היחס בין המוסר לדת


מאת ד"ר יצחק רפאל הלוי עציון

פורסם בניב המדרשיה, חורף תשכ"ו

ההבדל העיקרי בין המושג "אדם" ובין המושג "פלוני" הוא בכך, כי במושג "אדם" מרוכזות התכונות המשותפות לכל האנשים, בעת שבמושג "פלוני" נוספות על התכונות הללו התכונות המיוחדות של האדם המסוים.

בכל מושג אפשר להבדיל שני צדדים: תכנו והיקפו. את תכנו של המושג מהוות התכונות הכלליות השייכות לכל העצמים שעליהם חל המושג הזה. למשל, תוכן המושג "אדם" הוא: בעל חי מדבר. את היקפו של המושג מהווים העצמים שעליהם חל מושג זה. כך, למשל, מרכב היקף המושג "אדם" מיהודים, נוצרים, מוסלמים, עובדי אלילים או מיהודים, צרפתים, אנגלים וכדומה.

כדי להכיר מושג מסוים מכל הצדדים, עלינו לדעת הן את תכנו והן את היקפו. איזה צד יש לברר קודם? אפשר לצאת מתוכן המושג ולבוא להיקפו. מכיוון שהאדם הוא בעל חי מדבר ומכיוון שהיהודים, הצרפתים וכדומה הם בעלי חיים מדברים, הרי חל עליהם המושג "אדם", והם נכנסים לתוך היקפו של מושג זה. זוהי הדרך הדדוקטיבית, המסיקה את הפרטים מן הכלל. אולם אפשר גם ללכת בדרך ההפוכה ולצאת מהיקפו של המושג כדי לבוא לתוכנו. מכיוון שהיהודים, הצרפתים, האנגלים וכדומה הם בני אדם ומכיוון שהמשותף שביניהם הוא שהם מדברים, הרי יוצא, שתוכן המושג אדם הוא בעל חי מדבר. זוהי הדרך האינדוקטיבית, המסיקה את הכלל מהפרטים. בדרך זו נלך עכשיו כדי לברר את היחס בין המוסר והדת. נתחיל אפוא מחקירת היקפם של שני מושגים אלה, אולם קודם נגדיר באופן מדויק יותר את עצם השאלה העומדת לפנינו.

על פי היקפם יכולים שני מושגים להיות ביחסים שונים זה לזה, וכאן אפשריים הם 4 - ורק 4 - מקרים.

א) אפשר שהיקפו של מושג אחד נכנס לתוך הקיפו של המושג השני. ניקח לדוגמא את המושגים "יונה" ו"עוף". היקף המושג יונה נכנס כולו בתוך היקף המושג עוף, כי כל היונים הן עופות, וישנם עופות שאינם יונים. באופן מוחשי אפשר לתאר את היחס בין היקפי שני המושגים האלה בצורת עיגול קטן הנמצא בתוך עיגול גדול.

ב) אפשר שהיקף מושג אחד לא זו בלבד שנמצא כולו בתוך היקפו של המושג השני אלא הוא ממלא את כל ההיקף הזה וזהה לה דוגמא לשני מושגים כאלה יכולים לשמש המושגים: "בעל חי מדבר" ו"בעל חי צוחק", או "עוף" ו"בעל חי שיש לו נוצות". במקרה זה מסמנים את היקפי שני המושגים האלה בצורת שני עיגולים, החופפים אחד את השני ויוצרים עיגול אחד.

ג) אפשר שהיקפו של מושג אחד נמצא בחלקו בתוך היקפו של המושג השני ובחלקו מחוצה לו. דוגמא למקרה זה יכולים לשמש המושגים "עוף" ו"בעלי חיים טורפים". יש בעלי חיים טורפים שהם עופות, אבל ישנם בעלי חיים טורפים שאינם עופות וישנם עופות שאינם טורפים. במקרה זה יש לסמן את היחס בין היקפי שני המושגים האלה בצורת שני עיגולים החותכים זה את זה.

