם הפשוט נראים זהים, אולם חשמלאי מומחה יודע שחיבור לא נכון יכול לגרום לנזקים. לא תמיד אנו רואים את הנזקים בעינינו, או שאיננו יודעים לקשר בין מעשה לתוצאותיו, אך ה' שיצר את המערכת מודע להם היטב ונתן לנו את התורה כדי להזהיר אותנו מכך. בימינו, אפילו אין צורך ביותר מדי "מיסטיקה" כדי להאמין בכך; אם משק כנפיו של פרפר בסין יכולות לגרום לסופה באמריקה, כפי שמלמדים אותנו, על אחת כמה וכמה שזיווגים שונים יכולים להשפיע על המציאות השפעה נרחבת, בעיקר אם מדובר בתופעה חברתית שמקבלת לגיטימציה רחבה. לא היינו יכולים לדעת זאת בכוחות עצמנו, אבל מאחר שה' ציווה על כך בתורה, אפשר להבין את ההיגיון שבציווי.

מה יעשה אפוא האדם שמוצא את עצמו עם נטיה כזו?  

ראשית כל ברור כי אין זה במקרה. נסיבות חייו של כל אדם הם האתגר והשליחות שלו בעולם, ומי שנולד עם נטיות חד-מיניות קיבל את הניסיון הזה לכתחילה באופן מדויק מאת ה'. אכן, זהו ניסיון קשה ביותר, ואין ספק שה' זימן לאדם זה אתגר גדול. אולם הוא לא שונה בהרבה מאנשים אחרים שיש להם ניסיונות קשים מאוד. כשם שיש אנשים שנולדים בתנאי עוני ומחסור - כך יש כאלה שנולדים עם יצרים שדורשים התמודדות לא פשוטה. מה יעשה מי שחושק דווקא באשת חברו, או מי שאשתו כבר מבוגרת ולא מושכת אותו? (ואין כוונתנו לומר שההתמודדות קשה באותה המידה). 

על זה נאמר: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו" (אבות ד, א). השולחן ערוך פותח במילים "יתגבר כארי... לעבודת בוראו", שכן זוהי מהותה של עבודת ה', למשול על היצרים שלנו ולנהל אותם במקום להיכנע להם ולתת להם לנהל אותנו. בהחלט נדרשת כאן גבורה, והעומדים בניסיון הזה הם ללא ספק במדרגה הראשונה בעבודת ה'. יוסף נקרא "צדיק" לא בגלל פעולה שעשה, אלא בגלל שהצליח להתגבר על יצרו החזק. מי שמתגבר ונוהג על פי ההלכה על אף הקושי – מקדש שם שמיים כמו יוסף בשעתו.

במקרים מסוימים, עבודה פנימית ועזרה נפשית ופסיכולוגית יכולה אף לנתב ולתעל את הנטיה ולאפשר הקמת משפחה וזוגיות בריאה. ברור שמדובר בתהליך אישי ביותר ששונה מאדם לאדם, ושעל האדם לעבור עם עצמו ללא כפיה מבחוץ (ראו דוגמה כאן). 

בכל מקרה, ישנם אנשים בעולם שבחרו בחיי נזירות ופרישות מרצונם החופשי (כמרים קתולים, נזירים למיניהם), מה שמראה שהדבר הוא אפשרי, גם אם זהו מהלך קשה. 

העיקר הוא לא להתייאש ולא לוותר, וגם אם נכשלים - לקום ולעשות תשובה ולהמשיך, מתוך אמונה בכך שזהו תפקידנו בעולם, ושכל מאמץ קטן נחשב להישג גדול ונכבד.

לסיכום

לסיכום, התורה רואה ביצר המין כוח רב עוצמה הנוגע בעומק נפש האדם, ומגבילה אותו אך ורק לתחום שבין איש ואשתו - התחום שיכול לייצר חיים. התייחסות זו תואמת לאינטואיציות האנושיות הרווחות ביחס למיניות, שמזהות את המוסר המיני כקטגוריה בפני עצמה, למרות הניסיונות האחרונים להתכחש לכך ולתת לגיטימציה לכל דבר שנעשה בהסכמה. כל שימוש ביצר המין עשוי להתקשר להשפיע על האדם, החברה והמציאות הרוחנית בדרכים שאיננו יכולים להבין בצורה מוחלטת. יש להתייחס לנטיה חד-מינית כמו לכל סוג אחר של רגש, נטיה או יצר - למשול בה ולנהל אותה, במקום להיכנע לה.

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.