ראשית האנושות: אדם הראשון והומו ספיינס


מאת גיל-עד שטרן

כמה שנים קיים המין האנושי?

התשובה המקובלת ביהדות, נכון לזמן פרסום המאמר, היא 5,779 שנים - ה'תשע"ט[1]. למספר הזה ניתן להגיע בעזרת חישוב פשוט של מניין השנים של הדורות המפורטים בתורה מימות אדם הראשון ועד ימינו. אדם הראשון ואשתו נבראו יחידים ושלמים בגופם וברמת התפתחותם ביום השישי לבריאה (בראשית א, כו-כח), ולכן גם הבריאה עצמה מתוארכת לתאריך זה. 

לעומת זאת, העדויות הארכיאולוגיות מלמדות שהמין האנושי קיים הרבה יותר שנים. יש בעניין ערפול מסוים, בשל הקושי לקבוע מי מאבותיו הקדומים של האדם נחשב אנושי מספיק להיקרא "האדם הראשון". אך לפי הדעות המקובלות כיום במחקר יצורים המשתייכים לסוג "אדם" התקיימו כבר לפני כשני מיליון שנים, ואילו האדם בצורתו הנוכחית (הומו ספייאנס) הופיע לפני כ-200,000 שנה. בני אדם מכל המינים חיו בשבטים נפרדים, בעיקר ביבשת אפריקה. לפני כ-12,000 שנה התרחשה המהפכה החקלאית, בה עבר המין האנושי מקיום של ציידים-לקטים לצורת חיים מבוססת על חקלאות, ואילו לפני כ-5500 שנה הופיע הכתב הראשון, המציין את המעבר מפרהיסטוריה להיסטוריה[2]

יש טוענים שאין צורך ליישב את התארוכים, משום שלדעתם התארוך המדעי נשען על יסודות רעועים[3]. המידע על התקופות הקדומות הוא בגדר השערה בלבד, ולכן יש להעדיף את הספירה המסורתית ולשייך את הממצאים הארכאולוגים לצאצאיהם של אדם וחוה ולא לאבותיהם. אחרים הסבירו שהשרידים הארכאולוגיים הם של יצורים מעולמות קדומים שה' ברא והחריב (ע"פ מדרש[4]); "העולם" הרלוונטי לנו הוא התחיל רק לפני כמה אלפי שנים, ואדם וחוה במקראיים אכן היו הראשונים שנמצאו בו. אחרים הרחיקו לכת וטענו שהממצאים ארכאולוגיים שנמצאו הם "שתולים", והעולם נברא כשהוא כבר נראה עתיק ומכיל שרידים כאלה – בדומה לאדם הראשון שנברא ע"פ דברי חז"ל בגיל עשרים[5].

כמובן, מי שכופר בתורה לא רואה צורך ליישב בין הספירות, וכך גם מי שרואה בסיפורי התורה משל סימבולי ותו לא.

במאמר זה נבקש להתייחס בכובד ראש הן לממצאים המדעיים הן לסיפור של התורה, וללכת בדרך אחרת.

1. פרק א – זמן הבריאה

שאלת גיל האדם היא חלק מהשאלה הכללית של גיל העולם, ויש להתבונן תחילה בשאלה זו.

פרק א של ספר בראשית עוסק בבריאת העולם על שלביו, וברובו הוא מהווה תיאור מדויק של הקוסמולוגיה והאבולוציה, למעט אותם המקומות בהם בוחר הכתוב לסטות מהדיוק המדעי על מנת להתמודד במישרין עם המיתוס העתיק (ראו הערה[6]

מבחינת פרק הזמן של הבריאה, נראה על פניו כי תורה מתארת בריאה בבשישה ימים של 24 שעות – בהבדל ניכר מהידע המדעי של יקום שמתהווה במשך מיליארדי שנים. אלא שהבנה פשטנית זו של הכתוב במקרא אינה תואמת את משמעות המקרא עצמו.
לחלק מהמילים בעברית המקראית יש יותר ממובן אחד (זאת כנראה בגלל אוצר המילים המצומצם שלה – היא מכילה כ-7,000 מילים בלבד. בעברית המודרנית, לשם השוואה, יש כ-45,000 מילים). גם למילה "יום" יש משמעויות שונות ורחבות יותר מאשר פרק זמן של 12 או 24 שעות. אפשר להיווכח בכך בכמה דוגמאות[7]:

 
1. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד). העולם נברא על פי פרק א ביותר מיום אחד; אם כן, הפסוק מתייחס לשישה ימים של הבריאה ומכנה אותם "יום".

2. "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי" (במדבר ג, א). כאן המילה "יום" מתייחסת לאירועים המתוארים בפסוק (שמות לד, כח): "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה...". כלומר כל התקופה של ארבעים הימים וארבעים הלילות נקראת כאן "יום".

3. "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע ו, ב). פסוק זה מתאר את תקופת התקומה של העם מן הגלות, פרק זמן של שנים ולא של יממה, ובכל זאת המקרא מכנה אותו "יום"[8].

 

ברור שכאשר אין עוד מאורות בשמים (עד היום הרביעי), אין הכוונה ליום של 24 שעות. המונח "יום"
משמש אם כן במשמעות רחבה יותר, והוא יכול להתפרש כעידן או תקופה שלמה של ההתהוות, או פרק זמן בעל חשיבות מסוימת מהזווית האלוהית.

גם הביטוי "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" שבתיאור הבריאה לא בהכרח מתאר יממה בת 24 שעות. המילים בוקר וערב בלשון המקרא משמשות גם כ"התחלה" ו"סוף", כמו למשל בתהילים (צ, ו): "בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ". ברור שצמחים לא צומחים בבוקר אחד ונובלים בערב של אותו היום; הפסוק, אם כן, מתייחס לתחילה ("בוקר") ולסוף ("ערב") של מחזור החיים של הצמח.

גם ממצוות השבת (שמות כ, ט-י), בה נאמר "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", אין להוכיח שהבריאה התרחשה בשבוע אנושי אחד. הפסוק רק מקביל בין התבנית של ששת שלבי הבריאה של אלוהים לבין לוח הזמנים האנושי. היצירה האלוהית התחלקה לשישה, בין משום שאלו שלבים משמעותיים בהתהוות הקוסמוס ובין מפני שאלוהים בעצמו (בתורה) בחר לספר זאת ככה; הפסוק בא למצוות שבמקביל לכך, גם אנו נחלק את הזמן האנושי לשבעה ימים כשהשביעי מקודש. באותה התבנית קיים גם מניין שנות השמיטה, בה לאחר שש שנות עבודה מגיעה שנה של שביתה (ויקרא כה, ד), כאשר כאן התבנית מתייחסת לשנים ולא לימים, ובכל זאת היא אותה התבנית.

הטענה שבריאת העולם לא התרחשה בששה ימים בני 24 שעות איננה המצאה חדשה בעולם התורה, והיא לא נוצרה כדי להתמודד עם גילויי המדע המודרני. זוהי מסורת פרשנית עתיקת יומין. היא מופיעה למשל בדרשות חז"ל בנוסח: "ויהי ערב ויהי בוקר - מכאן שסדר זמנים קודם לכן", או "יומו של הקב"ה אלף שנים"; בתורת ה"שמיטות" של ראשוני המקובלים, המדברים על עידנים קדומים בהם היה הקב"ה "בורא עולם ומחריבן, נוטע אילנות ועוקרן"[9]; ובדברי חכמי הפילוסופיה ובראשם הרמב"ם, שסברו כי בריאת העולם נגמרה ברגע אחד, ותיאור הבריאה בששה ימים הוא רק ביטוי לתהליך הסיבתי של ההתהוות, שבו סדר הקדימות בין הנבראים הוא לוגי, ולא כרונולוגי. כל אלה ואחרים, הרבה לפני גילויי המדע, לא נמנעו מלפרש את משך בריאת העולם באופן שונה לחלוטין מן העולה בקריאה פשטנית.

למעשה עצם הדיון על משך זמן התהוות הקוסמוס שגוי, משום שאי אפשר בעצם לדבר על חלוקה של זמן לפני הופעת התודעה המודדת של האדם. כפי שטען הפילוסוף עמנואל קאנט[10] והסכימו רבים אחריו, "זמן" אינו תופעה אובייקטיבית שקיימת במציאות החיצונית, אלא סוג של תפיסה שקיימת בתוך התודעה האנושית. אנו תופסים את העולם כמתנהל לאורך ציר זמן, אבל זו רק הדרך בה התודעה שלנו בנויה לתפוס את המציאות. אין זה אומר שבאמת קיים זמן במציאות כשלעצמה, האובייקטיבית, שקיימת ללא תלות בנו. אנו רואים את העולם דרך "משקפיים של זמן", וזה תפיסה כה בסיסית עבורנו שאיננו יכולים כלל לדמיין את המציאות בלעדיה, אולם בפועל הזמן קיים בתוך הכרתנו ולא מחוצה לה. יצורים שונים בעולם חווים את הזמן אחרת: תורת היחסות הרי גילתה שהזמן הוא פונקציה של מהירות, ופוטונים הנעים במהירות האור – הזמן לא חל עליהם בכלל.  

