עבודת הקרבנות -בימנו? איפה המוסר כלפי החיות? תקציר


כבר כמעט אלפיים שנה בית המקדש חרב, ועם ישראל אינו מקריב קורבנות, אולם סוגיית הקורבנות אינה יורדת מסדר היום. האם עבודת הקרבנות אינה פרימיטיבית? ומזווית נוספת: איך ייתכן שה' מצווה לשחוט ולהקריב בעלי חיים תמימים בבית המקדש? האם עבודת ה' אמורה להיות עקובה מדם? באתר עלו מאמרים בנושאים אלו (להרחבה לחץ כאן), במאמר זה נתמצת את הנושא. 

ראשית, נציין שכל מי שאינו צמחוני אלא אוכל בשר בעצמו – אינו יכול לטעון לאי-מוסריות בהקרבת קורבנות. אם לגיטימי לשחוט בעלי חיים לצורך הנאת האכילה של בני האדם, אין סיבה שלא יהיה מותר לשחוט אותם גם למטרות אחרות, כמו העלאתם לקורבן על פי צו ה'. עם זאת, אנשים רבים אכן מקיימים אורח חיים צמחוני או טבעוני, ורואים בהריגת בעלי חיים מעשה לא מוסרי, שלדעת חלקם אף שקול לרצח. מנקודת מבטם, אכן יש מקום לשאלה המוסרית כיצד מצווה ה' על הקרבת קורבנות.

יסוד התשובה הוא, שאם אכן יש סתירה בין מצוות ה' ובין תפיסת העולם הטבעונית – הבעיה איננה בתורה, אלא בתפיסה הטבעונית. ההתחשבות בבעלי חיים היא אמנם ערך חשוב, שתופס מקום גם ביהדות, אלא שהבעיה היא בגישה שאינה רק מתחשבת בבעלי חיים – אלא גם דורשת שוויון מלא ביניהם ובין בני האדם. השוואה זו עצמה אינה מקובלת על התורה; התורה מבדילה בבירור בין בני אדם לבעלי חיים, ואינה מעניקה לשניהם זכויות שוות.

בתיאור בריאת האדם בספר בראשית נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו). האדם אינו עוד בעל חיים אחד בין רבים, אלא הוא נברא בצלם אלוקים על מנת לרדות ולשלוט בכל בעלי החיים. אמנם בתחילה נאסרה עליו אכילת בשר (לחלק מהדעות), אולם לאחר המבול היא הותרה בפירוש: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (שם ט, ב-ג). לאחר המבול נח גם הקריב קורבנות מהחיות הטהורות שהכניס לתיבה.

התורה, כמו מערכות החוקים בכל התרבויות האנושיות, אינה מתייחסת לבעלי החיים כאל שווים לאדם. אמנם יש בה מצוות רבות המתחשבות בהם: צער בעלי חיים, שביתת הבהמות בשבת, לא תחסום שור בדישו, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שילוח הקן ועוד, אולם אין ספק שאין כל שוויון בינם לבין בני האדם. אותה התורה שאסרה לצער בעלי חיים שלא לצורך, היא זו שהתירה את שחיטתם לשם אכילה, וציוותה עליה לשם קורבנות.

לכל נברא יש תפקיד בבריאה. החיים אינם תכלית כשלעצמם, שהרי ממילא הם חולפים ועוברים. אילו לא היינו שוחטים בהמות, הן לא היו חיות לנצח, אלא נופחות את נשמתן תוך כמה שנים – ומה כבר היו מרוויחות בשנות החיים הנוספות שנותרו להן? האם היו מתעלות מבחינה רוחנית, רוכשות השכלה, מקיימות מצוות ומעשים טובים, יוצרות אומנות, מפתחות את העולם? לא. הן פשוט היו ממשיכות ללחך עשב עוד כמה שנים, עד שהיו מתות מזקנה או מחלה, באופן שהיה מן הסתם איטי, ממושך ומלא סבל בהרבה מהשחיטה המהירה. לבני האדם יש תכלית בחיים, משום שהם יכולים לעבוד בהם את ה', לקיים מצוות, לתקן את העולם ולהתעלות ברוחם. לבעלי החיים אין תכלית כזו. תפקידם אפוא הוא לשמש את האדם לצרכיו כדי שיוכל לפתח את העולם, לשרת את עבודת ה' שלו, וכחלק ממנה גם לשמש כקורבנות.

כאשר מקריבים בהמה לקורבן, לא "רוצחים" אותה אלא להפך, מרוממים אותה ומגשימים את ייעודה בעולם. במקום להיות סתם בעל חיים מלחך עשב, היא זוכה להתעלות ולהיות חלק מעבודת המקדש, ובזאת לתרום לעולם – שהרי היא משרה בו את השכינה, את הנוכחות האלוקית. השארתה של הבהמה בחיים עד שתתפגר באופן טבעי – לא היתה מוסיפה לה דבר.

