לא תרצח - למה לא בעצם?


מאת צוות האתר

- תקשיב לי טוב טוב, בסדר? אתה כבר לא "מחסל" יותר, מובן? קלטת? אתה לא יכול פשוט להסתובב ולהרוג אנשים!
- למה?
- מה זת'אומרת למה? כי אתה לא יכול!
- למה?
- אתה פשוט לא יכול, בסדר? סמוך עלי לגבי זה.

(מתוך הסרט "שליחות קטלנית 2")

האיסור על רצח נתפס כצו המוסרי הבסיסי ביותר, המוסכם ביותר, שאין עליו עוררין. בכל חברה בעולם נתפס רצח כפשע חמור ביותר, שיש לאסור עליו בחוק ולהעניש עליו בחומרה. גם בתורה, פותחת המחצית השנייה של עשרת הדברות בציווי "לא תרצח". לכאורה, מה יותר מובן מאליו מכך שרצח זה רע? אולם כפי שנראה להלן, איסור מוחלט זה כלל אינו מובן מאליו בעולם אתאיסטי, ולמעשה ישנן סיבות טובות לפקפק בו. רק האמונה באלוהים כבורא האדם ומחוקק הצו המוסרי, יכולה להעניק תוקף חזק ומחייב לאיסור על רצח.

נציג אפוא כמה קושיות על איסור רצח, שגישה אתאיסטית תתקשה לתת להן מענה, ולאחר מכן נראה איך גישה דתית יכולה לעשות זאת:

למה בעצם אסור לרצוח? הרי ממילא כל אדם ימות בסוף, כך שרצח הוא רק הקדמת הבלתי נמנע. זה לא כאילו שאם לא היו רוצחים אותו, הוא היה חי לנצח. ומכיוון שהמוות הוא סופי ונצחי, אין לכאורה שום משמעות לשאלה כמה זמן חי האדם לפני מותו. מספר שנים לכאן או לכאן מתגמדות ומאבדות את משמעותן למול הנצח של הריקנות והעדר הקיום שהוא המוות בתפיסה האתאיסטית.

תאמרו, הרצח מנע ממנו הנאות והצלחות שיכול היה להשיג במהלך חייו. מניין לנו? אולי ממילא היה מת תוך זמן קצר, והרצח לא שינה הרבה? ואולי אילו לא היה נרצח, היו עוברים עליו חיים מלאי סבל וייסורים עד סוף ימיו, ומותו המוקדם דווקא חסך לו אותם ועשה לו טובה? כל עוד לא ניתן לשלול זאת, ובוודאי במקרים בהם נראה שזו המציאות (כמו אדם הסובל ממחלות, עוני וכדומה), יהיה קשה להוכיח שרצח הוא באמת רע.

תאמרו, אבל האדם לא רוצה שירצחו אותו, והרצח הוא פגיעה ברצון שלו לחיות, שזהו רצון עמוק ביותר. העניין הוא, כפי שציין הפילוסוף אפיקורוס, שבעצם אין היגיון בפחד מהמוות: כי כל עוד האדם חי - הרי הוא חי ולא מת, ואין לו מה לפחד. וברגע שהוא מת - הוא ממילא לא מרגיש עוד דבר, לא מצטער ולא מפחד. אז היכן מרגיש האדם שיש כאן פגיעה ברצונו.? רגע לפני הרצח הוא ממילא עדיין חי, ורגע אחרי המוות הוא לא מרגיש כלום. כך שבניגוד לפגיעה ברצונו של אדם במהלך חייו (למשל, כליאתו או עינויו), שגורמת לו למצוקה ממושכת, במקרה של רצח לכאורה הוא אינו חש דבר, ולא מרגיש שקרה לו משהו מנוגד לרצונו (בעיקר אם הרצח נעשה במהירות ובלי אזהרה).

תאמרו, הרצח גורם לצער למכריו ובני משפחתו של הנרצח. ומה אם לא? מה אם מדובר באדם בודד שאין לו קרובים או ידידים? או באדם שכולם שונאים אותו ואיש לא יצטער על מותו? או במקרים בהם מותו יגרום ליותר שמחה מאשר צער, או יביא ליותר תועלת מאשר נזק? נניח למשל שיש פועל פשוט שניתן להשתמש בליבו כדי להציל את חייו של מדען חשוב או מדינאי בכיר, שמביא הרבה תועלת לאנשים רבים. במקרים כאלה, מדוע לא לרצוח אותו? (בשאלה זו מתחבט רסקולניקוב, גיבור הספר "החטא ועונשו").

תאמרו, מה שחשוב הוא טובת החברה, ובהסתכלות כוללת, רציחות מזיקות לחברה. אלא שגם זה לא תמיד נכון. אפשר בקלות להעלות על הדעת מקרים בהם רציחות יכולות דווקא להועיל לחברה, למשל רצח של נכים, מפגרים, בעלי מום, קשישים וכדומה, שמהווים נטל על הציבור ואינם תורמים לו כמעט בתמורה. כך שגם בהסתכלות כוללת על תועלת החברה, אי אפשר לקבוע באופן גורף שכל רצח הוא רע.