לכן התפיסה שהעולם נברא בשישה ימים בני 24 שעות והתפיסה שהוא נוצר בתהליכים של מיליארדי שנים, שתיהן אמירות שגויות אם מבינים אותן באופן פשטני. אין לנו תפיסה כלשהי במציאות בה לא הייתה קיימת תודעה שחווה אותה, וכל דיבור עליה במושגים זמניים מבטא רק את האופן בו היא נתפסת אחרונית בעינינו, לא את האופן שבו היא היתה בפועל. ובכן, במונחים מדעיים פרק הזמן של ההתהוות עד עלינו נמשך מיליארדי שנים (במושגי הזמן הנוכחיים שלנו), ואילו התורה בחרה לתאר פרק זמן זה במונחים של שישה ימים. שני התיאורים הללו, למרות שאינם מתארים את האמת האובייקטיבית, הם בעלי משמעות עבורנו: הם עושים לנו סדר בתפיסת העולם, ומאפשרים לנו להבין את המציאות טוב יותר. הם נותנים לנו אם כן משמעויות שונות, אבל שניהם רק פרשנויות לסיפור ה"אמיתי" שממילא אי אפשר לתפוס אותו.[11] (וראו בהערת שוליים הצעה מדוע בחרה התורה לתאר את הבריאה דווקא באופן הזה[12]).

2. פרק א – היווצרות האדם

ביום השישי, לאחר התפתחות חיות המים, הזוחלים הגדולים והעופות, נוצרים גם היונקים,[13] ושיאם בבריאת האדם: 

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".

בדומה לתקופות הארוכות הכלולות כאמור בכל "יום" של הבריאה, כך גם בריאת האדם ב"יום השישי" נפרשה על פני תקופה ארוכה ומובנה רחב: בריאת המין האנושי, על כל גזעיו והתפתחויותיו. נראה שהמונח "האדם" כולל כאן גם את הניאנדרטלים, ההומו ארקטוס, ההביליס ועוד, עד ליצירת ההומו-ספיאנס – האדם החושב (או המדבר). יש לשים לב כי לאדם לא יוחד יום משל עצמו, אלא הוא נברא ביחד עם בעלי החיים, ומוצאו מן האדמה כמותם.

היטיב לפרש הרב גדליה נדל, מגדולי תלמידי החזון איש:

"בריאת האדם בצלם אלוקים זהו סופו של תהליך ארוך, שראשיתו ביצור לא שכלי, השייך לקטיגוריה של בעלי החיים, ההולך ומתקדם עד שניתן לו השכל האנושי, ובמקביל גם הצורה הפיסיולוגית של האדם המוכרת לנו... כשהתורה אומרת "ויברא אלוקים את ה א ד ם" היא אינה מתכוונת לאדם אחד ששמו הפרטי היה 'אדם'. 'האדם' בהא הידיעה הוא שם המין, כמו שבפסוק הקודם, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים'' וכו' - 'אדם' אינו שם פרטי, אלא מדובר על מין האדם."[14] 

גם הפרשן רבי עובדיה ספורנו (א, כו; ב, ז) אומר שהאדם נוצר תחילה ביחד עם בעלי החיים כ"נפש חיה", כלומר "נפש חיונית בלתי מדברת", ואחר כך ניתן בו צלם אלוהים השכלי: "'ויהי האדם לנפש חיה' - היה עם כל זה חיה בלבד בלתי מדברת, עד שנברא בצלם ובדמות".

3. פרק ב - פריצת התקרה 

בפרק ב מתרחשת קפיצה:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה[15] וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

האם כאן ה"אדם" הוא כבר שם פרטי, כינוי לאיש מסוים אחד שזכה לתואר "אדם"? אם כן, מדוע התורה מייחסת לו חשיבות יתרה משאר בני האדם שחיו לפניו, עד כדי הכתרה שלו בלבד בתואר "אדם"? והיכן הוא הגן עדן שבו חי אדם זה?

כאן ייתכנו שתי תשובות. הראשונה היא שאכן "אדם" המתואר בפרק ב הוא אדם פרטי, שנבדל באופן כלשהו מסביבתו הקדומה באופן משמעותי מספיק לקרוא אותו בלבד "אדם". יש שייחסו זאת להתפתחות שכלית ומוסרית משמעותית, שהבדילה את האדם הזה מיתר מיני האדם, ואפילו מהרצף הטבעי כולו.

"יש גבולות להסבר הדרוויניסטי. הלשון האנושית ייחודית לאדם... המודעות והמודעות העצמית - גם הן ייחודיות לאדם. האדם לא רק יודע, אלא גם יודע שהוא יודע. תשוקות יש גם לבעלי חיים מסוימים, אבל בלימה מודעת של תשוקות יש כנראה רק לבני אדם".[16]

אחרים שראו את הפריצה דווקא בדיבור של ה' אליו ובקבלת תפקידו האלוהי: "ה'אדם' של התורה...שנברא בצלם-אל הנושא תפקידים בעולם, ואשר הוא נחשב לפאר יצירתו של הבורא".[17] יש אף אפשרות לראות באדם הזה יצירה חדשה, נפרדת, של הבורא[18]. 

לפי גישה זאת, המניין של התורה מתחיל רק מהפרט הזה, שפרץ את תקרת ההתפתחות האנושית. כל בני האדם שקדמו לפרט או לזוג הזה אינם רלוונטיים לתיארוך של התורה – הם רק הכנה של המהות הקרויה "אדם" לקראת הגילוי שלה אצלו. הם משולים לעובר ברחם המתפתח עד לידתו – אשר רק ממנה מתחילים למנות את הגיל שלו.[19] 

העובדה כי היו קיימים בני אדם עוד לפני "אדם הראשון" של פרק ב מגובה היטב במקרא. אחרת אין להבין את דברי קין, החושש "וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" - חשש שאין לו מקום אלמלא היו קיימים בעולם אנשים אחרים. כמו כן, כך מובן בפשטות מאין לקחו צאצאיהם של אדם וחוה נשים, וכיצד יכול היה קין לבנות עיר. גם המדרש מספר על תתקע"ד (974) דורות שקדמו לעולם "ונשטפו בחטאיהם", ומכאן שאוכלסו באנשים. הרב קוק באגרות הראי"ה (א, עמ' ק"ה) כתב כך:

"ועל דבר מניין שנות היצירה ביחס לחשבונות הגיאולוגים בזמננו, כך היא הלכה רווחת שהיו כבר תקופות רבות קודם למניין תקופתנו. הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים ובמדרש רבה: "שהיה בורא עולמות ומחריבן". ובזוהר פרשת ויקרא: "שהיו כמה אנשים חוץ מאדם".

לפי פירוש זה אפשר להבין את גן העדן כפשוטו, כגן פורה שבו שכנה רוח אלוהים, ואדם נועד לטפח אותו עד שגורש משם בעקבות חטאו לאותו אל שהתגלה אליו ודיבר איתו.

4. סיפורה של התרבות האנושית

האפשרות השניה היא שפרקים ב-ה ממשיך את הקריאה הסינקדוטית (כלומר, כינוי של מין שלם על שם פרט אחד). כשם שבפרק א "האדם" הוא המין כולו, כך בפרקים ב-ה מדובר על מין האדם כולו; וכשם שבפרק א כל יום מסמל עידן, כך בפרקים אלו כל חוליה בסיפור מסמלת תקופה שלמה של ההתפתחות האנושית.

כך למשל פירש הראי"ה:

"אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מיליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעלי החיים, ועל ידי איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח... התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי."[20] 

 

גם האר"י כותב[21] שאדם הראשון הוא כלל כל נשמות האנושות, ומכאן אפשר להבין שהתהליך שעבר עליו הוא למעשה התהליך הכללי של כל המין האנושי.  

בפרקים ב-ה אין מדובר עדיין על האדם ההיסטורי, אלא על תקופת המעבר של המין האנושי ממצב תמים וחסר מודעות בתור ציד-לקט אל עבר צמיחת הציוויליזציה. מעבר מהותי זה הוא בעצם המעבר מתמימות למודעות, ומטבע אל תרבות. זהו המהפך שמגולם בסמל של ה"אכילה מעץ הדעת" - שהעניק דעת ומודעות לאדם, ומחירו בצידו – ניתוק מן הטבע ומן האלוהות. בשיאו הגיע הספיאנס לנבדלות מוחלטת מעולם החי, והגיע למצב ה"אדם" כפי שאנו מכירים היום.

