יחס היהדות לגויים - אפליה?


מאת צוות האתר

לא מעט הלכות בתורה ובספרות חז"ל נראות כמפלות את הגויים לרעה על פני היהודים. מותר להלוות לגויים בריבית, בניגוד ליהודים; אין חובה להשיב להם אבידה; אין מחללים שבת כדי להציל אותם, ועוד. בזמננו נחשב השוויון בין כל בני האדם לערך יסודי, וקיימת התנגדות לכל צורה של אפליה, במיוחד אם היא קשורה לגזענות. האם התורה מדריכה ליחס גזעני כלפי גויים?

ראשית, יש להדגיש שהיהדות בוודאי איננה גזענית. גזענות פירושה יחס שלילי כלפי אנשים מסוימים אך ורק בשל מוצאם האתני, כאשר שום דבר שיעשו לא יוכל לשנות זאת. היהדות לעומת זאת אינה מתייחסת לאנשים על פי גזעם, אלא על פי מעשיהם; היחס לגויים לא נובע מהיותם נחותים בטבעם, אלא מהיותם שייכים לקבוצה לאומית שונה, ואוחזים בדת אחרת. כל גוי מסוגל להצטרף לעם ישראל באמצעות גיור, לקבל על עצמו את ההשתייכות הלאומית והדתית היהודית, וכך להפוך ליהודי לכל דבר ועניין. מלבד זאת, אפילו גוי שאינו מתגייר יכול להיחשב לחסיד אומות העולם, ולזכות ליחס מועדף אם יקבל על עצמו שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה'. גזענות נחשבת לדבר כה רע משום שהיא אינה מתייחסת לבחירותיו של האדם אלא דנה אותו לנחיתות ללא מוצא; היהדות לעומת זאת מתייחסת לאדם לפי בחירותיו ומעשיו, ונותנת לכל אחד אפשרות להגיע למדרגות הגבוהות ביותר. גם מושג העם הנבחר אינו מבטא גזענות, אלא מדגיש בעיקר את החובות המיוחדות המוטלות על היהודים, כמו על יחידה מובחרת בצבא. בעוד יהודי נדרש לקיים תרי"ג מצוות, שחלקן אינן פשוטות כלל, גוי יכול לזכות לחיי העולם הבא בקלות על ידי שמירה על שבע מצוות בני נח, המבטאות את המוסר הטבעי.

אולם גם אם לא מדובר בגזענות, כיצד יש להבין את היחס המפלה בין יהודים ללא-יהודים? התשובה לכך מורכבת מכמה גורמים.

היחס לגויים – שורת הדין הנורמלית

בחלק מהמקרים, מה שנתפס כאפליה לרעה של הגויים, למעשה אינו אלא יחס משופר כלפי היהודים. טבעי ואפילו חשוב שהאדם יעניק יחס מוסרי מועדף לקרובי משפחתו ולמעגלים הקרובים אליו, יותר מאשר לאנשים רחוקים ממנו; האדם הממוצע יהיה מוכן להוציא את כל כספו כדי להציל את חיי בנו או אחיו, אבל יסתפק לכל היותר בתרומה כלשהי כאשר מדובר בהצלת חיי אחרים. הוא גם יהיה מוכן להשקיע הרבה יותר זמן, מאמצים ומשאבים בסיוע לקרובים אליו, יתמוך בהם ללא בקשת תמורה וכיוצא בזה, מה שלא יהיה מוכן לעשות עבור זרים. זוהי אמנם אפליה, אבל אפליה מוצדקת שהאינטואיציות המוסריות תומכות בה; אנחנו נזדעזע מאדם שבמצב של סכנה יציל את חייו של ילד אקראי במקום את חיי בנו, בטענה ש"כל הילדים שווים". אנו מצפים מאנשים המשתייכים למעגל קרוב שיתייחסו אחד לשני טוב יותר מהמקובל ביחס למעגלים רחוקים יותר.

ברור אם כן מדוע התורה מדריכה אותנו להעניק יחס מועדף ליהודים, אחינו ובני עמנו, יותר מאשר לבני עמים אחרים, השייכים למעגל מרוחק. עם הגויים אנו נוהגים לפי שורת הדין, ואילו עם יהודים אנו מצווים לנהוג לפנים משורת הדין. כך למשל, הלוואה בריבית אינה מעשה עוול; זהו הליך הגיוני וסביר המקובל בכל העולם. אם הלוויתי את כספי לחברי, בעוד שיכולתי באותו הזמן לעשות בו עסקים ולהרוויח, רק הגיוני הוא שאבקש מהלווה ריבית שתכסה הפסד זה. ההיתר להלוות לגויים בריבית הוא אפוא שורת הדין, אלא שכלפי יהודים ציווה ה' לנהוג לפנים משורת הדין ולהימנע מלקיחת ריבית. זו אינה אפליה שלילית אלא העדפת קרובים חיובית.