ד) ואפשר שהיקף מושג אחד נמצא כולו מחוץ להיקפו של המושג השני, כמו למשל, המושגים "דג" ו"עוף". במקרה זה יש לסמן את היחס ההדדי בין שני המושגים האלה בצורת שני עיגולים הנמצאים אחד מחוץ לשני.

*

השאלה על המוסר והדת, היינו, השאלה על היחס ההדדי בין שני מושגים אלה, היא אפוא השאלה: איזה מארבעת המקרים האלה יש כאן לפנינו? האם היקף המוסר נכנס לתוך היקף הדת וכל מה שהמוסר דורש מחייבת גם הדת, אלא שהיא מציגה עוד דרישות נוספות? או המוסר מזדהה עם הדת והדת עם המוסר? האם יש לדת ולמוסר חלק משותף, אבל יש לכל אחד מהם גם חלקים נבדלים? או הם נמצאים לגמרי אחד מחוץ לשני?

כדי לקבל תשובה על שאלה זו, לוקח אני לחקירה ולבירור שני מושגי יסוד המשותפים להיקף המוסר ולהיקף הדת - את רגש החובה ואת רגש האחריות.

בחובה אפשר לראות "קשר רוחני" או "חוט רוחני" המקשר את האדם למשהו. אם אני חייב למישהו לירה, הרי יש איזה חוט רוחני, המושך את הלירה הזאת מכיסי אל כיס האדם שלו אני חייב. ואם אני חייב תודה למישהו, יש חוט רוחני המושך אותי לעשות לו טובה והמונע אותי מלגרום לו רעה. מוסר - זוהי מערכת חובות האדם, מערכת שיש בה חובה יסודית אחת שממנה נובעות שאר חובותיו. מהו התוכן של החובה הזאת? כאן קיימים חלוקי דעות בין יוצרי השיטות השונות של המוסר, ואין זה נכנס לתוכן מאמרי הנוכחי. אני מדבר כאן על היקפו של המוסר ולא על תכנו, ובמובן ההיקף אפשר להגדיר את המוסר כמערכת של חובות, כמערכת של חוטים רוחניים, המושכים את האדם לפעולות מסוימות והמונעים אותו מלעשות פעולות מסוימות אחרות.

אבל לחוט, כמו למקל, שני קצוות: הקצה האחד נעוץ בלבו של האדם, והקצה השני - למה מקשר ומחבר הוא את לבו של האדם? על שאלה זו יש כל כך הרבה תשובות, כמה שישנם שלבים בהתפתחות המוסר. אחד השלבים הראשונים בהתפתחות המוסר מופיע לפנינו כאשר חוט מוסרי מקשר את האדם לבני משפחתו - לילדיו, להוריו, לאחיו ולאחיותיו. מוסרי הוא האדם, הדואג לבני משפחתו, לעומת האדם, הדואג רק לעצמו, אבל אם הוא מסתפק רק בכך, מוסרו הוא עדיין מצומצם. על דרגות מוסריות גבוהות יותר עומדים האנשים, הקשורים בקשר של חובות מוסריות לידידיהם ולמכריהם, למעמדם, לעם, לאנושות כולה. ולדרגה מוסרית גבוהה עוד יותר נחשבת החובה המוסרית כלפי כל עולם החי, השאיפה למנוע צער בעלי חיים.

אנו מביטים בדרך כלל על התרחבות הקצה השני של החוט המוסרי כעל עליית המוסר לדרגה גבוהה יותר. אבל זה מוצדק רק בתנאים מסוימים, ועל פי רוב אין שמים לב אליהם.

זוהי עובדה מתמטית פשוטה, שאם נחלק סכום מסוים של כסף, למשל, בין מעט אנשים, יקבל כל אחד מהם הרבה, אבל הסכום כולו אינו משתנה על ידי אופן החלוקה. אם האדם מחלק את אהבתו לבני משפחתו - בין כל בני עמו, הרי יקבל כל אחד מבני עמו מעט מאהבה זאת!

