מוסר שמרני מול מוסר ליברלי


מאת הרב ד"ר משה רט

קניבליזם, מתירנות, ניסויים בבעלי חיים, גילוי עריות, שימוש בסמים, פדופיליה, הפרדה מגדרית, פורנוגרפיה, המתת חסד, הפלות - נושאים אלה ועוד רבים אחרים עומדים פעמים רבות במרכז ויכוחים מוסריים סביב שאלת המוסריות שלהם. ברבים מוויכוחים אלה, מוצאים את עצמם השמרנים, ובמיוחד הדתיים, בעמדת מגננה, כאשר הם מנסים להסביר מדוע מעשים מסוימים הם בלתי מוסריים, בעוד הצד הליברלי-חילוני מתקשה לקבל זאת.

איך קובעים באמת מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה לא?

פילוסופים והוגים רבים עסקו בשאלה זו, אולם עוד לפני ההגדרות הפילוסופיות, ברור ששאלה זו נובעת מכך שלרוב בני האדם יש תחושות ברורות לפיהן יש טוב ויש רע, דברים שראוי או חובה לעשות, ודברים שלא ראוי או שאסור לעשות. התחושות הללו, האינטואיציות המוסריות, הן היסוד שעליו נבנית הפילוסופיה של המוסר, שמנסה לעשות סדר באינטואיציות הללו.

באופן כללי, אפשר לחלק את האינטואיציות המוסריות הרווחות לשתי קטגוריות. הקטגוריה הראשונה כוללת את מה שניתן לכנות "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", דהיינו כל מה שקשור לפגיעה בזולת, לגרימת מוות, סבל, השפלה וכדומה. קטגוריה זו מתייחסת לתשוקות הבסיסיות ביותר של האדם - הרצון להימנע ממוות או סבל. כל אדם בריא מזדהה עם תשוקות אלה, ורוב האנשים חשים אמפתיה כלפי הזולת, ולכן קל להם להבין מדוע אין לעשות לאחרים מה שלא היית רוצה שיעשו לך. מוסר בסיסי מסוג זה משותף לכל החברות האנושיות בעולם, שבכולן מעשים כמו רצח או פגיעה גופנית נחשבים לבלתי מוסריים (גם אם רק ביחס לבני אותה חברה ובכפוף להסתייגויות שונות).

הקטגוריה השנייה כולל אינטואיציות מוסריות בתחומים שאינם קשורים ישירות ל"מה ששנוא עליך". אנשים רבים חשים שיש דברים שלא ראוי לעשות, למרות שלא ניתן להצביע על סבל ברור שנגרם כתוצאה מהם. במקרים רבים, תחושות אלה באות לידי ביטוי בצורת טאבו חברתי. דוגמאות לטאבויים כאלה בחברה המערבית כוללות: קניבליזם, עירום בפרהסיה, גילוי עריות בתוך המשפחה, ייצור מוצרים מגופות מתים, אכילת בעלי חיים מסוימים (כגון קופים, כלבים וחתולים) וכדומה. כמו כן ישנם מעשים שאינם נחשבים לטאבו, ורבים עושים אותם, אך עדיין התחושה כלפיהם היא של הסתייגות מוסרית. דוגמא לכך היא צפייה בפורנוגרפיה, שהפכה בזמננו לדבר נפוץ ומקובל, אך רבים חשים שיש בה בעייתיות כלשהי (לשם ההמחשה, תארו לעצמכם ראש ממשלה או נושא משרה בכירה שבמהלך נאום לציבור יתייחס לסרט פורנוגרפי שראה לאחרונה. התגובות הציבוריות לכך תהיינה שונות בעליל מאשר אם יזכיר, למשל, משחק כדורגל שצפה בו). בחברות אחרות קיימים טאבויים שונים, שעל פי רוב קשורים למיניות, לאכילה, וליחס למתים.

אלה הם אפוא שתי הקטגוריות העיקריות של המעשיים המוסריים והבלתי מוסריים - אלה שקשורים לפגיעה בזולת, ואלה שקשורים לתחומים אחרים.

