האם ההלכה נותנת מקום למעשים מתועבים?


מאת צוות האתר

לעתים פוגשים מקורות בהלכה שנראים, לכאורה, כאילו הם נותנים לגיטימציה למעשים מתועבים.

כך למשל כותב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה א, יג):

"כל אשה אסורה מאלו, אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה גדול הבא עליה חייב מיתה או כרת או מלקות והיא פטורה מכלום אלא אם כן היתה גדולה, ואם היתה פחותה מזה הרי שניהן פטורין שאין ביאתה ביאה. וכן אשה גדולה שבא עליה קטן, אם היה בן ט' שנים ויום אחד ומעלה היא חייבת כרת או מיתה או מלקות והוא פטור, ואם היה בן ט' שנים ולמטה שניהם פטורין".

היו שהציגו את הדברים כאילו לפי הרמב"ם מותר לבעול ילדה קטנה מגיל שלוש או ילד קטן מגיל תשע, ואין בזה כל בעיה. אולם זו הצגה שגויה של הדברים, שנובעת מחוסר הבנה בסיסית של השפה ההלכתית.

תארו לעצמכם רופא שהיה אומר שלא נגרם כל נזק רפואי בזיווג בין אב לבתו, או משפטן שהיה אומר שנישואין בין אח לאחות אינם מהווים עבירה על החוק. האם פירוש הדבר שהם מתירים מעשים אלה, או רואים אותם בחיוב? ודאי שלא.

הרופא והמשפטן לא באו לחוות דעה על כל היבטיו של המעשה, אלא רק על היבט מסוים שלו שבו הם מתמקדים. ייתכן שזיווג בין אב לבתו או בין אח לאחותו באמת אינו גורם לבעיות רפואיות ואינו בגדר עבירה על החוק, ועדיין הוא מגונה ופסול מבחינה מוסרית. ציון העובדות הרפואיות או המשפטיות לא בא להכשיר את המעשה בפועל, כשם שציון העובדה שפושע מסוים הוא יפה תואר או אינטליגנט לא נועד להכשיר אותו ואת מעשיו. לכל מעשה יש היבטים רבים ושונים, ואפשר להתייחס לאחד מהם מבלי לחוות דעה על המכלול.

זה ההסבר להלכות כגון זו המובאת ברמב"ם. ההלכה הזאת מופיעה במסגרת הלכות איסורי ביאה, העוסקות באסור ובמותר בתחום המיני. על פי ההלכה ישנם זיווגים המוגדרים כ"ביאות אסורות" וכרוכים בעונשים חמורים. איסורם אינו נובע מנימוקים כמו פגיעה בזולת או חוסר הסכמה, שהרי הם אסורים גם כשהם נעשים בהסכמה מלאה של שני הצדדים ומבלי לפגוע באיש. נראה שטעמם של איסורים אלה קשור לעניינים רוחניים או מטאפיזיים, שלא כאן המקום לעסוק בהם. תחום איסורי הביאה הוא קטגוריה הלכתית נבדלת בפני עצמה, נפרדת מהקטגוריה הבין-אישית של גרימת נזק גופני או נפשי (דיני מזיק וחובל בחברו). לקטגוריה הזו יש כללים משלה הקובעים מה בדיוק נחשב לביאה אסורה ומה לא.

לפי אותם הכללים, על מנת שמעשה אסור יוגדר כביאה אסורה המחייבת עונש, חייב להתקיים בו אקט מיני בעל משמעות. בתפיסה ההלכתית, ילדה מתחת גיל שלוש וילד מתחת גיל תשע אינם נחשבים ל"אישיות מינית", משום שאינם מפותחים מספיק. לכן ביאה עליהם אינה נחשבת אקט מיני, כלומר ביאה אסורה במובן ההלכתי, אלא מעשה גופני גרידא. מעשה כזה בהחלט יכול להיכנס לקטגוריות הלכתיות אחרות, כמו חובל ונחבל[1] או גרימת נזק גופני ונפשי, ועל פי קטגוריות אלה בוודאי ייענש מי שעשה זאת; אולם אין הוא נחשב לביאה אסורה מנקודת המבט של דיני איסורי ביאה. כל זה פשוט וברור לכל מי שמכיר את עולם ההלכה, ולו באופן בסיסי, שהרי הוא בנוי באופן מובהק מקטגוריות שונות ונבדלות.