תהליך זה לא קרה ברגע אחד, וככל הנראה התרחש במשך אלפי שנות היסטוריה, ובמוקדים שונים ברחבי העולם. התיאורים של פרקים ב-ד הם בסגנון "היסטוריזציה של המיתוס", כלומר הסגנון הוא מיתי (בריאת אדם מן העפר, הפרדת האישה מהצלע, נחש מדבר וכו'), אולם הוא מסמל אירועים היסטוריים אמיתיים שנפרשו על פני תקופות רבות-שנים.[22] הסיבה לכך היא כנראה רצון התורה לקפל בתוך התיאורים העניינים את המסר הנצחי של ההסתכלות האלוהית על הדברים. התהליכים שעברה האנושית חוזרים בקרב רוב בני האדם בתבנית דומה להפליא לזו שאירעה לכלל האנושות בראשית היסטוריה, ואכן כלל פרשני הסיפור ניסו לחשוף כיצד גן-העדן וחטא עץ הדעת הם מציאות אישית ריאלית בחיי כל יחיד השואף לתיקון. 

ובכן, שלשה שלבים עקרוניים יש בהתפתחות ההומו-ספיאנס.[23] הראשון החל עם המהפכה הלשונית והיציאה מאפריקה לפני כ-70 אלף שנה, ונמשך עד למהפכה החקלאית לפני כעשרת אלפים שנה. המהפכה הלשונית אפשרה לחבר מספר בלתי מוגבל של ספיאנסים לרשת עיבוד מידע אחת, מה שנתן להומו ספיאנס יתרון מכריע על יתר מיני האדם וכל יתר מיני בעלי החיים הגדולים. 

השלב השני החל עם המהפכה החקלאית ונמשך עד להופעת הכתב והכסף לפני כחמשת אלפים שנה. החקלאות האיצה את קצב גידול האוכלוסייה הספיאנסית, ובמקביל אפשרה למספר גדול יותר של בני אדם לחיות יחד באותו מקום.

השלב השלישי החל עם הופעת הכתב והכסף לפני חמשת אלפים שנה, ונמשך עד למהפכה המדעית לפני כחמש מאות שנה. החברות האנושיות התחככו זו בזו; ערים, ממלכות, אימפריות ורשתות מסחריות איגדו תחת כנפיהן עוד ועוד בני אדם והידע עוד הלך והצטבר.

5. פרק  ב – גן עדן לקטי

גן-העדן גדוש העצים, אם כן, הוא המחשה סיפורית של צורת החיים הקדומה ביותר של האדם, בתור ציידים לקטים: שבטים ניידים של בני אדם שחיים בתוך הטבע, שלא מייצרים מזון ותזונתם מבוססת על פירות וירקות שדה ("מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. "), והם חיים בקירבה צמודה עם בעלי החיים.

בתוך "גן העדן" הזה האדם קורא שמות לכל החיות (פס' כ), דבר המרמז על המהפכה הלשונית שהתרחשה לפני כ-70,000 שנה. לאחר מכן הוא נפגש עם חוה בתהליך ייחודי וקורא עליה את המילים "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ... וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (פס' כד), רמז להתחלה של מוסד הזוגיות והמשפחה.

ניתן לשער שהתורה מתארת את התקופה הזאת בתור "גן עדן" משום הקירבה לטבע ולשפע המתמיד של פירות ומי נהר[24]. אך גם הרמה התודעתית שבה היו שרויים ככל הנראה אותם אנשים מתאימה לתיאור של גן עדן רוחני. חוקרים רבים ניסו להתחקות אחר איפיוני התודעה של האדם הפרהיסטורי, והציעו כי לפני התפתחותה המלאה היה מצב התודעה דומה לזו המאפיינת תינוק בחודשים הראשונים לחייו, ובמונים מסוימים גם לזו של העובר ברחם. זהו שלב הטרום-אגו של צמיחת הנפש, שבו היא עדיין לא מודעת לעצמה כישות מוגדרת, אלא שקועה כביכול בתוך ים של חוסר מודעות. האדם לא מבחין בשלב זה בין עצמו (הסובייקט) לבין הסביבה (האובייקט), אלא חווה את הכל כאחדות מאוחדת:

"מצב נפשי דומה... אפיין את התודעה האנושית בכלל בתקופה שלפני התפתחות הציוויליזציה. כשם שהעובר או התינוק אינם תופסים עצמם כישות עצמאית ומובחנת מהסביבה, כך האדם הארכאי לא ראה עצמו כמין עצמאי או מובחן מהטבע. הוא לא האמין שהוא צריך או מסוגל לכפות את רצונו על הסביבה. הוא לא הבדיל בין זרמי מזג האויר המנשבים מן החוץ וזרמי מצב הרוח המנשבים מבפנים, אלא הניח לעצמו להינשא בסבילות בידי שניהם. כשהתעוררה בו מודעות עצמית הדבר היה לפרקים בלבד, כהגחה ארעית של אי מתוך הים, כאשר חיש מהר היא היתה שוקעת חזרה לתוך הלא-מודע"[25]

חוקרי דתות מדברים על מצב של "פאנפסיכיזם", כלומר אמונה שיש חיים ונפש בתוך כל דבר. בני שבטים אלו האמינו שיש נפש בכל דבר: בעצים, בנהרות, בבעלי חיים וציפורים, בשמים ובאדמה, וחשו שהם יכולים לתקשר איתם[26]. באותה מידה ייתכן שהם חשו בנוכחות האלוהית המצויה בכל – ממצאי פולחן דתי יש לרוב מתקופות אלו - וזו כוונת התורה כשהיא מספרת ש"קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג, ח). בני דורנו זקוקים ליציאה אל הטבע או למדיטציה כדי להתחבר במידה מסוימת לשקט הפנימי ולקדושה, אולם אנשים אלו חיו במעין מדיטציה מתמדת. אחדות כזאת של האדם בתוך הטבע, כשהוא אינו חווה את עצמו כנבדל מכל יצור אחר וכשהוא מצוי עם כולם באחדות ובקשר, הוא המצב האנושי שהתורה מכונה "גן עדן". 

אולם מצב זה משול כאמור למצבו של תינוק; לאדם עוד לא הייתה הכרה מלאה של עצמו ושל כוחותיו. דבר זה יתרחש בשלב הבא, עם ה"אכילה מעץ הדעת" ופיתוח התודעה העצמית והתרבותית הנבדלת של האדם.

סיפור גן עדן הוא אלגוריה על אובדן התודעה הקדומה והחלפתו בפסיכולוגיה של המודעות העצמית. הפסוק "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג, ז) מתאר את הולדת המודעות העצמית מתוך התמוטטות התודעה הטבעית. האדם פיתח אגו, רפלקסיה, וכוח לבחור בין הטוב לבין הרע. הוא חדל מלשמוע את הקולות של האל שלפני כן שמע "מתהלך בגן לרוח היום", וגם הקולות של בעלי החיים ושל הנחש פסקו.

המעבר מתודעת הציד-לקט, החי בתודעה מדיטטיבית ובאחדות בתוך הטבע, אל העידן הבא, כרוך במשבר. זהו הנמשל של סיפור הגירוש מגן העדן. אולם למשבר זה גם יש גם רווח מהותי בצדו: התרבות והדעת. המורכבות הדואלית הזו מגולמת בביטוי "עץ הדעת טוב ורע".

כך כותב הרב שג"ר[27]:

שורש הקלקול האנושי [...] מקורו בחטא אדם הראשון ובגירושו מגן עדן.  חטא זה מתואר כהפרת ההרמוניה שבין אלוקים להוויה, ומזוהה עם הצמצום והשבירה הקבליים. האדם הפך לבעל בחירה, לבעל מודעות, ובכך פרש מהאחדות אל השניות, נהיה 'נפרד'. נוצר קרע בין האדם המודע והבחירי לבין הטבע הבלתי מודע והלא בחירי. גם בתוך האדם עצמו נפער קרע: נוצר דיסוננס בין הממשות האנושית, הקיום האנושי, לבין הדעת, ההכרה[...]

אמנם הפרת ההרמוניה היא גם יתרון – האדם זכה בדעת ונהיה בעל בחירה. באמצעות הדעת יכול האדם להיות כאלוקים. קודם החטא, בהיותו חלק מן ההוויה, לא היה עצמאי, ודמה לטבע הפועל כחלק מההוויה. בחוזק יד קורע הוא את עצמו מהטבע וזוכה בדעת ובבחירה. המהר"ל מסביר בכמה מקומות שחטאו של אדם הוא בניתוקו מההוויה האלוקית, אך זו גם מעלתו – כוח הבחירה והיצירה שלו. כאן כישלונו, כאן יתרונו וכאן מוצאה של התפתחות התרבות הנשענת על בחירה, עיצוב ומודעות. זהו הניגוד בין עץ החיים לבין עץ הדעת טוב ורע. קו ההתפתחות שהאדם בוחר בו הוא זה הנובע מעץ הדעת: התרבות ולא הטבע. אולם התרבות משמרת תמיד את השניות המונחת לפתחו של עץ הדעת.

השניות הזאת אינה רק הניתוק מן הטבע שמאפשרת את התרבות. היא משליכה גם על יחסו של האדם לזולתו, וגם כלפי עצמו. 