אם אני חייב, למשל, 1000 ל"י לאדם אחד, הרי זה חוב גדול, ועלי גם לעשות מאמצים רבים כדי לסלקו. אבל אם אני חייב 1000 ל"י למיליון איש, הרי חייב אני לכל אחד מהם פרוטה. התרחבות הקצה השני של החוט המוסרי מסמנת עליית המוסר לדרגה גבוהה יותר - רק במקרים שעולה האינטנסיביות של הקשר. רק כאשר האדם אוהב את כל אחד מבני עמו כמו שהוא אוהב את כל אחד מבני משפחתו אפשר לומר עליו, שמוסרו עלה! לדאבוננו הגדול אין אנו רואים בחיים במובן זה אלא התפתחות מדומה של מוסר. כמה קל לאהוב את הכלל - וכמה קשה לאהוב כל פרט ופרט של כלל זה! ואולי מוכנים אנו לחלק את מסירותנו המוסרית בין הרבה אנשים, כדי שכל אחד לא יוכל לדרוש מאתנו אלא מעט!

זאת ועוד. לפעמים קשורה האהבה לאנשים מסוימים בשנאה לאחרים! למשל, האהבה והמסירות לבני מעמד אחד או לעם אחד יכולה להיות קשורה בשנאה לבני מעמד אחר או עם אחר. גם כאן לא גדלה כמות "המוסר" בגדול מספר האנשים שעליהם הוא חל. התנאי השני לכך, שהתרחבות הקצה השני של החוט המוסרי תסמן עליית המוסר לדרגה גבוהה יותר הוא בזה, שהיא לא תהא מלווה בניתוק החוטים המוסריים בדרגות שקדמו לה.

אולם יש עוד תנאי שלישי לכך. כאשר כואבת לי אצבע מסוימת, אני דואג רק לה ושוכח את שאר אצבעותי. אין זאת אומרת, שאני אוהב את האצבע החולה יותר משאר האצבעות, אלא במצבה המיוחד דורשת היא את דאגתי המיוחדת לה. כאשר חולה ילד אחד, שוכחת האם את שאר ילדיה ודואגת לו בלבד, וזו תהא אכזריות מצידה, אם לא תקדיש לו תשומת לב מיוחדת, ובדאגותיה לכל הילדים לא תפלה אותו לטובה. ובאופן דומה, כאשר עמנו נמצא במצב מסוכן, תהא זאת אכזריות ואי-מוסריות מצדנו, אם בזמן כזה נעמיד בשורה אחת את ענייני עמנו ואת ענייני שאר העמים או האנושות כולה, והתרחבות הקצה השני של החוט המוסרי בזמן כזה איננה מסמנת עליית המוסר.

אולם כאשר כל "האצבעות" הן בריאות, וכשגדלה האינטנסיביות של החובה המוסרית בגדול היקפה - ולא על חשבון ניתוק החוטים המוסריים או החלשתם ביחס לאחרים - מסמן גידול היקפה של החובה המוסרית את עליית המוסר לדרגה גבוהה יותר.

נפנה עכשיו לקצה השני של החוט המוסרי, לקצה הפנימי, הנמצא בלבו של האדם. אם שאר שאיפותיו של האדם גורמות לו לחשוב שהוא המרכז היחידי של עולמו ושל העולם בכלל, מראים לו החוטים המוסריים, שיש עוד מרכזים מחוצה לו ושהוא קשור עם המרכזים - האלה. וחוטי המוסר, המקשרים את הנפש של האדם לאשר מחוצה לו, מרגישים ומעבירים גם ללב האדם את הזעזועים שפעולת האדם גורמת לאשר נמצא מחוצה לו. כל פעולה שהאדם עושה אינה נגמרת כשהאדם גומר לעשותה - השפעתה נמשכת גם אחר כך, כי היא מולידה תוצאות מסוימות, שגם להן תוצאות, וכך הלאה. את הכרת התוצאות שישנן לפעולותינו, את הרגשת ה"אחרי" שיש לכל פעולה, קוראים אנו בשם "רגש האחריות", חובותינו המוסריות, אותם החוטים המוסריים המקשרים אותנו לזולתנו, גורמים לנו את רגש האחריות בעד מעשינו כלפי אותם עצמים שכלפיהם יש לנו חובות - כלפי המשפחה, העם, האנושות. ובמידה שמתרחב הקצה השני של החוט המוסרי, מתגבר גם רגש האחריות. אחריותנו כלפי העם גדולה מאחריותנו כלפי המשפחה.

