"ככה מתנהג דתי?!"


מאת צוות האתר

לא פעם אנו מזדעזעים כאשר מתגלה פרשת שחיתות כלשהי בציבור הדתי או החרדי. מטרידים בעיקר הם מקרים בהם נחשפות עבירות מין אצל רבנים, כפי שקרה מספר פעמים בשנים האחרונות. למעשה, אם אנחנו מזדעזעים הרי שהמצב טוב: זעזוע מתרחש כאשר קורה משהו מפתיע ובלתי צפוי, ואם מקרי שחיתות אצל דתיים ורבנים מפתיעים אותנו, הרי זה משום שאנו מצפים מהם להתנהגות מוסרית וישרה. למרבה הצער, נראה שלנוכח ריבוי פרשיות מעין אלה, יש אנשים שאיבדו מראש את האמון ביושרם של רבנים, ואף כאלה החושדים בכולם כמושחתים ונוכלים חלילה, וממילא כבר לא מתעורר אצלם זעזוע כאשר נחשף עוד מקרה כזה.

הבעיה עם מקרים כאלה, מלבד הנזק הישיר כמובן, הוא חילול השם שהם גורמים: חרדים, דתיים ורבנים נתפסים כמייצגיה של היהדות, בין אם ירצו בכך ובין אם לא, וכאשר הם נתפסים בקלונם נראה הדבר כאילו היהדות עצמה נחשפה בקלקלתה; לא רק שהיא לא מנעה מהמאמינים לפשוע, יטענו המבקרים, אלא אולי אף יצרה אווירה שהובילה אותם למעשים אלה. או במילים פשוטות: "אם ככה נראים הדתיים, אז אני לא רוצה שום קשר לדת".

איך אנחנו, כאנשים דתיים ומאמינים, אמורים להגיב לטענות אלה?

ראשית, יש להבדיל בין שני סוגים של שחיתות: כזו המנוגדת בעליל לתורה, וכזו שלכאורה נובעת ממנה.

שחיתות בניגוד לתורה

שחיתות המנוגדת לתורה כוללת מעשים אשר נחשבים לחטא לא רק בעיני המוסר האנושי, אלא גם בעיני התורה וההלכה: עבירות מין, לקיחת שוחד, רמאות כספית, רצח וכדומה. העובדה שדתיים ורבנים חוטאים לפעמים בעבירות כאלה, לא אמורה לעורר כל קושיה כלפי התורה עצמה - בדיוק כשם שהעובדה שאנשים רבים עוברים על חוקי המדינה, אין פירושה שמשהו בעייתי בחוקים עצמם. הרי הצורך בתורה, כמו בכל חוק, קיים בדיוק בגלל שלאנשים יש יצר הרע הדוחף אותם למעשים רעים; התורה אוסרת מעשים כאלה, מזהירה מפניהם בחומרה וקובעת להם עונשים. אם בכל זאת מחליט מישהו לחטוא, ודאי שלא התורה היא האשמה בכך.

הטעות בנושא נובעת בשל הנסיבות החברתיות יוצאות הדופן בחברה בת זמננו, שלא התקיימו בעבר בהיסטוריה היהודית. עד לעידן המודרני, לא היו בעם ישראל "דתיים" ו"חילונים". היו יהודים, שחלקם הקפידו יותר על קיום התורה והמצוות, וחלקם פחות. כאשר מישהו היה חוטא, בין אם מדובר באיש פשוט או בתלמיד חכם, הוא לא נתפס כמייצג משהו מלבד את עצמו. ברור היה שהוא פועל נגד התורה, וממילא לא היה שום היגיון "להאשים" את התורה במעשיו (אם כי גם אז היו כאלה שניצלו זאת כדי להכתים את לימוד התורה, כמתואר ביומא פו, א, בהגדרת חילול השם).

לעומת זאת, בימינו קיים ציבור מובחן של אנשים הנקראים "דתיים" או "חרדים", כאשר שאר העם אינם מגדירים את עצמם ככאלה. הציבור הדתי והחרדי נתפס כמייצג את התורה והיהדות, כשם שעובדי ציבור מייצגים את הרשויות ולובשי מדים מייצגים את כוחות הביטחון. כתוצאה מכך, כאשר אדם דתי או חרדי סורח, נתפס הדבר כאילו מוטלת אשמה כלשהי או אחריות כללית על היהדות ש"גידלה" אותו. אבל זהו הרי אבסורד: תארו לעצמכם אדם שגדל בקהילה טבעונית, שנתפס יום אחד כשהוא מתעלל בחתולים להנאתו. האם מעשיו מטילים כתם כלשהו על אותה קהילה? ברור שלא - הרי הוא פעל בפירוש נגד ערכיה! מעשיו מכתימים רק אותו עצמו, לא את הקהילה או את האידיאולוגיה שלה, המתנגדת להם.