 הפיכת ההתקשרות הטהורה ליחס נצלני, דכאני, חמדני. הזולת הופך סובייקט לסיפוק תאוותָי וצרכָי [...] כאשר אני מזהה את הזולת כעומד נגדי ומאיים על קיומי – "אדם לאדם זאב" – אני מנסה להשתלט עליו פן ישתלט הוא עלי [...] קלקול הברית הוא למעשה יחסי אובייקט-סובייקט בלתי מאוזנים. היחס החברתי מתקלקל ונפגם. בני אדם אינם מתאחדים אלא משתלטים, נמצאים במקום שאינם, ואינם חיים את ההוויה עצמה. זהו מובנו המטפיזי של פגם הברית, הפולש לכל פינה בהתנהגותנו[28]

6. פרק ג – חקלאות – קללה והתקדמות

 

"חוקרים רבים שמו לב שאדם וחוה חיו בגן-עדן כלקטים, ושהגירוש מגן-עדן מתאר בעצם את המהפכה החקלאית. במקום ללקט פירות הגדלים מעצמם, נאמר לאדם שמכאן ואילך "בזיעת אפיך תאכל לחם."[29] 

 

בסוף פרק ג, לאחר הגירוש מגן העדן, נאמר לאדם:

 

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. וַיַּעַשׂ יה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם (בראשית ג, יז-כא).[30]

פסוקים אלו מתארים את המהפכה החקלאית, שהחלה לפני כעשרת אלפים שנה. האדם משולח מ"גן העדן" - ממצב הציד-לקט, למצב בו עליו "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ג, כג). עבודת האדמה היא שהביאה בני אדם להתיישב במקום אחד, היא שהחלה את ייצור המזון המלאכותי ואת התערבות האדם בטבע, והיא שהביאה בהמשך לצמיחת של כפרים וערים ולבסוף אימפריות. מאלף הדבר שלפי אחת הדעות בתלמוד, עץ הדעת עצמו היה חיטה.[31]

כך מסכם זאת אלחנן סמט:

"החקלאות דורשת את כל כוחותיו הגופניים של האדם... עליו להקדיש את כל חייו לקיומו הגופני. המושג "קין", "קנה" - ההכרה העצמית וגאוות הקניין - מתגלים ביותר אצל החקלאי. בזיעת אפיו הוא הרווה את אדמתו, וזו נעשית לו לערך עליון: היא הופכת לחלק של אישיותו... האיכר הוא עבד לשדהו, ואדמתו מושכתו אליה. משנתן את צווארו בעול רדיפת הקניין, גם רוחו נעשית כפופה... דבר זה מביא לידי עבדות... זאת ועוד: בנקל יבוא לידי הערצת כוחות הטבע, שבהשפעתם תלוי שגשוג שדהו. האמונה בה' ובמעלת האדם אבדה לראשונה אצל עמים חקלאיים. שם התפתחו לראשונה עבדות ואלילות"[32].

(בהמשך המאמר דן סמט ביחס החיובי לחלקלאות ולמצוות התלויות בארץ, ואין זה מעניינו כאן).

יחד עם המהפכה החקלאית וצמיחת התרבות, הפך הלבוש להיות מאפיין מרכזי של תרבויות מפותחות. דבר זה מתאור בפסוקים (פס' כא): "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם". גם כאן יש לנו דוגמא לכתיבה מטפורית. כתב הרב גדליה נדל:

"כתונת, בין של עור ובין של בד, היא מוצר מלאכותי שהאדם יוצר. נראה כי הכתוב מדבר בדרך משל: הקב"ה נתן בלבו של האדם את המחשבה לעשות לעצמו מלבוש מלא, שיהיה לו - אחרי שכבר חטא - לצניעות, להגנה מפני הנהייה אחרי הדמיון והיצר".

סביר מאד שבני אדם התכסו בבגדים כבר אלפי שנים קודם לכן, אבל עם המהפכה החקלאית, שעה שהתקבצו בני אדם בקהילות צפופות תחת חוק וסדר - הגיעה התרבות האנושית לנקודת האל-חזור בהיבט הזה, ולכן היה זה ציון דרך.

נקודה זו חשובה לציון: התורה איננה מתארת את המועד לתחילתן של מהפכות, כי אם להפך - את המועד בו התבססו והגיעו לנקודת האל-חזור. ייתכן שאירועים ספוראדיים קדמו להמצאת החקלאות, הלבוש, הכתב וכדומה, אולם התורה מתייחסת רק לשלב בו ההמצאות הללו הפכו ויראליות והיוו גורם משמעותי בהתפתחות המין האנושי. רק משלב זה ניתן להסתכל על המהלך כמהלך היסטורי המוטמע בחברה האנושית, מכין אותה אל השלב הבנוי על גבי קודמו. 

7. פרק ד – מלחמת התרבות

פרק ד' פותח בשלב נוסף: "והָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (פס' א-ב).

בפשטות היה נראה שפרק ד' כבר עוסק באדם ההיסטורי, ובפרטים אמיתיים וקונקרטיים, צאצאיהם של קין והבל. הפירוט של שלשלת הדורות נראה ממשי ולא סימבולי: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶך" (פס' יז-יח).

אלא שבנוגע לאבות השושלת, קין והבל - אשר הסיפור המקראי מתעכב עליהם מאוד – יש מחכמי ישראל הסבורים כי גם הם דמויות סמליות, ממש כמו הוריהם אדם וחוה.[33] (אחרים כמובן סוברים שמדובר בדמויות היסטוריות, ושאכן היה אדם ספציפי שנקרא "אדם" בתוך כלל המין האנושי שהתורה התעיינה בה מסיבה זו או אחרת, והוא שהוליד את קין ואת הבל, וכלדעיל[34]). 

גם מרבית חוקרי המקרא והמיתוס ראו בקין ובהבל דמויות טיפולוגיות. לשיטתם סיפור העימות בין קין להבל הוא בעצם שיקוף של מציאות ריאלית של מאבקים רבים בין רועי הצאן, הנוודים, לבין עובדי האדמה, המתיישבים במקום אחד. הבל מייצג את רועי הצאן, ואילו קין - שבאחרית 'ימיו' בונה עיר - את המתיישבים שעובדים את האדמה וגם אחראים למיסוד הערים האורבניות (גם צאצאיו של קין עסוקים בפיתוח התרבות).

כמו שקורה פעמים רבות במצבים כאלה, בין המעמדות השונים שררו בוז ועוינות. הנוודים היו עושקים ושודדים את היבול של עובדי האדמה. העיסוק בשחיטת בעלי חיים הקנה לרועי הצאן כישורי טבח מפותחים לעומת החקלאים עובדי האדמה.[35] 

התורה בוחרת להתעכב על עימותים אלה וגם להפוך על פניו את המיתוס הרווח – דווקא עובד האדמה הוא זה שהורג את רועה הצאן. זאת כדי להביע ביקורת על התרבות החקלאית על כל המשתמע ממנה ולגנות את המצב המוסרי שאליו הגיע המין האנושי, ולצד זה לעודד את אורח החיים האלטרנטיבי, הנוודי, בשל יכולותיו להסתפק במועט ולהישען על האלוהים.[36] 

אם כן לפי פירוש זה, גם הסיפור על קין והבל, בדומה לסיפור גן-העדן, הוא תיאור אלגורי של תקופות בנות אלפי שנה, בהן שררו מתיחויות בין כיוונים שונים אותם פיתחה האנושית. התורה לא מסתפקת כמובן בתיאור המתיחות, אלא גם מביעה שיפוט מוסרי וערכי כלפי התופעות. 

בניגוד לקין והבל עצמם, רשימת הצאצאים הנולדים מהם אשר נראית כהיסטורית באופן מובהק, ונראה שאכן היו אנשים כאלה[37]. הסיבה שהתורה מתחילה את ההיסטוריה הקונקרטית החל מהם תתבהר בפרק הבא.  

8. פרק ה – האדם ההיסטורי

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת..." (בראשית ה, א)

"זה ספר תולדות אדם": כאן מתחילה ההיסטוריה, משום שכאן מתחיל הכתב. רק עם המצאת הכתב החלה ההיסטוריה להישמר בזיכרון, והחכמה האנושית יכלה להצטבר ולהתפתח שלב על גבי שלב, שכן כל גילוי נכתב והועבר לדור הבא שהתחיל ממנו כנקודת מוצא זו ראשית ההיסטוריה, ובעיני התורה – אשר מושתתת על תפיסה של זכרון העבר ("שאל אביך ויגדך", "זכר ליציאת מצרים" ועוד רבים) - זהו האדם הרלוונטי לתחילת המניין.[38]

"אדם" כאן הוא כבר שם פרטי, של אדם מסוים שנקרא ככה. זהו האדם שחישוב התאריך המקובל בעם ישראל מתייחס אליו[39], משום שהוא האדם הראשון שלגביו יש מסורת של תיעוד היסטורי. 

