אמה עבריה


מאת צוות האתר

התורה מדברת על מציאות בה אב מוכר את בתו הקטנה לאמה (שמות כא, ז-יא):

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא [לוֹ] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

במבט שטחי, נראים הדברים מזעזעים: אב שמוכר את ילדתו תמורת בצע כסף, מרחיק אותה ממשפחתה וגוזר עליה חיים של עבדות, וכי יש דבר נורא מזה? כיצד יכולה התורה לאפשר התנהגות כזו?

אולם טענה זו נובעת הן מחוסר הבנה של פסוקי התורה, והן מחוסר היכרות של המציאות בעולם העתיק.

בעולם העתיק, החיים היו לפעמים קשים מאד, ואנשים רבים לא היו מסוגלים לפרנס את משפחותיהם, ועמדו בפני סכנת מוות מרעב כפשוטו. מה יעשה אדם שמוצא את עצמו במצב כזה, ורוצה להציל לפחות את חייה של בתו, ולהעניק לה הזדמנות לעתיד טוב יותר? לשם כך קיים מוסד האמה העברייה.

המושג "אמה" פה הוא מטעה; לא מדובר על שפחה המשועבדת לאדוניה, אלא למשהו הדומה יותר לאימוץ עם אופציה לנישואין בהמשך. כל עוד הילדה היא קטנה (וניתן למכור אותה רק כשהיא קטנה), היא גרה בבית אדוניה, הדואג למזונותיה וצרכיה, ובתמורה מסייעת בעבודות משק הבית. אם האדון מוצא לנכון, הוא יכול לשאת אותה לאשה, או לייעד אותה לבנו, ובכך לרומם אותה ממעמד של משרתת למעמד של אישה נשואה. לחילופין, אם אביה משיג כסף, הוא יכול לפדות אותה בכל עת שירצה. אם אף אחת מהאפשרויות הללו לא מתממשת, כלומר האדון לא מייעד אותה לו או לבנו, ואביה אינו פודה אותה - הרי היא משתחררת מאליה כאשר היא מגיעה לבגרות, בגיל 12. כמו כן היא משתחררת אם עברו שש שנים מהמכירה, או אם הגיעה שנת היובל.

כך כתב הרמב"ם על פי חז"ל (הלכות עבדים ד, ג):

אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו. ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה. ברח האב או שמת או שלא היה לו לפדותה - הרי זו עובדת עד שתצא.

כעת מובן אפוא שלא מדובר כאן באב רודף בצע המוכר את בתו לעבדות, אלא במוסד הדומה למשפחות אמנה בימינו, אליהן נשלחים ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם. מעשה זה מותר רק כמוצא אחרון, כאשר הגיעו מים עד נפש ולאב אין אפילו כסות לעורו. הילדה נשארת באותה משפחה למשך זמן קצר בלבד, לא יותר מכמה שנים, ולאחר מכן יוצאת לחופשי וחוזרת לביתה, או לחילופין מתחתנת עם האדון או בנו. נישואין עם קטינות נשמעים לנו פסולים כיום, אבל הם היו דבר מקובל בעולם העתיק, והבטיחו לנשים ביטחון כלכלי והגנה מפני איומים. במציאות של ימינו אכן לא מתירים נישואי קטינות, אבל אין מקום לגינוי מנהג זה באותם זמנים קשים. בכל אופן, אין זו "מכירה לחיים של עבדות" אלא הצלה ממוות ברעב ומתן הזדמנות לחיים טובים יותר.

וראו כאן לגבי המושג הכללי של עבדות ביהדות.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.