אסכם עתה את אשר אמרתי על המוסר. המוסר זוהי מערכת חובות, מערכת חוטים רוחניים, המושכים את האדם לפעולות מסוימות ומונעים אותו מפעולות מסוימות אחרות ביחס למשפחה, למעמד, לעם, לאנושות, לעולם החי והמעוררים בו את רגש האחריות למעשיו כלפיהם.

*

נפנה עכשיו לדת. גם הדת מטילה עלינו חובות, חובות דתיות, והקצה השני של החוט הרוחני שיש בחובה דתית, "העצם" שאליו מקשרת חובה דתית את האדם, זהו הבורא. אנו מבדילים בתורה מצוות שבין אדם לחברו, כגון: ואהבת לרעך כמוך, ומצוות שבין אדם למקום, כגון: שמירת שבת, איסור אכילת טריפה וכדומה. אבל גם המצוות שבין אדם לחברו הן באותו זמן מצוות שבין אדם למקום, ואנו מחויבים למלא אותן, רק מפני שה' גזר זאת עלינו. יתכן, שגם בלא פקודת ה' היינו באים לידי הכרה שיש לאהוב את השני, שיש לכבד את ההורים, וכדומה, אבל עכשיו אחרי שה' ציוה זאת לנו, מחויבים אנו בזה רק מפני שה' ציוה זאת - ובאותו האופן ובאותם התנאים שהוא ציוה לנו!

המצוות בין אדם לחברה הכלולות בדת על יד המצוות שבין אדם למקום, יכולות לשמש בסיס לדעה, שיש שטח משותף לדת ולמוסר ושאפשר לתאר את היחס בין היקפי שני המושגים האלה בצורת עיגול קטן בתוך עיגול גדול יותר, או בצורת שני עיגולים החותכים אחד את השני. אולם ההשקפה, שגם המצוות שבין אדם לחברו הן מצוות שבין אדם למקום, ההשקפה שכל החובות הדתיות הן חובות כלפי ה', בעוד שהחובות המוסריות הן חובות כלפי אנשים או כלפי העולם החי - עלולה כאילו להוציא לגמרי את שטח המוסר משטח הדת, מפני שלפי השקפה זו שונות הן החובות המוסריות מהחובות הדתיות לפי מהותן - לפי הקצה השני של החוט הרוחני המקשר את האדם לאשר מחוצה לו. ויוצא אפוא, שאת היחס בין המוסר והדת יש לתאר בצורת שני עיגולים, הנמצאים אחד מחוץ לשני...

דעה זה הקיימת בצורה זו או אחרת אצל אנשים מסוימים, מבוססת על העדר מוחלט של ידיעת יסודות היהדות ומהותה.

בכל השקפת עולם מסוימת נמצאים רעיונות יסוד אחדים, שמהם נובעים שאר החלקים של השקפת עולם זו. בתוך יער הרעיונות של השקפת העולם לא תמיד קל למצוא את רעיונות-היסוד האלה, ולא תמיד קל הוא גם להבהיר את הקשרים ביניהם ובין שאר חלקי השקפת העולם. אנסה כאן לעשות זאת ביחס ליהדות ולמצוא על ידי כך את הפתרון הנכון לשאלה על היחס בין המוסר והדת, היינו, בין המוסר והדת היהודית.