כמו כן, מתעוררת שאלה נוספת: מה ההבדל בין רצח אדם להרג של בעלי חיים? הרי כמעט כל בני האדם סבורים שמותר להרוג בעלי חיים במקרים מסוימים, ושהריגתם היא דבר קל בהרבה מאשר רצח של בני אדם. אפילו טבעונים וכאלה המתנגדים לאכילת בשר, לניסויים בבעלי חיים וכדומה, מתירים בדרך כלל הדברה של שרצים ומקרים אחרים של הרג יצורים חיים, לפעמים בכמויות גדולות. אם כך, מה ההבדל בינם לבין בני אדם? למה לא להרוג גם אנשים במקרה הצורך? האם האפליה הזו בין אדם לבעלי חיים אינה אלא "גזענות", "סוגנות" או העדפת קרובים? מנקודת מבט אתאיסטית, האדם אינו שונה מהותית משאר בעלי החיים, ואינו אלא בעל חיים עם מעט יותר אינטליגנציה מהשאר. מדוע אם כן תהיה רציחתו חמורה יותר מהריגת עכבר? ואם תאמרו שהאינטליגנציה היא זו שקובעת, מה אנשים בעלי כושר שכלי פגום? האם אותם מותר יהיה להרוג כמו בעלי חיים?

מתברר אפוא, שמכל כיוון ממנו מסתכלים, קשה למצוא הצדקה לאיסור גורף על רצח. אפשר להציע לו נימוקים שונים, אבל במקרים רבים הם אינם עומדים במבחן ההיגיון והמציאות, ותמיד אפשר למצוא חריגים מרובים שבהם הם אינם חלים.

לא במקרה, כאשר עוסקים בחיי אדם ובאיסור לרצוח, נוטים גם דוברים חילונים לאמץ מושגים דתיים במובהק, כמו "קדושת חיי אדם" או "נברא בצלם". ארגון "בצלם" למשל, שרוב החברים בו הם חילונים ומן הסתם חלקם לפחות אתאיסטים, קורא לעצמו בשם הלקוח ישירות מתיאור בריאת האדם בתורה (אם כי הוא נמנע מלציין באיזה צלם מדובר...). זאת בשל הקושי למצוא בעולם החילוני יסוד כלשהו שיצדיק באמת היחס של יראת כבוד שאנו רוחשים לחיי אדם, ואת הזעזוע המוחלט שלנו מרצח - שבעולם אתאיסטי הוא לא יותר מתגובה אבולוציונית שמטרתה להועיל להישרדות, ותו לא.

ואכן, כדי לספק בסיס מוחלט למוסר בכלל, ומתוך כך גם לאיסור על רצח - נדרשת אמונה באלוהים. לא מדובר רק באמונה ש"אלוהים יעניש אותנו אם נרצח", כאילו תפקידו של האל הוא רק להיות שוטר ושופט קשוח, וכאילו רק בגלל זה אסור לרצוח. זה הרבה יותר מזה; מנקודת מבט דתית, אלוהים ברא את האדם לשם מטרה מסוימת, שהיא חלק מתכלית הבריאה כולה - את האנושות כולה, וכל אדם בפני עצמו. כל אדם נברא בצלם אלוהים, ומשום כך יש בו משהו אלוהי, ולחייו עלי אדמות יש משמעות גדולה.

האדם בא לעולם על מנת להגשים את ייעודו ותכלית קיומו, לא כדי לחיות סתם כך או כדי לרדוף הנאות. איננו יודעים תמיד מהו ייעודו של כל אדם, אך אלוהים שיודע זאת הוא היחיד שיכול לקבוע מתי סיים האדם את תפקידו והגיע זמנו לצאת מהעולם. ממילא, לכל רגע של חיים יש משמעות. אפילו אדם שלכאורה נראה שאינו עושה שום דבר מועיל, ואולי הוא מוגבל, מפגר, משותק וכדומה, עדיין ממלא מטרה מסוימת כל עוד הוא בחיים - בין בתהליכים המתרחשים בנפשו ונשמתו שלו, ובין בהשפעתו על אחרים. ממילא, רצח אינו רק פגיעה באותו אדם, ברצונותיו או בתועלת שהוא מביא לחברה, אלא הוא פעולה נגד רצון האל ונגד תכלית הבריאה. הוא מונע מאותו אדם להמשיך למלא את ייעודו בעולם ולרומם את נשמתו.