עשרת הדורות מאדם ועד נח מתועדים היטב לא רק בתורה אלא  בכמה ציוויליזציות של המזרח הקדמון: שומר, אשור, בבל ועוד. בכל אלו נשמרו מסורות על עשרה דורות של מלכים שמלכו לפני המבול, ועשרה לאחריו - ממש כמו בתורה (ולעיתים בשמות מקבילים לאלו שבתורה). לעומת זאת, אין תיעוד של אדם פרטי קודם להם. בקיצור, מדובר כאן בזיכרון היסטורי ממשי:

"מאלף הדבר, כי לשמו של אבי-האנושות במקרא, אדם, יש מקבילה בשם השני שברשימת מלכי אשור, ואולי גם בשם הרביעי שברשימה הבבלית... ההשואה בין רשימות מלכי בבל ואשור, שבפתיחותיהן נכללו אבות-אפונימים פיקטיביים שבאורח מפתיע הם למעשה זהים זה לזה, מעידה על מסורת גנאלוגית משותפת, שהיתה בודאי נחלת רוב השבטים השמיים מערביים הקדומים... לוח האבות המלא והאידאלי היה מבוסס על עומק גנאולוגי קבוע של עשרה דורות... העדות החיצונית מאששת עתה את ההנחה, כי המסורות הגנאלוגיות הכלולות בספר בראשית משקפות אמונות על מוצא משותף שהיו מהלכות בקרב עמים אלה, אמונות שאינן פרי המצאתם של סופרים ישראליים דווקא"[40]

 

שושלת הייחוס של בני ישראל, אם כן, מתייחסת לאברהם, שאבותיו הקדומים מתייחסים לנח, שמתייחס לאדם הראשון. בני האדם שחיו לפני כן אינם רלוונטיים לזיכרון מפני שאין תיעוד היסטורי חי שלהם, מפני שהם חיו לפני הכתב.

למעשה, דורות אלו גם בחייהם חיו ומתו, חיו ומתו, בלי להותיר זכר, ומבלי להעביר את מורשתם לדורות הבאים. ללא אפשרות לספור זמן, בני האדם הקדמונים הללו חיו במין הווה נצחי, בקיום מעגלי שאין בו התפתחות ואין בו צבירת ידע ממשי להעברה הלאה. לכן הם אינם רלוונטיים לזיכרון ההסטורי הישראלי, ויתרה מכך – לכן אין סופרים מהם את הזמן הממשי של הסיפור האנושי.

גם במחקר המקובל כיום, התקופה הזו מהווה את ראשיתו של העידן ההסטורי:

"הופעת הכתב חותמת את העידן הפרהיסטורי ופותחת את פרק ההיסטוריה בתולדות האדם. תבונת כל הזמנים שנשתמרה במסורת המסופרת ניתנה לכל יודעי הקרוא. דברי החכמים הפכו לנחלת הכלל. המצאת הכתב מסמנת את שחר מהפכת המידע. הכתב הופיע במקומות שונים בעולם הקדום והוא נוצר משום שהתפתחות החברה העתיקה הגיעה לשלב שבו הורגש הצורך באמצעי שיתעד וישמר את המידע. עמי הקדם החלו לעסוק בחקלאות, במסחר, בבנייה של מערכות השקייה, במסעות בים וביבשה, בהקמה של ערים ונדרשו ליצור אמצעים - טכנולוגיות לניהול מידע כמו רשימות מצאי, לוחות שנה, מפות, תעודות, רישום מנהלי ומיסוי. לאחר שהכתב תיעד את שגרת יומו של האזרח הקדום הוא פנה לתיאור עולמו, אמונותיו ותרבותו."[41] 

ואכן, על פי הממצאים הארכיאולוגים באזור עיראק, סימני כתב התגלו באזור נהר הפרת לפני כ־5,700 – 5,800 שנים, תקופה המקבילה לבריאת האדם על פי המסורת.

המצאת הכתב היא אפוא שלב נוסף של "האכילה מעץ הדעת" וקידום המודעות התרבותית. לפני השלב הזה כאמור תודעת האדם הייתה בלתי מפותחת, כשל ילד. זהו הפשר לכך שמבחינת התורה לא היו בני אדם קדם-תודעתיים אלה שייכים לתולדות האדם ההיסטורי – זה שמודע לעצמו ומכונן חזון וקידום תרבותי, שכל כך מרכזיים בעיני תורת ישראל.

כך כתב ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי:

"עם ישראל היה הראשון שייחס להיסטוריה משמעות מכריעה, וכך עיצב השקפת עולם חדשה, שהנחותיה העיקריות אומצו בסופו של דבר גם בידי הנצרות והאסלאם... המפגש המכריע בין אדם ואלוהיו הועתק לפתע פתאום מממלכת הטבע והיקום למישור ההיסטוריה, וזו נתפסה מכאן ואילך כאתגר שהעמיד אלוהים בפני האדם וכהיענות האדם לאתגר זה... עם גירוש אדם וחווה מגן-עדן החלה ההיסטוריה. הזמן ההיסטורי נהיה ממשי והדרך חזרה נחסמה לעד... משהושלך האדם בעל כורחו לתוך ההיסטוריה - כך גורסת התפיסה העברית הקדמונית - קיבל עליו את קיומו ההיסטורי למרות הסבל הכרוך בו, ובהדרגה, צעד אחר צעד, בא לידי הכרה, שא-לוהים מתגלה בקורות העתים"[42]. 

בקרב הוגים רבים רווחת הדעה כי "אדם הראשון" הוא הראשון שהיה נביא, וזו משמעות הנשמה שנופחה בו, ומשמעות צלם האלהים. הקיום האי-היסטורי הוא קיום מעגלי, הכרוך באמונות באלים המיוצגים בידי כוחות הטבע. כוחות הטבע הללו חוזרים על עצמם: מה שהיה הוא שיהיה, מחזורי לידה וכיליון, חיים ומוות וחוזר חלילה. שונה הוא האדם המכיר בנבואה את ה' אלוהי ישראל, שקיומו מחוץ לטבע. הכרה זו מובילה לחזון קווי-ליניארי השואף לתיקון העולם ואינו משלים עם המעגליות האטומה. מעתה פתוח האדם אל ההיסטוריה, אל הבחירה בשינוי המאורעות ואל התקוה לגאולה. זהו שינוי במישור הפוליטי, המוסרי, הפסיכולוגי ועוד. היהדות הפכה את ההיסטוריה לקדושה, ובכך נתנה לאדם אחריות עצומה על גורלו מפני שהוא זה שמשפיע על ההיסטוריה (ראו על כל בהרחבה בספר "מתת היהודים", ובספרו של מירצ'ה אליאדה, מיתוס השיבה הנצחית).

הסברנו אפוא מדוע מניין התורה מתחיל לפני 5,779 שנים בדיוק, ומה פשר השנים הרבות שחלפו לפני כן – המתוארות בתורה בדרך מיתית בפרקים א-ד.

9. מחשבות על עתיד האנושות

אולם דברים אלו מעלים שאלה מהותית: מה השלב הבא? לאן אנחנו אמורים להוליך את האנושות מעכשיו? או בלשון אחרת: האם הפסדנו או הרווחנו מהאכילה מעץ הדעת? האם התרבות המודרנית היא עלייה מהמצב הטבעי או נפילה ממנה?

אין ספק שמבחינת סיפוק הצרכים החומריים אנחנו עולים בהרבה על אבותינו הלקטים. אולם ברור באותה מידה שככל שהשפע החומרי מתגבר, כך מתגברים גם הצרכים הדמיוניים שלנו. בתוך כך, אנו שרויים במצבי חרדה ודאגות הרבה יותר מהם, וחשיבת-יתר, השוואות, וריצה אחר הישגים הם מנת חלקנו. לאור זאת רצוי לשאול האם באמת נחשבת ההצלחה החומרית לעליה מאחר ולא ברור שהביאה אושר בכנפיה. ברור שהישגי הרוח האנושית, כמו התרבות, הספרות והאמנות, וכן פיתוחי הטכנולוגיה,  מנחיתת האדם על הירח ועד האינטרנט - מרשימים בכל קנה מידה אל מול תוצרי הלקטים. אך מאידך יש לנו פוטנציאל גדול הרבה יותר להרס, וגם את זה יש לקחת בחשבון. נכון, אנחנו מודעים ומתוחכמים ומורכבים יותר, אולם נראה שאנחנו דווקא פחות בריאים וחזקים בנפשנו וששכחנו כמה דברים בסיסיים בדרך. אנחנו יודעים הרבה יותר על טבעו של עולם החומר, אולם אולי איבדנו את ההכרה שנובעת מיחס בלתי אמצעי למציאות ולה'. באחת, ההתקדמות האבולוציונית שלנו על גביהם אינה מוטלת בספק אולם אין להכחיש את חסרונותיה שבצידה.