חלוקה זאת נחוצה לשם הבנת המציאות של זמננו, בה מתקיימים מאבקים רבים בין שמרנים לליברלים סביב סוגיות מוסריות. הקטגוריה הראשונה מוסכמת על כולם, גם אם ישנם ויכוחים שונים לגבי חלקים ממנה; אולם עיקר המחלוקות הם סביב הקטגוריה השנייה, ושאלת המוסריות או חוסר המוסריות של מעשים שאינם כרוכים בפגיעה בזולת. בגדול, אפשר לומר שהליברלים נוטים לצמצם את המוסר לגבולותיה של הקטגוריה הראשונה בלבד, ולשלול את התוקף של הקטגוריה השנייה. דהיינו, לפי הגישה הליברלית, מעשה ייחשב לבלתי מוסרי רק אם הוא כרוך בפגיעה בזולת, וכל עוד לא ניתן להצביע על פגיעה כזו - אין שום דבר בלתי מוסרי במעשה. ההשלכה הנובעת מכך היא שאין הצדקה לאסור אותו בחוק, להעניש את מי שעושה אותו או להטיל עליו סנקציות. הליברלים אינם מכחישים את תחושות הסלידה המוסרית שמעוררים מעשים מסוימים המשתייכים לקטגוריה השנייה, אך רואים בהן לא יותר מרגשות אישיים ובלתי רציונליים, שאינם מצדיקים הטלת איסור על המעשים המעוררים אותם. מי שסולד ממעשה X, מוזמן שלא לעשות אותו בעצמו, אבל אינו יכול לכפות על אחרים שלא יעשו אותו. מבחינת הליברלים, הסלידה ממשכב זכור למשל, אינה שונה מסלידה מריח של קלמנטינות - עניין של טעם וריח בלבד, לא של איסור מוסרי. לטענתם, אנשים נוטים להתייחס לרגשות הגועל שלהם כאינדיקציה לכך שהדבר שהם נגעלים ממנו הוא בלתי מוסרי, אך בחינה רציונלית של הדברים תראה שאם אותו דבר לא גורם נזק לאף אחד - אין בו באמת שום בעיה מוסרית. כתוצאה מכך, הולך מספר הטאבויים ומצטמצם בחברה הליברלית, דברים שבעבר נחשבו כ"לא יעלה על הדעת" הופכים ללגיטימיים לחלוטין, וכבר קשה למצוא דוגמאות של טאבויים להשוות אותם אליהם כדי להמחיש מדוע הם אסורים - משום שהתגובה לכל דוגמא כזו תהיה שאדרבה, אפשר לבטל גם את הטאבו הזה ("אם הומוסקסואליות מותרת לשיטתכם, למה אתם אוסרים גילוי עריות?" - "אדרבה, באמת אין סיבה לאסור גילוי עריות")...

השמרנים, לעומת זאת, חולקים על כך. לטענתם, יש הבדל ברור בין סלידה מוסרית לסלידה סתם. הראיה לכך היא, שאף אדם אינו חושב למשל שאכילת צואה או ג'וקים היא מעשה בלתי מוסרי, למרות שאנשים רבים נגעלים מכך. אף אחד לא קורא לאסור בחוק על פעילויות כאלה, או להטיל עליהן סנקציות. אפשר להצביע על מעשים מעוררי סלידה רבים שאיש אינו מייחס להם איסור מוסרי. ברור אפוא, שהטענה כאילו הסלידה המוסרית אינה אלא פרשנות מוטעית של תחושות גועל, היא שגויה; אילו היה כך, היינו מצפים שכל מעשה מעורר גועל ייתפס כפסול מוסרית, אך אין זה כך. ממילא ניתן לומר, שבמקרים בהם אכן קיימת סלידה מוסרית - היא נובעת ממקור שונה, לא מתחושת גועל בלבד. מקור זה, לפי השמרנים, הוא החוש המוסרי הבריא שבאדם.

וזוהי נקודת המחלוקת בין הצדדים. הליברלים אינם מאמינים ב"חוש מוסרי בריא". לטענתם אין אלו אלא תחושות בטן בלתי רציונליות, המושפעות מהחינוך והחברה או מגורמים פסיכולוגיים שונים. לכן מבחינתם רק מה שההיגיון מורה עליו כמזיק, הוא הבלתי מוסרי. לעומת זאת השמרנים נותנים אמון בחוש המוסרי ובאינטואיציות המוסריות, ואף אם הללו מושפעים מהחברה והחינוך, הרי החברה עצמה לא החליטה על ערכים מסוימים באופן שרירותי, אלא סיגלה אותם עם הזמן על בסיס אותן אינטואיציות עצמן.

יש פה למעשה דו שיח של חירשים. ניקח לדוגמא מעשה כמו X. השמרן טוען ש-X בלתי מוסרי. הליברל שואל, מה לא מוסרי ב-X, הרי הוא אינו פוגע באף אחד? משיב השמרן, יש מעשים שהם לא מוסריים למרות שאינם פוגעים באף אחד. אבל הליברל אינו מסוגל להבין זאת. מבחינתו, הגדרת המוסר קשורה אך ורק למעשים שפוגעים בזולת. מה שלא פוגע באף אחד, אין שום סיבה להגדיר אותו כבלתי מוסרי. לעומת זאת השמרן מגדיר את המוסר בצורה רחבה יותר, כך שיכלול גם מעשים שאינם פוגעים בזולת.