צריך להבין, שגם דתיים וחרדים ואפילו רבנים, לפני כל התארים הללו, הם קודם כל בני אדם. ובתור בני אדם, יש להם בחירה חופשית, ויש להם יצר הרע ומידות מקולקלות, שלא פעם מובילות אותם לחטוא. העובדה שמישהו חובש כיפה או לובש חליפה לא הופכת אותו אוטומטית למלאך עליון, ולא מעידה עליו שכל מעשיו הם לשם שמים. ממילא אין שום היגיון להאשים את התורה בגלל אלה שבפועל אינם מצייתים להוראותיה. הם אינם נציגיה אלא עוברים עליה, בדיוק כמו שאותו מתעלל בחתולים אינו מייצג את הטבעונים, גם אם גדל בקהילה כזו, אלא את מה שהם מתנגדים לו.

ההשתייכות החברתית הזו היא גם הסיבה לתופעה המוזרה, שאילו אדם דתי יואשם ברצח או בגניבה, יאמרו כולם "דתי רוצח", "דתי גנב". אבל אילו אותו אדם יחלל שבת בפרהסיה, או יפסיק לשמור על כשרות, יאמרו כולם שהוא פשוט לא דתי. לכאורה אין בזה היגיון - הרי רצח וגניבה אסורים לפי התורה לא פחות מאשר חילול שבת או אכילת מזון לא כשר. מדוע אם כן רוצח נשאר "דתי" אבל מחלל שבת לא? התשובה היא כאמור, ש"דתי" כיום זו בעיקר הגדרה חברתית. האיסור על רצח לא נתפס כמשהו שמאפיין דתיים דווקא, אלא את כל הציבור, אבל שמירת שבת נתפסת כשייכת לדתיים בלבד. ממילא רוצח לא הפקיע את עצמו מכלל "דתי", כי לא פעל נגד סממן דתי מובהק, אבל מחלל שבת כן עשה זאת. כמובן שמדובר באבסורד - רצח הוא עבירה דתית בהחלט, לא רק מוסרית. זוהי המחשה למקומות המשונים אליהם עלולה להביל החשיבה המגזרית, המשייכת אדם ל"דת" לא לפי מעשיו אלא לפי מאפיינים חברתיים.

אפשר לשאול, מדוע לימוד התורה וקיום המצוות לא זיכך את נפשם של אותם אנשים, לא הפך אותם לטובים יותר ומנע מהם להתדרדר לחטא. אבל כבר לימדו חז"ל: "כל הגדול מחברו - ייצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א). התורה יכולה לרומם את האדם, אבל במקביל לכך גם היצר הרע שלו גדל ומתחזק, מעמיד אותו בניסיונות קשים יותר. ואכן אנו רואים לכל אורך ההיסטוריה, מהתנ"ך וחז"ל ועד לאחרוני זמננו, מקרים בהם תלמידי חכמים וצדיקים נכשלו בעבירות, לפעמים חמורות. התורה והמצוות אינם מעניקים לאדם תעודת ביטוח מפני החטא; הם מעלים אותו בדרגה, אבל כמו במשחק מחשב, ככל שמתקדמים בשלבים כך מתחזקים האתגרים. לכן אין להתפלא על כך שגם הגדולים נופלים לפעמים.

שחיתות בחסות התורה

עד כאן דיברנו על מקרי שחיתות שמנוגדים בעליל לתורה וליהדות. הקושי הגדול יותר הוא כאשר מעשי עוול נעשים לכאורה דווקא בשם היהדות. הללו כוללים למשל רמאות והשגת כספים בדרכים לא כשרות למימון מוסדות תורניים, אלימות כלפי אנשים שנתפסים כעוברי עבירות, וכן הלאה. במקרים כאלה לא ניתן לומר שמדובר בעבריין שבמקרה גדל בחברה דתית ופעל נגד ערכיה, שהרי לכאורה אותם מעשים נעשים בשם היהדות והערכים הדתיים.