לעיל טענו שחוסר המודעות איפשרה לאנשים האלה תודעה אחרת – תודעה של אחדות בלתי מותנית. הדעת והמודעות, ואחריהם התוצאה שלהם – הציביליזציה המתקדמת – יצרו מעין שבירה של התודעה, שמעתה היא עסוקה ברסיסי דברים. אין ספק שההתפתחויות הבאות אחר כך – הדפוס, החשמל, המחשב, האינטרנט, הטלפונים החכמים והבינה המלאכותית, וההתפתחות התפיסתיות שבאו בצדן, ממשיכות את המהלכים האלה.

כידוע, המצב שנוצר בעקבות ההתפתחות של פרקים א-ה לא מצא חן בעיני התורה. התרבויות שנוצרו בעקבות המצאת הכתב התפתחו לאלילות ולרודנות. בני האלוהים לקחו להם מבנות האדם, והארץ התמלאה חמס. סיפורם של נוח ואחר כך של אברהם ושל יציאת מצרים הם קריאת תיגר מתמדת על התרבות כפי שהתפתחה. לא נראה שהתורה חוזרת בה מכל הישגי התרבות – היא בעצמה משתמשת בכתב, בזיכרון, בלימוד ובדעת להבחין בין טוב לרע. מאידך היא מציגה במובהק את האכילה מעץ הדעת כחטא ואת התוצאות שלו כקללה.

יש הסבורים כי ה"אכילה מעץ הדעת" דומה ללידה או התבגרות – היא תהליך כואב, אבל הכרחי. והמצב שאחריו הוא מתקדם יותר, אבל לא תמיד יותר נעים.

אנו לעומת זאת מבקשים ללכת בעקבות המקובלים[43], שאומרים שעץ הדעת היה מותר בעצם, ועל האדם היה רק לאכול אותו באופן הנכון (כלומר לחכות ליום שבת קודש, או לאחר שיאכל מעץ החיים). כלומר הדעת, ההתפתחות התרבותית והמודעות הרפלקטיבית הן רצויות, אבל השאלה היא כיצד עושים אותם. אם הן נעשות מתוך יסוד של מרד, יסוד שמלכתחילה מנתק אותם מכללות החיים, מהתמימות, מהטבע ומהקדושה, הרי שהם הרסניות, ואכן מתקיים באדם – באופן הרוחני – " בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כפי שכותב הרב שג"ר[44]:

שבירת הכלים, המהווה כאמור ביטוי קבלי לשבר שנגרם בעטיו של חטא האדם, התחוללה בגלל שהספירות לא התבטלו לאור האלוקי. חטאו החמור של האדם לפי החסידות נעוץ ב'אני אמלוך' – אני מובחן ונפרד מהאלוקי. הצבת הרצון לשלוט ולהשתלט גרמה לעמידה מנוכרת של אדם מול בוראו.

 

המטרה שלנו הינה לחזור לגן העדן. אך זאת לא כחזרה לרחם הילדותי כביכול, אלא דווקא מתוך עלייה – בהשגת התודעה האחדותית דווקא מבין השברים, והגעה אל המצב אליו היה נוסק האדם הראשון אילולי לא חטא. 

עיקרו של התיקון אינו בחזרה אל מצב תודעה אחיד ועוברי כשל האדם הקדמון, אלא בתיקון הניכור והפירוד ביחסים הבין-אישיים. עולם שלם הוא עולם של רעות, אחווה והרמוניה, ואז, גם אם אין נמצאים במצב של אחדות כולית הבלועה בתוך הטבע, נמצאים במצב של שלמות.

כאן צומח בדיוק מושג תיקון הברית: הניסיון לחזור לאחדות הבראשיתית. מהי ברית בכלל? ברית היא התקשרות של אדם לכל דבר בעולם: לעצמים, לתופעות, ובעיקר לזולת, ממקום של הארת פנים, של עין טובה בפועל ממש.   

האהבה והרעות אינן מאפסת את קומתו הייחודית של מין האדם בטבע ושל כל יחיד ויחיד, אבל גם אין בהן הפירוד והניצול שמאפיינים את המצב השבור. במצב זה האדם, הטבע והאלוהות מחוברים באחדות של חיים, אך יש בה גם מימד של פיתוח ועלייה מתמדת. זוהי התודעה המצויה כבר כיום בספרות הסוד, המדגישה תמיד בו-זמנית את אחדות וכוליות ההוויה ואת יכולתו האדירה של האדם להשפיע עליה ולהתעלות. וזו התודעה המיוחלת עבור העולם כולו.

לסיכום

במאמר זה דנו בתיאורי התורה על ראשית האנושות, וגילינו כי בריאת האדם אינה מתוארת כמצופה בצורה אחת, אלא בכמה וכמה אופנים. הסברנו שמדובר כאן על כמה שלבי התפתחות של האנושות, כאשר כל תיאור מתמקד בשלב נוסף בהתפתחותה. בפרק א מתואר שהאדם נוצר באותו היום שנוצרו יתר בעלי החיים, אך הוא מובדל מהם. זוהי הבריאה שהחלה לפני 2.5 מיליון שנים, כאשר הסוג "הומו" (אדם) מתפתח במזרח אפריקה ויוצר כלי אבן ראשונים. פרק ב שוב עוסק באדם, אלא שמתקדם אל האנושות כפי שהיתה לפני 70,000 שנה עם המהפכה הלשונית. אדם זה אכן "נותן שמות לכל חי". בפרק זה האדם מתואר כלקט האוכל "מכל עץ הגן". בפרק ג' - עם אכילת עץ הדעת הופך האדם לעובד אדמה, וחוה מכונה ''אם כל חי'': זהו תיאור של המהפכה החקלאית שחלה לפני 10,000 שנה והביאה לריבוי העצום של המין האנושי בתקופה זו. בפרק ד' מסופר על שני 'בניו' של ה'אדם', קין - עובד האדמה ובונה העיר, והבל- רועה הצאן. אלה מייצגים את שלב התבססותה של החקלאות, כמו גם את ביות בעלי החיים והעיור. בפרק ה' מובאת לראשונה שלשלת היוחסין, מתוך "ספר תולדות אדם". האדם ברשימה הזו הוא האדם ההיסטורי הראשון, שאליו מתייחסת התורה כראוי לתואר אדם. זוהי נקודת המפנה בין הפרה-היסטוריה לההיסטוריה הממשית, במחקר המודרני ובתורת ישראל גם יחד.

התאוריה שהצענו ליישוב שאלת גיל האדם תואמת לתשובות הקיימות בשיח, אך מוסיפה עליהן נדבך חשוב: בניגוד לגישות המסתפקות בטענה ש'אדם הראשון' הוא הראשון שהתנבא ודבר עם ה'- דבר שמתועד רק בתורה - ניסינו לאשש את הטענה הזו בסיוע מקורות ומחקרים שאינם תלויים בתורה. ואכן, חקירה בלתי תלויה בכתוב העלתה שורה של מאפיינים שהתפתחו במין האנושי בדיוק בתקופה בה בחרה התורה להתחיל את תולדות האדם, בנוסף לרמזים על השלבים שקדמו לכך.


.(נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "ראשית האנושות: אדם הראשון והומו ספיינס" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו

 


 


  

[1]

אולם מן הראוי לציין שמניין זה אינו קוצנזוס ביהדות. הוא מופיע לראשונה במאה הרביעית לספירה, והשימוש בו נעשה רווח רק בתקופת הגאונים, בעוד בתקופת המשנה והגמרא השתמשו במניין השטרות לפי מלכי יוון ולא מבריאת האדם. המניין המקובל היום מבוסס על חישוביו של הספר סדר עולם רבה, אולם מפרשי מקרא שונים חולקים במקומות רבים על שיטתו, מה שעלול להביא להבדלים במניין השנים. לא ניכנס כאן לסוגיה זו, אולם די בכך כדי להבהיר שהמניין לבריאת האדם אינו "קדוש" – הוא לא מבוסס על מסורת קדומה או מדויק בהכרח, וגם יהודים מאמינים אינם חייבים לקבלו ללא עוררין.  


השימוש במניין המקובל (בשטר הכתובה למשל) משמש את התכלית של כל מניין – יצירת הסכמה מובנת בין אנשים וגופים שונים – גם אם אינו תואם את האמת ההיסטורית. יתרה מכך, הבחירה למנות לבריאת העולם היא ביטוי של רעיון – הרעיון שהעולם נברא, שיש לו בורא והוא אינו קיים סתם כך – כשם שהמניין הנוצרי להולדת ישו או המניין המוסלמי להגירה למדינה מבטאות רעיון. הפילוסופית היהודייה פרופ' אמדו לוי-ולנסי למשל מבחינה כי במניין היהודי לבריאת העולם מונח יסוד אוניברסלי שאינו קיים בדת הנוצרית או המוסלמית. כך או אחרת, רעיון זה עומד גם אם מספר השנים הספציפי אינו מדויק היסטורית.

[2]

ראו פירוט בספר קיצור תולדות האנושות, יובל נח הררי.   