כך גם לגבי השבת אבידה. ברגע שאדם איבד חפץ, ניתק הקשר שלו עם אותו החפץ והוא יצא מבעלותו, שהרי מה שקובע את הבעלות אינו יחס מטאפיזי כלשהו בין האדם לחפץ, אלא יכולתו לעשות בו כרצונו. עם אובדן היכולת, אבדה גם הבעלות. בדין הוא אפוא שמוצא האבידה יוכל לקחת אותה לעצמו, שהרי מאחר שאבדה אין לה עוד בעלים; אף על פי כן הורתה התורה שכאשר מדובר ביהודים יש לנהוג בחסד ולהשיב את האבידה למרות זאת. לאבידת גויים לעומת זאת מתייחסים לפי עיקר הדין, ואין חובה להחזירה.

על פי עיקרון זה אפשר להבין גם הלכות אחרות הנוגעות ליחס לגויים, ולראות שהן אינן מבטאות אפליה כלפיהם. הרי באותה מידה מדינה מעניקה יחס מועדף לאזרחיה, ונותנת להם זכויות והטבות שונות, שמי שאינו אזרח המדינה אינו זכאי להן. האם זוהי אפליה או גזענות כלפי אלה שאינם אזרחים? מובן שלא. המדינה אינה פוגעת בהם, אלא רק שוללת מהם הטבות מסוימות השמורות לחבריה בלבד. כך אפוא מדריכה התורה את עם ישראל, להעניק הטבות מיוחדות ל"חברי המועדון", יותר מלמי שאינו חבר בו. וכאמור לעיל, מי שרוצה להצטרף למועדון היהודי ולזכות בהטבות, מוזמן לעשות זאת - כמובן באמצעות קבלה של החובות הכרוכות בזה.

האם השיוויון הוא ערך מוחלט?

שוויון נחשב כיום לערך יסודי, אבל האמת היא שאין בו שום דבר מקודש יותר מבערכים אחרים. למעשה, גם כיום ניתן לפקפק בו: האם נכון להתייחס לכל בני האדם באופן שווה? אולי דווקא ראוי להעניק יחס שונה לבני אדם שונים, במקום להתייחס לכולם באותה צורה? ואם כבר שוויון, מה לגבי בעלי חיים – האם גם הם ראויים לשוויון כמו בני אדם? שאלות רבות וספקות מעשיים רבים מתעוררים לגבי תקפותו של ערך השוויון ואופן יישומו. אין להתפלא אפוא אם התורה אינה מכירה בו, על כל פנים לא בשעה שהוא עומד בסתירה לערכים אחרים בהם היא דוגלת. אין כל היגיון לצפות מהתורה ליישר קו דווקא עם הערכים המקובלים בפרק זמן היסטורי קצרצר מסוים, שלא היו קיימים לפניו ואולי גם ישתנו בעתיד.

האיסור לחלל שבת לשם הצלת גוי, למשל, אינו נובע מזלזול בגוי אלא מערך קדושת השבת. אפילו ההיתר להציל חיי יהודי בשבת לא נחשב למובן מאליו, והגמרא מתאמצת לא מעט למצוא לו ביסוס מהפסוקים. אחד הנימוקים שהיא מביאה הוא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", כלומר מה שדוחה את השבת אינו ערך החיים אלא ערך השבת עצמה, שבחישוב תועלתני מוטב לחלל אותה פעם אחת כדי שתישמר פעמים רבות. בעיניים בנות זמננו קשה אולי להבין איך יתכן ערך דתי שמשקלו גדול יותר מחיי אדם, אבל זוהי אכן עמדתה של התורה; חיי אדם נדחים הרי גם מפני העבירות החמורות של עבודה זרה וגילוי עריות, שדינן ייהרג ואל יעבור, ובשעת השמד יש למסור את הנפש גם על מצווה קלה. כיוון שלפי היהדות יש לחיים תכלית עליונה הכרוכה בעבודת ה' וקיום מצוות, ועצם הקיום אינו תכלית כשלעצמו, הוא עשוי להידחות מפני מצוות מסוימות במקרים מסוימים.

