פני הרוע נחשפו במלוא כיעורם. במשך השנים האחרונות הצילה כיפת ברזל המבורכת נפשות רבות, אך יחד עם זאת כיסתה את פני הרוע מולו התמודדנו. הרי אויבינו מצידם כיוונו תמיד את הטילים לאוכלוסייה אזרחית, וברצחנותם קיוו להרוג גם קשישים, נשים וילדים ללא שום הבחנה. הצלחותיה של כיפת ברזל דחקו את רשעותם לתחתית התודעה הישראלית ואפשרו למשאלות לב המנותקות מהמציאות לקנות שביתה בתוכנו. חדירת המחבלים האיומה לשטחי ארצנו חשפה את הרשעות בשיאה ללא שום מסכות: טובחים באזרחים בעוברם מבית לבית; חוטפים נשים, ילדים וקשישים ללא רחם – מניצולת שואה בת 85 ועד אימהות שתינוקות בידיהן; אך לא מדובר רק במחבלים, אלא גם בתושבי עזה צמאי הדם הצוהלים ברחובותיהם בראותם גופות ושבויים ישראלים, ומביעים את תמיכתם במעשי הזוועה. מראות קשים אלו הובילו לאמירות מפתיעות גם מעיתונאים ואנשי רוח שלרוב מייצגים כיוונים אחרים לגמרי. עם ישראל כולו מבין שמה שהיה לא יכול להיות, שלא ניתן להמשיך באותם כללי משחק עקומים בהם התנהלנו עד היום.
כאשר שאל ד"ר משה זיידל את הרב קוק בנוגע למלחמות האכזריות המופיעות בתנ"ך, השיב לו הרב: "אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס ושלום את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה". כלומר, לא ניתן לנהל מלחמה ללא התחשבות ברמה המוסרית של האויב, והבנת דרכי חשיבתו ומה ירתיע אותו. כדברי מזרחנים רבים, ובהם ד"ר מרדכי קידר, המערב ומדינת ישראל כושלים במאבק בטרור המוסלמי כי הם מחילים עליו את תפיסת העולם הערכית שלהם, ולא מצליחים להבין את שפתו ותפיסתו. במשך שנים טענו ש'שלום כלכלי' יגרום להפסקת התוקפנות, תוך התעלמות מוחלטת מדבריו המפורשים של חמאס ומהמציאות בשטח. שנים מוכרים לציבור חלוקה דמיונית בין קווי 67 לקווי 48, תוך זלזול עמוק באידאולוגיה הברורה שחפצה בהשמדת כל היהודים בכל גבול שהוא, כפי שהתברר באופן מוחשי מדי בימים האחרונים, בהם לא הבחינו בין קיבוצניק למתנחל. התוודענו לכך ש'זאבי ערב' הם לא רק נחלתו של העולם העתיק, אלא גם של אויבינו בימינו. חברה שמקדשת את המוות, ובמקום להשקיע את כספיה הרבים בחינוך והתפתחות כלכלית ומוסרית, משקיעה אותו בהתעצמות של רוע על מנת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים. מבחינתם, היה עדיף שזה יקרה גם ביום אחד.
במשך שנים צה"ל מתהדר בתואר 'הצבא המוסרי ביותר בעולם'. האמנם כן? דיברתי עם מכר שהיה חלק מצוות התחקור של צה"ל לזיהוי כשלים מוסריים במבצע 'צוק איתן'. הוא סיפר לי על מפגש מעניין עם גנרל בצבא האמריקאי, שאמר לו: 'אתם לא שפויים, אתם מעמידים סטנדרטים מוסריים שאף צבא בעולם לא יכול לעמוד בהם!'. זו לא היתה מחמאה, זו היתה נזיפה על התנהלות טהרנית שלא מאפשרת את הכרעת האויב. כנראה שבין היתר הוא התכוון לנוהל לפיו לפני הפגזת האויב שולחים התראה ועושים 'הקש בגג'. אנחנו במלחמה, ולא במבצע התרמה של ארגון צדקה! התנהלות זו נראתה מוסרית והצטלמה טוב מאוד בטווח המיידי, אך כיום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלה, שמראים עד כמה היתה זו עוולה מוסרית שהובילה בסופו של דבר ליותר הרוגים וסבל בעולם. בסבבים הקודמים לא נכבשה הרצועה בשל חשש להרוגים רבים (ההערכות היו שהם יגיעו ל-400 חיילים). כיום, לצערנו, אנו עומדים כבר על יותר מ-700 הרוגים כשמאות מתוכם אזרחים, וזאת כאשר מחבלים עוד מסתובבים בתוך ארצנו. החמאס בעורמתו לועג לתמימותנו, ומשתמש בכל האמנות הבינלאומיות כדי להגביר את הטרור ולהשתמש בבתי חולים וגני ילדים כקיני טרור ועמדות משגרים. הוא ההורג את אזרחיו כשהוא משתמש בהם כמגן אנושי, ולא אנחנו. מדוע אם כן, נסכן את חיילינו בגלל שאויבינו בזים לחיי אזרחיהם, ובוחרים באופן מודע להפקירם על מנת להגביר את הפגיעה באזרחינו וחיילינו?? (מה עוד שאותם אזרחים עזתים אינם תמימים, והם צוהלים למראות הזוועה בישראל). וכדברי הרב שאול ישראלי, שגישתו הכללית היתה לכבד את עקרונות מוסר המלחמה המקובלים בעולם, ויחד עם זאת כתב במפורש: "שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל, ופעולה כזאת היא בגדר מלחמת מצווה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם, הם הם שערֵבים לזה, והם עוונם יישאו. ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שייפגעו בזה חפים מפשע, כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם, ואנחנו נקיים".