כאשר הרמב"ם כותב שאדם שבא על קטינה פטור מעונש - אין הוא מתכוון כמובן לומר שמותר לעשות מעשים כאלה לכתחילה, או שבית הדין אמור לפטור את מי שעשה אותם מכל עונש. כוונתו רק לומר שבהקשר הספציפי של איסורי ביאה – שבו עוסק הפרק – אין המעשה נחשב לביאה אסורה, משום שהקטינים אינם נחשבים לאישיות מינית, ושממילא אין מקום לחייב את מי שעשה זאת בעונש הקבוע בקטגוריה של ביאות אסורות. אולם עדיין ניתן לדון ולהעניש אותו על הפגיעה באותם קטינים, ולחייב אותו בתשלומי נזק, צער, בושת, ריפוי[2] וכדומה, או להטיל עליו עונש אחר לפי ראות עיני הדיינים[3]. 

מעבר לזה, באופן כללי, יש לזכור שלא כל מעשה שאין עליו עונש הלכתי נתפס כמוסרי. היהדות מכירה בקיומו של מוסר טבעי[4], ומדריכה את האדם לפעול לפיו - "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא יט, ב). יש מעשים שמסיבות שונות התורה לא אסרה אותם או שלא קבעה עליהם עונש, ואף על פי כן הם נחשבים מגונים מבחינה מוסרית ויש להימנע מהם (למשל שתיה לשוכרה, ניבולי פה, השתקעות בתאוות עם "הכשר" וכדומה). גם החוק החילוני מכיר במקרים של "חוקי אבל מסריח", שבהם לא ניתן להעניש את האדם אולם ברור שמעשיו בלתי מוסריים.

כל תלמיד חכם שיישאל על מקרים כאלה, יורה כמובן בצורה חד-משמעית שביאה על קטן או קטנה היא מעשה מגונה, אסור ובלתי מוסרי. הצגה של הלכות כגון הלכה זו ברמב"ם כאילו משמעותה היא שליהדות אין בעיה עם פדופיליה (או כל דבר דומה) היא אפוא סילוף חמור.

לסיכום

הדיון על מעשים מסוימים בתוך קטגוריות הלכתיות ספציפיות, כגון איסורי ביאה, מתייחס רק למעמד המעשים האלה בתוך אותן קטגוריות ספציפיות, ואין לגזור מכך שהמעשים הללו ראויים  לפי היהדות באופן כללי. ייתכן שאותו מעשה יגרור עונש מצד דין אחר (כגון חבלה או הלכות בין אדם לחבירו). לכן ה"פטור" בהלכה על מעשה עריות שנעשה לגבי קטין או קטינה, אין בו שום רמז לכך שמעשים אלו מותרים או לכך שיעברו עליהם בשתיקה. 

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "ההלכה נותנת מקום למעשים מתועבים?" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] ההגדרה ההלכתית לגרימת נזק על ידי מעשה גופני. ראה רמב"ם משנה תורה, ספר נזקים, הלכות חובל ונחבל. 

[2] העונשים הקבועים בהלכה למזיק לחברו (בבא קמא פג ע"ב). לפחות אחד מהם (בושת, וייתכן שגם צער, נזק, שבת ריפוי) מתייחס לנזק הנפשי. 

[3] לפי הרשות שניתנה לכל בית דין לדון שלא ע"פ דיני תורה, ראה שולחן ערוך חושן משפט א: "כל בית דין אפילו אינם סמוכין בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעברות (והוא לצורך שעה) דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה ואם הוא אלם חובטים אותו על ידי עכום, ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצות הדור וכל מעשיהם יהיו לשם שמים. ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם.

הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג אע"פ שיש חולקין....

[4] ראה באריכות אבי שגיא, יהדות: בין דת למוסר

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.