משיקולים דומים נקבעו גם הלכות שנועדו להרחיק את היהודי מהגויים, כמו האיסור על יין שנגע בו גוי. גם כאן לא מדובר בזלזול בגוי, אלא בערך של מניעת התבוללות ושמירה על קיומו הייחודי של עם ישראל.

האדם החילוני המודרני יכול אמנם שלא לקבל את הערכים התורניים הללו, ולהציב את השוויון וחיי האדם בראש ערכיו. אולם עליו להכיר בכך שאין למערכת הערכים בה בחר שום תוקף מיוחד או עדיפות מובנת מאליה על פני ערכי התורה. אין הם מבטאים אלא את העדפותיו האישיות, המשקפות את רוח התקופה והאופנה המוסרית המקובלת בה. מכיוון שכך אין לו כל בסיס למתוח מהם ביקורת על ערכי התורה, רק משום שהם שונים מאלה שלו.

הגויים של פעם

חלק מההלכות הקשורות לגויים ניתן להבין על רקע תקופתן. בספרות חז"ל מופיעות אמירות שליליות רבות ביחס לגויים, מעבר לאלה שמופיעות בתורה שבכתב, וכן הלכות חמורות הקשורות אליהן. כך למשל אמרו חז"ל: "הגויים אין מעלין ואין מורידין", כלומר שאסור להורגם אך גם אין להצילם ממוות; קבעו כי מי שעבר על אחת משבע מצוות בני נח, אפילו אם גזל פחות משווה פרוטה, נידון למוות על פי עד אחד ודיין אחד ללא צורך בהתראה; אסרו ליילד נוכרית, ועוד.

הלכות אלה עשויות להיראות מזעזעות היום, אבל הן מתקבלות על הדעת לנוכח התקופה בה חיו חז"ל, אופיים של הגויים שבשכנותם גרו והיחס בינם לבין היהודים. כפי שנראה מתיאורים רבים בספרות חז"ל, הגויים אותם הכירו היו חשודים על שפיכות דמים, גילוי עריות וכל תועבה מוסרית. חכמים אסרו ליהודי להתייחד עם גוי מחשש שהגוי ירצח אותו, או להסתפר על ידי גוי מחשש שהלה ישסף את גרונו. הם הדריכו כיצד יש להתנהג במפגש מזדמן עם גוי בדרך, כדי לסכל ניסיון לרצח מצדו. נאסר על יהודים להפקיד בהמות בידי גויים, מחשש שהללו יבואו עליהן. לא מדובר בחששות פרנואידים חסרי יסוד, שכן מתוארים בגמרא מקרים רבים בהם אכן התרחשו דברים מעין אלה. כל זה עוד במצב של שגרה; אין צורך לתאר את התנהגותם של הגויים במהלך מלחמות, פרעות או פוגרומים נגד היהודים, ואת היחס שקיבלו היהודים מידיהם.

כשאנו קוראים את אמרותיהם של חכמים ביחס לגויים, אנו חושבים אולי על אמריקאים או אירופאים מתורבתים וחביבים בני זמננו, אבל מה שחכמים ראו לנגד עיניהם היה קרוב יותר לברברים הפראיים המוכרים לנו מסרטים היסטוריים, או לחלק מהערבים והמוסלמים בני זמננו. חישבו על אנשים שלחם חוקם הוא מעשים כמו פרעות תרפ"ט או הלינץ' ברמאללה, על יישובים שיהודי הנכנס אליהם דמו בראשו, ורכב החונה בקרבתם דינו להיעלם או להישרף. האם זה מפתיע אפוא שחכמים התייחסו בצורה שלילית ועוינת כלפי גויים שכאלה, ראו בכל אחד מהם איום פוטנציאלי, והורו להימנע מלהציל את חייהם או ליילד אותם כדי לא להרבות אותם? (כהערת אגב, רק לפי עשרות שנים נוכחנו שגם גויים תרבותיים ומעונבים – יכולים להיות מפלצות רצחניות מתחת למעטה התרבות...)