עלינו לזכור שתמיכת העולם בנו אמנם נותנת חיזוק, אך היא עשויה להיות מוגבלת וזמנית מאוד. מדינת ישראל עדיין בעמדת חולשה, וקל מאוד לתמוך בה לנוכח גודל האסונות שפקדו אותה. לפי המוסר המקובל כיום בעולם, 'החלש הוא גם הצודק', וכעת אנחנו עדיין מצטיירים כחלשים. אך כאשר בעזרת השם נזכה לצעוד לקראת הכרעת המערכה, ויזרמו התמונות עם ההרוגים בצד השני, יתחילו מהר מאוד פעולות הדה-לגיטימציה בתקשורת הבינלאומית, והלחצים להפסקת הלחימה יגברו. אל לנו להיתלות בתמיכת האומות. עלינו לדעת שהמציאות כיום קוראת לנו להוביל את המוסר העולמי, ולא להתבטל כלפי דרישות בלתי מוסריות שהעולם בעצמו לא מיישם במלחמותיו השונות. בלי בהירות בצדקת הדרך המוסרית, לא נוכל לצלוח את הלחימה.
החידוש בעקבות קריסת הקונספציה השגויה הוא שכיום, באופן חריג מאוד, לא מדובר כבר בשמאל וימין, אלא עם ישראל על חלקיו השונים בשל לשינוי כללי המשחק. הוא צמא למוסר יהודי אמיתי שמגן על אזרחיו, ולא מסכן את חייליו כדי להגן על אזרחי האויב הצוהלים למראות נפילת חיילינו ואזרחינו. גם בערוצי תקשורת בעלי אג'נדה אחרת נאמרות אמירות שלא נשמעו בעבר. בכל הסבבים הקודמים, באולפני החדשות הטיחו בלעג: 'אז מה אתם רוצים למוטט את שלטון החמאס ואז לחזור לעזה?? השתגעתם?' המצב כעת שונה לגמרי, וחיסול מוחלט של החמאס זו פתאום האופציה הסבירה ביותר. האלוף במיל' גיורא איילנד כתב באתר N12: "כשאתה במלחמה עם מדינה אחרת אתה לא מאכיל אותם, אתה לא מספק להם חשמל או דלק או מים או כל דבר אחר. אתה יוצר מצור מלא על אותה מדינה. נגד מדינה אפשר לתקוף בצורה הרבה יותר רחבה... זה מה שקרה ליפנים כשתקפו את פרל הארבור, לגרמנים ולאחרים. זה לא יהיה קל, לחמאס יש כעת קלפי מיקוח ביד. נדרשת נחישות לאומית ונכונות לעשות דברים בסדרי גודל שלא היו כמוהם מעולם".
הקב"ה מנהל את העולם, בעל המלחמות מצמיח מתוכן את הישועות, אך זה תלוי גם בנו, ברוחנו ובגבורתנו, באמונתנו, בתפיסתנו המוסרית ובפעולותינו המעשיות. העם על גווניו השונים מתגייס באחדות נפלאה בחזית ובעורף, ובשל לדרך אחרת – דרכו של המוסר היהודי, המבין שאהבת הטוב והצדק מובילה בעת הצורך למלחמה קשה ותקיפה כנגד הרוע הצרוף. יש כאן חבלי לידה קשים מנשוא, בהם עם ישראל מתנער מכל הקונספציות הדמיוניות והמוסר המעוות שהוביל אותן, ומתגבר כארי להכות באויביו מכת מחץ מתוך מוסר יהודי בריא. הקב"ה מכריח אותנו דרך המציאות לחזור לזהותנו, למוסריותנו, ומתוך כך לחבלי ארצנו שנזנחו מתוך עוולה מוסרית. כעת הגיע זמנה של ההנהגה להצטרף לרוחו הגדולה של עמנו הנפלא, ולא להחמיץ את השעה ההיסטורית. עליה לפעול על פי האמון והמנדט שהעם על כל גווניו השונים נותן לה. עלינו כאזרחים וחיילים לעשות ככל יכולתנו על מנת שנציגי הציבור שלנו, ידעו זאת. דרך פנייה ישירה, דרך עוזרים ויועצים, ודרך חתימה על עצומות המציפות את רוח העם על פני השטח. ותתקיים בנו בקרוב תפילתו של דוד: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".