[3]

כל טיעון על המציאות נשען על הנחות יסוד שאי אפשר להוכיח. טיעונים מדעיים למשל נשענים על ההנחה שחוקי הטבע ביקום קבועים ושניתן להסיק מתופעות שאנו רואים היום שתופעות בעבר הרחוק התנהגו באותה הדרך.

[4] 

קהלת רבה ג, יד.

[5]

בראשית רבה יד, ז.

[6] 

התיאור עוקב אחרי יצירת האנרגיה הראשונית מהאין (או הסינגולריות), ועל כדור הארץ: הופעת הצמחים תחילה, אחר כך הזוחלים והעופות, היונקים ובשלב מאוחר ביותר האדם. 

הסטיות המכוונות והסיבות להן הן, בקצרה:

תיאור בקיעת המים לשניים – מתמודד מול המיתוס המסופר באגדת "אנומה אליש" על קריעת גופה של האלה תיאמת בידי מורדוך.

תיאור בריאת המאורות ביום הרביעי – מתמודד מול התפיסה הרואה במאורות אלים. התורה מתארת שהצמחים התפתחו בלעדי המאורות, וגם שהמאורות עצמם אינן מקור האור, שהרי הוא נברא לפניהם ביום הראשון; ומכאן שאינם כח עצמאי, וודאי שאינן אלים.

תיאור התנינים הגדולים – מתמודד מול המיתוס של התנינים אויבי האל הלוחמים לצד האלה תיאמת, ומספר במקום זאת שהם יצירי כפיו של ה' שנבראו בהבל פיו.

[7]

ראו גם דברי רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו על התורה: "'ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים': ואמרו 'ביום', רצונו לומר בו: זמן הכולל ששת ימי בראשית, לא היום הראשון בלבד... ומן העדויות החזקות שיום נופל על זמן רחב מאד, אמרו בתורה: "כל המצווה אשר אנכי מצווך היום', ולא התכוון בזה למצוות שציווה בהן ביום אחד ומיוחד, אלא לכלל המצוות אשר ציווה בהן בזמן הציווי, אשר הוא ימים וחודשים ושנים רבות".   

[8] 

לדוגמאות נוספות ראה: מלכים א, א; דברי הימים ב כא, יט-כ; עמוס ד, ד; בראשית מ, ד; יהושע כד' ז; דברי הימים ב טו, ג. 

[9] 

אחד מהם, רבי יצחק דמן עכו, מחשב את תחילת הבריאה לפי תורת השמיטות ומגיע ל15 מיליארד שנה. בהתחשב בשפת החישוב שלו, הנעזרת בפסוקים, תיארוך זה קרוב להפליא לקונצנזוס המדעי הנוכחי, העומד כיום על 13.8 מיליארד שנה.    


[10]

בספרו ביקורת התבונה הטהורה.   

[11] 

על המשמעויות של הדרכים הרבות והשונות לתאר את גיל העולם ראה מאמרו של הרב יצחק גינזבורג כאן.

[12]

מדוע בחרה התורה לתאר את בריאת העולם בפרק זמן קצר יחסית, ולא בעידנים ארוכים כפי שעושה המדע המודרני?

יתכן שהתורה רצתה להנכיח לנו כי עבור בורא העולם, אשר מצוי מעבר לזמן, מדובר בדבר שנעשה בקלות, תוך ימים ספורים.

אמנם, התורה הייתה יכולה גם לספר על בריאה של הכול בין-רגע, אלא שאז היה מוחמץ המסר של התכנון. הבריאה היתה עלולה להיתפס כיצירת אמנות רגעית ומקרית, שיכולה להיות חסרת משמעות.

הכתוב מבקש לאחוז בשתי הקצוות: מחד ללמד על כוחו הבלתי מוגבל של בורא העולם שבזמן קצר יצר תבל ומלואה, ומאידך ללמד שהבריאה נוצרה באופן מתוכנן ומחושב, בששה שלבים בעלי מבנה הגיוני: שלושה עבור התשתית הסטטית של היקום, ושלשה עבור אכלוסו בבעלי תנועה.

התיאור המסודר וההגיוני הזה, ובעיקר השבת שבשיאו, נועדו להיות גורם מחנך עבור האדם, כפי שכותב הרב קוק: "נסדרו המעשים בסדר נכון והדרגי, ועל כל חלוקה הזכיר 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד', 'יום שני' וכו', שהוא אחת לנו אם נפרש שהיה המעשה ההוא מכוון ביום תמים של כ"ד שעות, או שסתמה התורה כמה עלה זמן לכל שכלול. ההבנה הראויה להצטייר היא שנערך הכל על פי סדר וכונה והכנה נאותה לתכלית החכמה והצדק האלהי, שבפועל יפעלו הרשמים על השלימות האנושית. בהיות יום השביעי קודש לזכרון מעשי בראשית, על כן מובנות הנה שש החלוקות הכוללות כערך ששת ימים ממש. גם אין כל מניעה בזה לא מצד הכתובים, ולא מצד חובת קדושת השבת שמכוונת כפי הציור הפנימי של האדם" (לנבוכי הדור עמ' 40).

 בדומה לכך כתב הסוציולוג הנודע מקס וובר שתיאור הבריאה בשישה ימים שבספר בראשית היה היסוד לפיתוח המדע המודרני, משום שהוא הציע הסתכלות מסודרת, שקופה ורציונלית על המציאות, שממילא ניתן להבין אותה בכלים תבוניים, בשונה מהמיתוס.

[14]

הרב גדליה נדל, בתורתו של הרב גדליה, עמ' צח. זו גם גישתו של הרמב"ם במורה הנבוכים - שוב, הרבה לפני גילויי המדע החדש. ראו בהרחבה תוך צירוף מקורות מפורשים גם בקרב תלמידי 'המורה' (האפודי, ר' יוסף אבן כספי, אבן תיבון, ר' אשר קרשקש ועוד) שכולם סבורים כי האדם אינו יחיד אלא סוג, ולעיתים רק משל.

[15] 

הביטוי "ואדם אין לעבוד את האדמה" אינו מתייחס בהכרח מין האדם, שכבר נוצר ביום השישי בפרק א, לאדם העובד את האדמה, כלומר, האדם המפתח את החקלאות. כפי שנסביר, האדם הזה מתואר בפרק ב', כאשר חלה הקפיצה מציידות-לקטות לחקלאות.    

[16]

מתוך ראיון בעיתון הארץ, עם יוסף נוימן, מחבר הספר החיים ותודעת החיים: היווצרות החיים, דרוויניזם, האדם.


[17]

רפאל שנלר, הצעיר הדתי בישראל מול שאלות מדע ואמונה.

כך כתב גם ד"ר יצחק מייטליס (בספרו פרשת דרכים):

"מניין השנים המקובל עלינו לא יהיה קשור בשלב התפתחותי מסוים מצד האדם, אלא במאורע בעל משמעות גבוהה ביותר להמשך ההיסטוריה של העולם בכללו: דיבורו הישיר של בורא העולם אל יצור בשר ודם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אפשר שהיצור הזה נבחר מתוך שהתפתח עד לאותו המאורע הגדול לדרגה שבה היה ערוך ומסוגל מפאת עצם יכולתו השכלית ומוכנותו הנפשית, לקלוט את הציווי האלוהי שהטיל עליו חובות ואחריות. ובשל כך נקרא בפינו - "האדם הראשון", כי רק אותו יצור אשר הוא ראוי לדיבורו של ה', ראוי גם לשם זה: "ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו". דיבורו של ה' אליו הוא בריאתה של מהות חדשה בעולם."

  

[18] 

http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/420/.aspx

   

[19] 

כפי המשל שמביא ד"ר יצחק מייטליס, בספרו פרשת דרכים

 

"אדם מצביע על תמונה התלויה על קיר, ושואל עוברים ושבים באיזה גובה היא תלויה. התשובה הנפוצה ביותר תהיה זו שתאמוד את גובה התמונה ביחס לרצפה שעליה עומדים הצופים. למרות זאת, הערכת גובה התמונה במאות מטרים (ביחס לפני הים) או בעשרות מטרים (ביחס ליסודות הבית) תהיה מדויקת באותה מידה. אמנם, על אף שמדובר בהערכות קבילות באופן תיאורטי - הן אינן רלוונטיות, שכן מטרת אומדן גובה תלייתה של תמונה היא לבדוק אם היא תלויה בגובה המתאים לעין הצופה. באופן דומה, ייתכן שיצור הדומה לאדם בצורה כזו או אחרת אכן התקיים לפני עשרות אלפי שנים, אך בשעה שאנו מנסים לברר מהו גיל האדם כוונתנו היא לבדוק מתי נוצר אדם הדומה לנו, דהיינו אדם בעל יכולות גבוהות המבדילות אותו מבעלי החיים שסביבו". 

   

[20] 

שמונה קבצים, א, תקצד. 


[21] 

שער הגלגולים, הקדמה ז.