מי שעמד על נקודה זו היה רבי מנחם המאירי, מחכמי פרובנס במאה ה-13-14. במקומות רבים בספריו כתב המאירי שכל הדינים השליליים שאמרו חז"ל כלפי הגויים – נאמרו רק על הגויים שבזמנם, שהיו פראי אדם חסרי תרבות ולא התבוששו מכל תועבה. אולם אל הגויים שבזמנו, "הגדורים בדרכי הדתות" כלשונו, יש להתייחס בצורה אחרת, ודינם כישראל לרוב הדברים. אמנם דעתו של המאירי היא דעת יחיד, וגם כלפיה קמו עוררים שטענו שדבריו אינם משקפים את דעתו האמתית אלא נכתבו מאימת השלטונות, כמו "התנצלויות" דומות שהופיעו בספרים יהודיים רבים. המאירי עצמו חי בתקופה בה רבו הפרעות, הרציחות וגזירות הגירוש כלפי יהודים באירופה הנוצרית, וקשה לראות איזו "תרבות יתרה" ראה בנוצרים בני זמנו בהשוואה לרומאים ולפרסים של חז"ל. אף על פי כן, ניתן לקבל את הסברה הישרה שבדבריו, לפיה לא התכוונו חז"ל לקבוע התייחסות מהותית וחד משמעית לכל גוי באשר הוא, אלא כיוונו את דבריהם כלפי הגויים במציאות שאותה הכירו. אם השתנתה המציאות, והגויים אכן הפכו למוסריים ותרבותיים יותר (ולא רק מן השפה ולחוץ), לא מן הנמנע שהיחס ההלכתי כלפיהם ישתפר. ואכן אנו רואים כיום שבפועל מורים הפוסקים להציל חיי גויים וליילד את נשותיהם, גם בשבת. אמנם הנימוק הרווח לכך הוא חשש איבה, שאם נסרב לטפל בגויים יתפרסם הדבר בעולם ויגרור תגובות שליליות נגד יהודים שיסכנו את חייהם; אבל יתכן שהמניע העמוק לשינוי היחס ההלכתי הוא אכן שינוי אופיים של הגויים, והנימוק של חשש איבה הוא רק ההצדקה הפורמלית.

מבחן התוצאה: היהודים לא נהגו כגזענים

בנוסף לכל האמור לעיל, יש לבחון את היהדות לא על פי הכתוב בספרים אלא על פי מה שנהוג בפועל, ובפועל נראה שהיחס כלפי השכנים הגויים היה על פי רוב חיובי וידידותי. לא ידוע על מקרים בהם יהודים הרגו גויים סתם כך, או נמנעו מלהצילם רק בשל היותם גויים (מקרים הפוכים, למרבה הצער, קרו גם קרו). למעשה, כבר במשנה ובגמרא מסופר על חכמים שהיו להם חברים טובים שאינם יהודים, כמו אבלט ידידו של שמואל, ואנטונינוס קיסר ידידו הקרוב של רבי יהודה הנשיא. במדרש (קהלת רבה פרשה יא) מובאים מספר מקרים בהם גמלו חכמים חסד עם נוכרים שהיו בצרה, אפילו עם רומאים בני עם האויב, ועצם העובדה שהמדרש מביא אותם מראה שלדעת מחבריו כך אכן ראוי לנהוג. כך שהאמירות החריפות נותרו במידה רבה על הנייר, וביטאו את תחושותיהם הקשות של החכמים יותר משהיו הלכה למעשה.

סיכום

את ההלכות המתייחסות בצורה שלילית לגויים או מפלות בינם לבין יהודים, ניתן להבין בדרכים שונות. בחלק מהמקרים לא מדובר באפליית כלפי הגויים אלא ביחס מועדף, לפנים משורת הדין, כלפי יהודים, מכוח הקרבה היתרה ביניהם - כשם שמדינה, קהילה או משפחה רואות חשיבות בהענקת יחס מועדף לחבריהן. בחלק מהמקרים לא מדובר בזלזול בגויים אלא בהעדפת ערכים שונים, שהיהדות מעניקה להם משקל רב יותר. ויתכן גם שחלק מהאמירות וההלכות החמורות נאמרו כלפי הגויים בתקופת חז"ל, שהיו מושחתים ביותר, שטופים ברצח וגילוי עריות ומסוכנים לישראל, ואילו כלפי גויים מוסריים יותר היחס יהיה שונה. למעשה, היחס בפועל כלפי גויים היה והנו על פי רוב חיובי וענייני, וההלכות החמורות כמעט ולא באו לידי ביטוי.


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "הראיות לקיום האל" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו)

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.