מלבד ההיבט המוסרי, רבים חשים רתיעה רגשית ותחושת ריחוק מרעיון הקורבנות, שנראה מוזר ובלתי מובן בעיני האדם המודרני. אין ספק שהרבה מהריחוק הזה נוצר כתוצאה מהריחוק שלנו מן המציאות של המקדש, שבגללו אנחנו תופסים את אותם הדברים באופן תיאורטי ותלוש ולא מכירים את החוויה. אילו היינו חווים את עבודת הקורבנות הממשית במקדש קיים, היינו חווים אותה אחרת מהדמיון העולה לנו מקריאת הטקסטים בלבד. מציאות בה קיים בית מקדש שונה מזו שלנו בדרכים שקשה לנו לתאר.

אחרים שואלים שאלה תאולוגית: מה חפץ לה' בזבחים? האם הקורבנות לא נראים כמו פולחן לעבודה זרה?

הרמב"ם אכן כתב בספר מורה נבוכים, שמטרת הקורבנות מלכתחילה היתה להוביל בהדרגה לביטו העבודה זרה. מכיוון שכל העולם היה שקוע אז בפולחן קורבני, ולא היה ניתן לצפות מבני האדם לעזוב אותו בבת אחת, נתן ה' דרך לעבוד גם אותו על ידי פולחן קורבני. אולם הרמב"ם אומר במפורש שהקורבנות הם אמצעי ולא תכלית, ושהתכלית היא הדבקות בבורא כשלעצמה. לכאורה אפשר היה לצפות מכך שבעתיד לא יהיה עוד צורך בקורבנות, שהרי כבר התרגלנו לעבוד את ה' בלעדיהם, אולם באופן מפתיע כותב הרמב"ם במשנה תורה שבבית המקדש העתידי יחזרו הקורבנות.

אחרים סוברים שיהיו קורבנות לעתיד לבוא, אלא שהם יעברו עידון, כמו למשל הקרבת מנחות מן הצומח בלבד. כך למשל מפורסם בשם הרב קוק, אולם גם הוא במקומות אחרים בכתביו כותב ש"יש להאמין שהכול יחזור ככתוב בתורה". לכן נראה שדברי הרב קוק מדברים על תקופה עתידית מרוחקת יותר בתוך ימות הגאולה, בה יתקיימו דברי המדרש "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויקרא רבה ט, ז). אולם בתחילתם של ימות המשיח עדיין יקריבו קורבנות, מכיוון ש"אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" ועדיין יהיה בהם צורך נפשי או חינוכי כלשהו.

לעומת זאת, מקובלים וראשונים אחרים תקפו נחרצות את דברי הרמב"ם האלה, לפיהם חלק כה מרכזי ונשגב בעבודת ה' אינו אלא תחליף חלקי לעבודה זרה. הם הציעו הסברים מעמיקים למהות עבודת הקורבנות. ר' יהודה הלוי למשל מסביר בספר "הכוזרי" שהמקדש הוא לב ההוויה, והקורבנות הם תחזוק החיים של הלב על מנת שהנשמה העליונה, היא הנוכחות האלוהית שדומה לנשמת העולם, תוכל לשרות בתוכו. בדומה לכך, הרמח"ל מסביר שעל ידי עבודת הקורבנות מתחברים כל חלקי המציאות זה לזה, וכולם מתחברים לנוכחות האלוהית שהיא המקור שלהם, ועל ידי זה מתרומם כבוד האל ונמשך לנבראים שפע וברכה.

אפשר לסכם את הדברים בלשונו של הרב קוק:

"ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקדש ישובו לישראל, כל האמור בתורה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל - ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים - ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו" (אגרות ראיה ד, עמוד כד).

הרב קוק מתייחס לכך שהקורבנות נתפסים בעולם המודרני כרעיון גס של עבודה מגושמת, ולכן הוא טורח להגיד שקיימת בהם פנימיות אחרת, קדושה. אלא שזו לא יכולה להיות מורגשת במצב העולם העכשווי, בטרם התגלות של רוח הקודש, שהיא שיבת היצר האלוהי המתוקן במצג התרבות העולמית.

הוא מורה שלא להתרגש מן התרבות האירופית, כלומר מהתפיסות של המערב העכשווי ומערכיו, מכיוון שלמרות שהם נראים ממצים, הם לא חודרים לעומק המצב האנושי כפי שעושה התורה.

עם זאת הוא מכיר בכך שאי אפשר לחדש את הקורבנות בפועל לפני ההזדהות הכללית שתבוא בעקבות ההתעלות הציבורית של ההתגלות האלוהית של שיבת ישראל. לא ניתן לקיים את הקורבנות בפועל בעולם תרבותי שעדיין תלוש מהם. עלינו להתפלל איפה שנזכה לחידוש הנבואה והשראת השכינה בתוכנו, ומתוך כך יתברר לנו מהו רצון ה' וכיצד עלינו לעובדו בזמננו.