  

[23] 

הדברים שלהלן מתבססים על הסיכום של המחקר העדכני המופיע בספרו של יובל נח הררי, ההיסטוריה של המחר, עמ' 390-393.   

[24] 

מבחינת המיקום הפיזי של גן העדן המתואר בתורה, קשה לאתר אותו בצורה מהימנה מכיוון שארבעת הנהרות המוזכרים בה אינם נפגשים בנקודה אחת. אולם ברור שהוא מסמן את האזור של הסהר הפורה במזרח התיכון הקדום. זו אמנם אינה הטריטוריה שבה התחיל שלב הציידות-לקטות של האנושות (שלב זה התחיל עם התפתחות האדם, ביבשת אפריקה), אולם הוא אכן האזור שאליו השלב הזה הגיע ובו בא על סיומו. כפי שנסביר להלן, התורה מספרת את סיפורה בהתאם לגמר ההבשלה וההתקבלות של כל תקופה, ולא בהתאם לראשית שלה. 

   

[25] 

Durkheim, The Elementary Forms of the Religious Life, .Neumann, Origins., p. 12. מצוטט מתוך דיון רחב יריעה של ניר מנוסי, במעלה אולימפוס, למרגלות סיני- מקרא ומיתוס נוכח פולחן האדמה.

   

[26]

סיפור הנחש נתפס כמשל בקרב רוב המפרשים, אך גם הוא נשען על ריאליה היסטורית. הראי"ה מסביר את הזיקה שבין בני האדם בגן-העדן אל בעלי החיים בכלל ("וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו") ולנחש בפרט: "אמנם המצב הטבעי והריעות עם בעלי חיים הביאם להבין שיחם ושיגם". הדיבור עם הנחש מסמל את העידן הפנפסיכי, כאשר לבני האדם עוד היו יחסים סימביוטיים עם בעלי החיים ודיאלוג עם הרוחות שלהם. 

   

[27]

"הברית והיצר", בתוך: ויקרא את שמם אדם, עמ' 124.  

   

[28]

שם, עמ'  128. 

   

[29]

יובל נוח הררי, ההיסטוריה של המחר, עמ' 76.


[30]

כ-20 פעם בפרשיה מתואר האדם בה"א הידיעה, דבר שאיננו אפשרי בשם פרטי.ברור אם כן שאין כאן עיסוק באדם יחיד, אלא במין האנושי כולו. 


כך גם לגבי השם "חוה", כדברי הרב גדליה נדל:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" - כמו ש'האדם' הוא שם המין, כך גם 'חוה' הוא שם לאשה בכלל, לכל אשה, שהיא אם ומקור לכל החיים הנולדים ונמשכים ממנה."

  

[31]

סנהדרין ע, א. גם הדעות האחרות, גפן המסמל את יצירת האלכוהול ותאנה המסמלת את יצירת הבגדים, מתאימים למהפכה החקלאית. 

   

[32]

עיונים לפרשת השבוע, סדרה ראשונה.

   

[33]

ראו פירוש אברבנאל על התורה, עמ' קכג. על פי פרשניו, דעת הרמב"ם היא כי שני בני האדם שבפרק ד אינם אלא "ידיעות שחידש האדם", כלומר הלכי רוח של "האדם", אותו אבטיפוס אנושי. לשיטה זו, כל הדמויות - אדם, חוה, נחש, קין, הבל ושת -אינן אלא תנועות נפשיות בפסיכולוגיה של האדם. להרחבה ראו גם פירושי אפודי ואברבנאל למוורה הנבוכים א, ז. 

   

[34]

ר' גדליה נדל כתב: 

"והאדם ידע את חוה אשתו" - 'האדם' הוא שם המין, וגם 'חוה' היא שם כללי לאשה, כנ"ל, אבל כאן מדובר על האיש והאשה המסוימים אשר החלו לחיות מחוץ לגן-עדן, וילדו את קין ואת הבל...

 

כבר אמרנו כי בשם 'אדם' התורה קוראה לכל בני המין האנושי. אחרי שעברו דורות רבים מקין והבל, שוב היה 'אדם' אשר ממנו התחילה תקופה חדשה. להלן מפורש ששת נולד כשהיה 'אדם' בן מאה ושלושים שנה, ואם קודם לכן כבר עברו שבעה דורות מקין - הרי ש'אדם' זה אינו אביהם של קין והבל, אלא 'אדם' אחר הוא. שת היה הממשיך של הבל לפי אופיו ועיסוקו. "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". מהעיסוק בניסיון, בהמצאות טכניות גשמיות, על ידי צאצאי קין, עובר שוב האדם לעיסוק מחשבתי רוחני, בדרכו של הבל. "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה'".

   

[35]

ראו בספרו של ג'ון קיגן, תולדות הלחימה, עמ' 155-157: "אנשי המרעה... היו לוחמניים יותר מקדמוניהם הציידים או שכניהם החקלאיים...הרועים לומדים לקטול בעלי חיים כעניין של שגרה... ניהול העדר, כמו הטבח והקצבות, הם שעשו את אנשי המרעה כשירים להתעמת בדם קר עם עובדי האדמה המיושבים בארצות המתורבתות".

   

[36]

כפי שכותב שם אלחנן סמט: "כנגד זה, מעלה יתרה נודעת לחיי הרועה. עיקר עיסוקו ביצורים חיים. הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות. קניינו הוא נייד. המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו בידי אדם. כך יינצל הרועה מסכנת הפרזה בערך עצמו ורכושו. משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו. אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים אלוהיים ואנושיים. משום כך היו אבותינו רועים, ומשה ודוד רעו את העדר. וכנגד זה אנו מוצאים "כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (בראשית מו, לד). "כל חסרונות החקלאות שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים. תרבות מצרים הייתה תלויה בחקלאות. היא התבטאה באלילות מחד, ובשעבוד האדם מאידך. האמונה בה', חירות האדם וצלם האלוהים, נשתמרו רק בלב אבותינו הרועים." (עיונים לפרשת השבוע, סדרה ראשונה).

   

[37]

לעניין אורך שנות חייהם ראו במאמר נפרד.

[38]

ראו ד"ר יצחק מייטליס, פרשת דרכים, עמ' 6-7: "החוקר מרדכי כסלו הציע כי נקודת הזמן המשמעותית המבדילה בין האדם לחיה היא המצאת הכתב. המצאה זו מלמדת שהאדם הגיע לרמת הפשטה כזו שבעזרת עשרות סימנים מוסכמים ומופשטים הוא מסוגל להעביר מידע,  תובנות ורגשות, ולתרגם צירוף של סימנים מוסכמים למסר בעל משמעות. יכולת זו, לקשור בין סימן מוסכם לדבר שאין לו כל דמיון חזותי לסימן זה, איננה מצויה אף אצל בעלי החיים המפותחים ביותר. זאת ועוד, על פי ההיסטוריונים המצאת הכתב היא אשר מפרידה בין התקופות הפרה־היסטוריות לתקופות ההיסטוריות. רק באמצעות הכתב ניתן היה להעביר מידע מאדם אחד למשנהו גם אם הוא מרוחק מבחינה גאוגרפית או כרונולוגית, וכך לצבור ידע שיאפשר את התפתחות החברה על בסיס ידע וניסיון הדורות הקודמים. ואכן, על פי הממצאים הארכיאולוגים באזור עיראק, סימני כתב התגלו באזור נהר הפרת לפני כ־5,700 – 5,800 שנים, תקופה המקבילה לבריאת האדם על פי המסורת. עולה כי המקרא, שבמרכזו עומד האדם התבוני היודע לכתוב, עוסק בתקופה ההיסטורית ולא באלו שקדמו לה".

   

[39]

כך כתב גם הראי"ה: "והנה מעבר זה עבר אחד מכל החיים שהשתלם באופן ראוי לשם אדם. ועל ידי אלו הסיבות הנפשיות נעשה פרץ גדול בינו לבין החיים. וזהו היחיד הוא האדם ההיסטורי, שמכאן ואילך תספר התורה תולדותיו בדיוק נמרץ", לנבוכי הדור, עמ' 20. 

   

[40]

אברהם מלמט, ישראל בתקופת המקרא, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 24 ואילך.

   

[41]

Durkheim, The Elementary Forms of the Religious Life, .Neumann, Origins., p. 12 מצוטט מתוך דיון רחב יריעה של ניר מנוסי, במעלה אולימפוס, למרגלות סיני - מקרא ומיתוס נוכח פולחן האדמה

   

[42]

זכור, עמ' 25-26.

   

[43]

ראו למשל ספר הזוהר בראשית דף לג ע"ב. 

   

[44]


"הברית והיצר", בתוך: ויקרא את שמם אדם, עמ' 125. 

   











במעלה אולימפוס, למרגלות סיני- מקרא ומיתוס נוכח פולחן האדמהבמעלה אולימפוס, למרגלות סיני- מקרא ומיתוס נוכח פולחן האדמה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.