בנוסף, התפיסה הדתית אינה רואה את המוות כסוף הקיום, אלא כמעבר לצורת קיום אחרת, עליונה יותר, ולחיי העולם הבא. על מנת לזכות לחיי העולם הבא, נדרש האדם לעבוד ולהשקיע בעולם הזה, לקיים מצוות, לעשות מעשים טובים ולעבוד על מידותיו. הרצח מונע ממנו להמשיך בעבודה זו, ולרומם את נשמתו עוד יותר, ובכך משפיע על מצבו בעולם הבא. כולם אמנם מתים בסוף - אבל כל רגע של חיים עד אז הוא הזדמנות להרוויח זכויות שיועילו לנשמתו של האדם. אפילו חיים מלאי סבל וייסורים הם בעלי משמעות, משום שהייסורים ממרקים את עוונותיו של האדם ומאפשרים לנשמתו לעלות לשמים כשהיא טהורה יותר.

מתברר אם כן, שרק במסגרת השקפת עולם המאמינה באלוהים, בכך שהאדם נברא בצלמו (ולא סתם "בצלם" או "בצלם אנוש"), ובכך שיש ייעוד ותכלית לבריאה ובכל אדם - ניתן להבין בצורה הגיונית את האיסור החמור על רצח, שבעולם אתאיסטי מתמסמס ללא יותר משיקולי תועלת והנאה רופפים.
כדי למנוע טעות נפוצה, נדגיש פה: אין הכוונה לומר שאתאיסטים בהכרח ירצחו או יהיו לא מוסריים (אם כי רוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה היו אתאיסטים), או שדתיים יהיו מוסריים בהכרח - אלא שלאתאיסטים אין בסיס שכלי והגיוני לתוקף המחייב של המוסר. הם יכולים לבחור להיות מוסריים מתוך החלטה אישית, אבל לא להעביר ביקורת על מי שהחליט אחרת. בדומה לכך, ברור שאין הכוונה לומר שהדתיים היו רוצחים אלמלא אסר זאת ה'; רובם מן הסתם היו נמנעים מכך פשוט משום שהם סולדים ממעשים כאלה, כמו כל אדם בריא בנפשו. אבל רק האמונה באל יכולה לעשות את המעבר מרגשות אישיים ותחושות בטן כמו סלידה, לקביעה שאכן מדובר באיסור מוחלט שחל על כל אדם, גם על מי שאינו שותף לתחושות אלה.

יהיה בוודאי מי שישאל, אם כך, איך יתכן שדווקא הדתות גרמו לכל כך הרבה רציחות בהיסטוריה? אלא שטענה זו שגויה מכמה בחינות. ראשית, אין הצדקה להכליל את כל הדתות יחד בהקשר זה, וביהדות מוצאים הכרה בערכם של חיי אדם הרבה יותר מאשר אצל העמים בסביבתה. בתקופה בה השלטונות הרומאיים היו צולבים, הורגים ומענים אנשים כאוות נפשם, קבעו חכמים שסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים, או לשבעים שנה, נקראת חובלנית, ורבי טרפון ורבי עקיבא אף אמרו שאילו היו הם בסנהדרין, לא היו הורגים אדם מעולם (משנה מכות א, י). אמנם התורה שבכתב מלאה בעונשי "מות יומת", אבל בפועל התורה שבעל פה הובילה לכך שהללו יושמו רק לעתים רחוקות.

שנית, חלקן של הדתות בגרימת מוות ומלחמות לאורך ההיסטוריה היה מועט יחסית, ורוב מעשי האלימות נעשו מתוך שיקולים פוליטיים, כלכליים, מדיניים וכדומה, כאשר הדת לכל היותר נלוותה להם. קראו על כך בהרחבה כאן וכאן. לעומת זאת, המאה העשרים החילונית הביאה לעולם שתי מלחמות עולם וגלים של רציחות המוניות שלא נראו כדוגמתם בהיסטוריה. כך שגם אם אפשר לשאול על עונשי מוות שונים שקיימים ביהדות (ולקרוא על כך בהרחבה במאמרים שבמדור זה), אין ספק שעמדה המייחסת קדושה לחיי אדם עדיפה על פני עמדה שאינה מסוגלת לראות את האדם כיותר מאשר בעל חיים מפותח, או להסביר למה בכלל אסור להרוג אנשים. כך שאם אתאיסט בא בטענה למאמין למה לשיטתם זה מוסרי להרוג אנשים מסוימים, יש להשיב לו בשאלה, למה לשיטתך זו בכלל בעיה להרוג אנשים... כלשון המשל שמופיע בספר הכוזרי: מה לך להתלונן על כך שבגדינו רטובים, בעוד אתה עצמך טובע בים? מי שאינו מסוגל לבסס את ערכם וקדושתם של חיי אדם, או להציג בסיס מוחלט למוסר ולאיסור רצח, אין לו מה לבוא בביקורת לאנשים שאינם מוסריים בעיניו, בעוד להם עצמם יש בסיס כזה.

סיכומו של דבר: האיסור "לא תרצח" נשמע אולי כדבר מובן מאליו שאין צורך לאמרו, אבל מתברר שבעולם נטול אלוהים, איסור זה כלל אינו מובן מאליו. רק כאשר מכירים בצלם אלוהים שבאדם ובייעוד שבקיומו בעולם הזה, מובן למה באמת אסור לרצוח.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.