השמרן אינו יכול לנמק לליברל מדוע מעשים כמו X הם בלתי מוסריים, משום שהנימוק היחיד שיתקבל על דעתו של הליברל הוא פגיעה בזולת, שאינה מתקיימת במקרה של X. כתוצאה מכך, במקרים רבים מנסים השמרנים להראות שהמעשים שהם אוסרים אכן פוגעים במישהו בדרך כלשהי. כך למשל נשמעות טענות לפיהם הורות חד-מינית מזיקה לילדיהם של בני הזוג, או שיחסים בין אח ואחות מובילים לנזקים נפשיים, וכיוצא בזה. במקרים רבים טענות כאלה אינן עומדות במבחן המציאות. על השמרן הדבק בעמדתו להיזהר לא ליפול למלכודת הזו, שכן בעצם העלאת טיעונים כאלה הוא מקבל למעשה את ההנחה לפיה המבחן היחיד למוסריותו של מעשה הוא מבחן הנזק - דהיינו, הנחת היסוד של הליברלים. תחת זאת, על השמרן להודות בכך שאכן מעשים כמו X אינם גורמים נזק למישהו, ואף על פי כן הם בלתי מוסריים, משום שהמוסר אינו מצומצם רק לקטגוריה הראשונה אלא מכיל גם את הקטגוריה השנייה. החוש המוסרי הבריא מלמד אותנו שמעשים כמו X אינם מוסריים, נקודה, בלי קשר לשאלה אם הם מזיקים או לא.

הליברל יטען בתגובה שזו אינה עמדה רציונלית. למה אסור לעשות משהו שלא פוגע באף אחד? אבל האמת היא שהגישה הליברלית איננה יותר רציונלית. הרי באותה מידה אפשר לשאול, למה אסור לעשות משהו שכן פוגע באחרים? אם אני יכול להרוויח מפגיעה בזולת, למה שלא אעשה זאת? למה שלא אחשוב רק על הנאתי האישית, ואתעלם לחלוטין מרצונם של אחרים?

באופן מפתיע אולי, לשאלות אלה אין תשובה רציונלית. אין נימוק מוחץ שיכול לשכנע כל אדם מדוע עליו לדחות את סיפוק רצונותיו האישיים במקרה בו הם פוגעים בזולת. הנימוקים העיקריים שעולים בתשובה לשאלות כאלה נוטים לפנות לאגואיזם של השואל: אם תפגע באחרים, הם יפגעו בך בחזרה, יענישו אותך, החברה יכולה לקרוס, ובסוף אתה תפסיד מזה יותר מאשר תרוויח. אבל נימוקים כאלה נופלים במלכודת דומה לזו שבה נופל השמרן המנסה להוכיח טענות נזק; הם נכנעים להנחת היסוד של הצד השני. כאשר מנסים לבסס את המוסר על נימוקים אגואיסטיים, מודים בכך למעשה שאלה הנימוקים הרציונליים היחידים, שרק רצון אגואיסטי יכול לשמש כנימוק לאיסור או למעשה. אבל כמו במקרה של השמרן הטוען לנזק, גם כאן טענות אלה פעמים רבות לא עומדות במבחן המציאות. אפשר בקלות להעלות על הדעת מקרים רבים בהם מסוגל אדם לפגוע בזולת, כאשר הסיכוי שהוא עצמו יינזק מכך יותר מאשר ירוויח, קטן עד בלתי קיים. דוגמא פשוטה לכך היא פגיעה בבעלי חיים: הללו הרי לעולם לא יוכלו לפגוע באדם בחזרה, ופגיעה בהם לא תהרוס את החברה האנושית. אז למה שזה יהיה אסור? למה עלי להימנע מהתעללות בחתולים אם היא גורמת לי הנאה? ואיזו זכות יש למישהו לאסור זאת בחוק ולמנוע ממני הנאה זו? ואפשר למצוא דוגמאות דומות גם ביחס לפגיעה בבני אדם, כאשר הסיכוי להיתפס הוא קטן, או כאשר הרווח האפשרי גדול מהסיכון, וכדומה.

על כורחו ייאלץ האדם המוסרי, ליברלי ככל שיהיה, להודות שאין בסיס רציונלי לאיסור הגורף על פגיעה בזולת. מי שיוצא מנקודת מוצא אגואיסטית, לפיה רק סיפוק צרכים אישיים הוא נימוק לגיטימי, לא ניתן יהיה להסביר לו מה הבעיה לפגוע באחרים. אולם לאדם המוסרי ברור שיש בעיה כזו - משום שהחוש המוסרי הבריא שלו זועק על כך. מתברר אפוא, שהליברל נמצא באותה סירה יחד עם השמרן: שניהם מסתמכים בסופו של דבר על החוש המוסרי, וגוזרים ממנו חובות ואיסורים מוסריים, למרות שלא ניתן לנמק אותם באופן מוחלט למי שחולק על הנחות היסוד שלהם.