היסוד הראשון של היהדות זוהי האמונה בבריאת העולם על ידי ה' יש מאין. הכל יודעים על יסוד זה של הדת העברית, אבל לא הכל מבינים ומעריכים את הערך המוסרי של עובדה היסטורית זאת ושל האמונה בה.

כדי להבין את ערכה המוסרי של אמונה זאת נסיק מסקנות אחדות מן האמונה הנגדית, היינו מן האמונה שהמטריה היא נצחית וממנה התפתחו על ידי כוחות הטבע כל היצורים, ובתוכם האדם. אם האדם הוא יציר הטבע, חלים עליו כל חוקי הטבע, וכשם שבטבע הנגלה לנו הכל הוא הכרחי ונובע מסיבות קודמות, כך הכרחי הוא הכל גם בפעולות האדם, וכל פעולה נובעת בהכרחיות מסיבות שקדמו לה. אין גם בידי מחשבות האדם לשנות את רצונו באופן אוטונומי, כי הן עצמן אינן אלא פרי סיבות הכרחיות. האדם אינו אפוא חופשי בפעולותיו. הוא לא היה חופשי בהן בעבר ולא יהיה חופשי בהן בעתיד, כי העתיד אינו אלא תוצאה הכרחית של העבר. אין אפוא גם מקום לתשובה בשביל האדם, ואין מקום לדרישות מוסריות, השונות מאלו, שהאדם מכיר בהן בזמן הנוכחי והעולות עליהן!

לעומת זאת אומרת התורה: בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ! אין המטריה נצחית, יש לה ראשית, ולא העבר העיור הוא השולט בה, אלא רצון ה'! וה' ברא את האדם בצלמו וכדמותו ונתן גם לו כוח ליצור "ראשית", לנתק מעליו את כבלי העבר, לחדש בכל רגע את חייו וגם להעלותם! האמונה בבריאת העולם ע"י ה' יש מאין, יוצרת אפוא ביהדות

את הבסיס לאפשרות עלייתו החומרית של האדם!

והעיקר השני של היהדות, אפשר לומר עיקר העיקרים, כי זהו החידוש 'שהיהדות הכניסה בעולם, זוהי האמונה באחדות הבורא. גם עיקר זה אינו קביעת עובדה מתמטית בלבד; הוא משמש, לדעתי, יסוד לכל מוסר היהדות.

מן העיקר של אחדות הבורא נובע העיקר של אחדות הבריאה, הנושאת עליה את חותמה של בוראה היחיד. אין בבריאה שום חלק שיהיה נבדל לגמרי משאר חלקי הבריאה. כל חלקי הבריאה, כל חלקי העולם, קשורים זה לזה ויוצרים שלימות אחת, יוצרים הרמוניה אחת. הרמוניה - זוהי התאמה בין החלקים היוצרים דבר שלם, התאמה כזו שבה משלים במשהו כל חלק את שאר החלקים ומקבל גם את השלמתו מהם. האדם קשור אפוא לא רק עם משפחתו, עם עמו, עם האנושות כולה, עם כל העולם החי - האדם קשור, לפי השקפת היהדות, עם כל חלקי הבריאה ועל ידה עם הבורא. בצלם אלוקים ברא ה' את האדם. הוא נתן לו כוח להשלים במעשיו את הבריאה או להחריבה.

התורה מספרת:

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו.

והמדרש מוסיף: בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, אלה הם מעשי צדיקים, והארץ הייתה תוהו ובוהו אלה הם מעשי הרשעים, כי הרשעים עלולים להביא את העולם שוב למצב של תוהו ובוהו.