אמנם, גם כאן צריך לדעת שלא כל מעשה שנעשה בשם היהדות, אכן מייצג אותה. הלוא אם נשאל את גדולי הרבנים וחכמי התורה, כמעט כולם יגנו באופן חד משמעי סוגי התנהגות כאלה. קשה למצוא רבנים ופוסקים שיתירו השגת כספים במרמה או אלימות כלשהי. אדרבה, רובם המוחלט רואים בכך איסור חמור. למרבה הצער, יש אנשים שאינם מקשיבים להוראות גדולי התורה, אלא חושבים שהם מכירים מספיק את התורה כדי להכריע בדעת עצמם בנושאים כבדי משקל אלה. קל מאד לקחת כמה פסוקים או מקורות הלכתיים מנותקים מהקשרם, ולעשות מהם "קרדום לחפור בה" להצדקת מעשים שיכולים להיות מנוגדים לחלוטין לתורה, כביכול לשם שמים.

אכן, לימוד תורה הוא דבר שיש בו סכנות, והוא מצריך זהירות רבה. חז"ל כבר אמרו על כך: "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה" (יומא עב, ב). בקלות אפשר לטעות בלימוד התורה ולהגיע למסקנות בעייתיות ומזיקות. לשם כך יש ללמוד ממורים מוסמכים ויראי שמים, שהקדישו שנים רבות בעצמם ללימוד התורה מפי רבותיהם. כמו בכל תחום ידע, קריאת כמה מאמרים לא הופכת את האדם למומחה, גם אם הוא בטוח בעצמו ומציג את עצמו ככזה; כשם שישנם "פסאודו-מדענים" רבים, המשתמשים במושגים מדעיים בצורה שגויה ומקדמים דעות משובשות, כך יש "פסאודו-רבנים", שאמנם נראים כלפי חוץ כתלמידי חכמים, אבל הידע התורני שלהם שטחי ולוקה בחסר. לאנשים מבחוץ קשה להבדיל בין מומחה אמיתי לחובבן, אבל מי שמכיר את התחום יכול לזהות מי רציני ומי לא.

אין להכחיש שבתורה ובדת יש סכנות, וניתן לקחת אותם לכיוונים שליליים ולהשתמש בהם לרעה. אבל כך זה בכל תחום בחיים: מכוניות הן מסוכנות, טכנולוגיה היא מסוכנת, משטרה היא מסוכנת, צבא הוא מסוכן, מערכת משפט היא מסוכנת, הקמת משפחה היא מסוכנת, וכן הלאה. האם בשל כך נימנע מכל הדברים הללו? ודאי שלא, כי האלטרנטיבה מסוכנת לא פחות, ואף יותר. אדם יכול לעוות את התורה כדי לחטוא, אבל אדם שאין לו תורה יכול לחטוא בלי להתאמץ אפילו לתרץ את עצמו. הרי זה לא שבציבור החילוני חסרים אנשים מושחתים ועבריינים מכל הסוגים. סכנות נמצאות בכל מקום, אבל הן לא סיבה להימנע מללכת בדרך הנכונה והטובה.

ומה לגבי מצוות שמופיעות בתורה עצמה, ונראות בעייתיות מבחינה מוסרית? על כך ניתן לקרוא במאמרים שבמדור תורה ומוסר.

סיכום

התורה מדריכה את האדם להיות מוסרי, ישר והגון בכל אורחות חייו, ואף מלמדת אותו כיצד לעשות זאת. ואכן, ניתן למצוא בציבור הדתי והחרדי רמה גבוהה מעל הממוצע של מוסר, חסד, התנדבות, צדקה, עשייה חברתית ועוד. רוב הרבנים הם אנשים צדיקים, טובים וחכמים. אבל כמו בכל חברה, גם כאן יש חוטאים ועבריינים שונים. חלקם פועלים בבירור נגד התורה, וממילא מעשיהם אינם מטילים עליה כתם כלשהו; אחרים מצדיקים את שחיתותם בשם התורה, אבל בדרך כלל מדובר באנשים חסרי ידע תורני רחב, שפועלים בניגוד להוראות החכמים וגדולי התורה. אנשים אלה אינם מייצגים את התורה והיהדות, ואין סיבה לשלול את הסחורה עצמה רק בגלל שהיחצ"נים שלה גרועים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.