ממילא, כשם שהליברל מרשה לעצמו לדבר על מושגים כמו "זכויות אדם" או "זכויות בעלי חיים", למרות שהללו אינם ניתנים להנמקה רציונלית עבור מי שאינו מזדהה איתם מלכתחילה - כך רשאים השמרנים לדבר על איסורים מוסריים גם בתחומים שאינם כוללים פגיעה בזולת, על סמך אותו חוש מוסרי עצמו, גם אם לא כולם שותפים לו. הם עשויים אף לטעון שהחוש המוסרי שלהם מפותח יותר מזה של הליברלים, כשם שהחוש המוסרי של הליברלים מפותח יותר מזה של האגואיסטים: האגואיסט נטול חוש מוסרי, ולכן אינו מבין מה הבעיה לפגוע בזולת. הליברל הוא בעל חוש מוסרי מפותח יותר, ולכן מבין שזה לא מוסרי לפגוע בזולת, אבל לא מבין מה הבעיה במעשים כמו X, ואילו השמרן הוא בעל חוש מוסרי מפותח עוד יותר, ולכן מזהה בעייתיות מוסרית גם במקומות אותם הליברל לא קולט.

ניתן לטעון כלפי תיאור זה, שהוא פותח פתח לכל מיני המצאות מוזרות וחסרות כל היגיון. מחר יכולים לבוא אנשים ולטעון שהחוש המוסרי שלהם מראה להם שזה לא מוסרי ללבוש חולצות כחולות, או לשחק כדורגל, או לאכול עגבניות, וכאשר ישאלו כולם מה הבעיה במעשים האלה - ישיבו אותם אנשים שהם פשוט לא מוסריים וזהו, ושמי שלא מבין זאת החוש המוסרי שלו פגום. ומה נעשה אז?

התשובה היא, שאנחנו לא עוסקים כאן במציאות דמיונית אלא במציאות האמיתית. במציאות האמיתית אין אנשים שטוענים ברצינות שללבוש חולצות כחולות, לשחק כדורגל או לאכול עגבניות זה בלתי מוסרי. החוש המוסרי משותף למרבית בני האדם, ואנו יודעים מה הוא כולל ומה לא. גם הליברלים מסוגלים במקרים רבים להבין את סלידתם של השמרנים ממעשים מסוימים, ולפעמים אף שותפים לאותה תחושת סלידה בעצמם, אלא שהם סבורים שמן הראוי להתעלם ממנה ולהתגבר עליה. הדיון הוא אפוא על החוש המוסרי והאינטואיציות המוסריות הרווחות כפי שהן, לא על מקרים דמיוניים בהם אנשים ממציאים אינטואיציות מוסריות שלא היו ולא נבראו.

מכל הדברים הללו עולה השאלה, מהו בעצם טיבו של המוסר שהחוש המוסרי שלנו מתייחס אליו? אם לא מדובר בסתם רצונות סובייקטיביים, מה הוא כן? מה "קולט" החוש המוסרי שלנו? לא כאן המקום להרחיב בנושא, אבל נראה שהעובדות המוסריות הן חלק מהמציאות, בדומה לעובדות פיזיקליות או מתמטיות, והחוש המוסרי שלנו מכוון לקלוט אותם. כל זה דורש הרבה הרחבה וביאור, והרוצה להעמיק יכול לקרוא על כך בעבודה זו.

סיכום

התפיסות המוסריות שלנו מבוססות כולן על החוש המוסרי ועל אינטואיציות מוסריות. אם לא מקבלים אותם כמקור סמכות, לא ניתן לנמק אף את האיסורים הבסיסיים על פגיעה בזולת. לעומת זאת, אם מקבלים אותם כמקור סמכות, הרי שהללו אינם מצטמצמים לאיסורים על פגיעה בזולת, אלא כוללים גם איסורים מוסריים על מעשים ותחומים אחרים. השמרן אינו חייב אפוא להראות שהדברים שהוא אוסר גורמים לנזק מוחשי כלשהו; עצם העובדה שהחוש המוסרי שלו - שאינו שקול לסלידה רגילה - שולל אותם, זוהי סיבה מספקת עבורו להגדיר אותם כבלתי מוסריים.

על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים כאשר מדובר לא בחוש המוסרי האנושי בלבד, אלא במצוות התורה שניתנו מפי ה', שאנו מחויבים לפעול לפיהם ולהימנע ממה שהתורה אוסרת גם אם איננו רואים שום נזק בכך.

 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.