ולכל מעשי האדם תוצאות רבות הן בעולם הנגלה, בעולם הפיסי, והן בעולם הנסתר, העולם המטפיסי, ואין אנו יכולים לדעת ולהכיר את כל התוצאות שיש למעשה אחד, אפילו הקטן ביותר, גם בעולם הנגלה! הנה אני מנענע עכשיו את ידי. זהו כנראה דבר בלתי חשוב לגמרי, אבל פעולת התנועה הזאת איננה נאבדת בעולם, היא נשארת וגורמת לתוצאות מסוימות. מי יודע? תנועת האוויר, שבאה כתוצאה מתנועת ידי, פעלה בוודאי גם על הלוח שבחדר זה, וכיצד? אינני יודע! אפשר היא רופפה את הקשר בין הפרודות שבלוח זה, ואפשר שחיזקה אותו. אחר מאה שנה יכול לוח זה להימצא בים או בנהר, במקום שאדם טובע, והוא יתפוס את הלוח כדי להינצל. יכול להיות שהלוח נעשה חזק יותר על ידי תנועת האוויר הנזכרת, והאדם ינצל ממות; ואפשר שהוא התרופף, ואני בתנועת ידי גרמתי לכך שהאדם יטבע. ואם אין אנו יכולים לדעת את כל התוצאות הפיסיות של פעולותינו על אחת כמה וכמה שאין אנו יכולים לדעת את כל התוצאות המיטפסיות! האדם נושא על כל מעשיו באחריות כל עולמית, באחריות כלפי כל הבריאה, באחריות כלפי הבורא - ומי יכול לומר לאדם, אילו פעולות עליו לעשות ומאילו להימנע כדי שתוצאותיהן תהיינה טובות בשביל כל הבריאה? מי יודע את כל החוטים הרבים המקשרים את האדם עם כל חלקי הבריאה? כל זה, כמובן, יכול לדעת רק הבורא! וכדי שנדע כיצד להתנהג כדי לצאת ידי חובתנו ולספק את רגש האחריות שלנו כלפי כל הבריאה, הוא נתן לנו את התורה! התורה הקובעת את מעשי האדם לפי תוצאותיהן המרחיקות לכת ביותר, העמוקות ביותר והחשובות ביותר בשביל כל חלקי הבריאה, תורה כזו הכרחי הוא שתהיה מן השמים, הכרחי הוא שתינתן על ידי הבורא בלבד! וכאן באים אנו אפוא לעיקר השלישי של היהדות, לאמונה בתורה מן השמים, וגם עובדה היסטורית זו קשורה בחוטים מוסריים לשתי העובדות הראשונות, לשני העיקרים הראשונים של היהדות!

לאור השקפות אלו של היהדות על התוכן המוסרי של הדת יכולים אנו כבר לענות על השאלה: מהו היחס בין המוסר והדת?

היהדות מביטה על המוסר האנושי כעל גישושים, כעל ניסיון של התקרבות - מתוך נסיגות רבות לאחור - לקראת המטרה הגדולה: לתפוס את האחדות בבריאה, את הקשרים הקיימים בין האדם ובין אשר מחוצה לו, בשטח היחסים בין האדם לאדם או בין האדם לעולם החי. ואם נחפוץ להציג את היחס הזה בין המוסר והדת בצורה מוחשית, הרי יש לתאר את המוסר האנושי כעיגול קטן בתוך העיגול הגדול של הדת, כעיגול קטן ההולך ומתרחב והשואף להזדהות עם העיגול הגדול!

*

לאט-לאט, בקושי רב, חודר לנפש האנשים הרעיון, שהם אחים זה לזה ושהם גם אחים לכל חלקי הבריאה, מפני שהם בנים לה' אלוקינו! לעת עתה, בדור דעה זה, קשור כל איחוד בין אנשים - בפירוד מצד שני. כאשר האנשים מתאחדים למעמד, למפלגה, לעם, הרי זה מותנה בכך שהם יהיו נפרדים - מעמד ממעמד, מפלגה ממפלגה, עם מעם. אבל יבוא היום שבו, לפי ביטויו של הנביא, תהיה הארץ מלאה דעה את ה' כמים לים מכסים - ואז יתאחדו כל העמים תחת הסיסמה הלאומית, תחת הקריאה הלאומית של העם העברי:

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.