אפשרות קיומה של יציאת מצרים מבחינה היסטורית- מאמר מקוצר


מבקרי המקרא מעלים מספר שאלות על היתכנות סיפור יציאת מצרים מבחינה היסטורית; מדוע עם ישראל ויציאת מצרים כמעט ולא מתוארים בכתבי ההיסטוריה המצריים? מדוע כמעט ואין ממצאים ארכאולוגיים שמאמתים את הסיפור? והאם לאור הידוע לנו על גודל אוכלוסיית מצרים העתיקה, יציאת מצרים תיתכן מבחינה דמוגרפית? על נושאים אלו יש באתר מספר מאמרים (ראה כאן), במאמר מקוצר זה  נְתֻמְצַת את הנושא.

ראשית יש לדעת, שיציאת מצרים אכן מופיעה באזכורים בהיסטוריוגרפיה המצרית. ההיסטוריון המצרי הראשון, מנתון, שחי במאה השלישית לפנה"ס, מספר על שהותם של בני ישראל במצרים ועל יציאתם ממנה, אם כי הוא מכפיש את בני ישראל כאילו היו מצורעים שגורשו ממצרים. רמזים על יציאת מצרים ניתן למצוא גם בפפירוס איפוור, שעל אף המחלוקת במחקר יש סבירות כי הוא מתאר אירועים שהתרחשו בימיו, והוא כולל תיעוד ישיר של מכות מצרים, הפיכת הנהר לדם, אש שירדה מן השמים (כמתואר במכת הברד), וגם עליונותם של העבדים – ככל הנראה העבריים - ויציאתם של אלו בליווי ערב רב מן הארץ. כתבים נוספים רומזים אף הם לאירוע מעין זה. אמנם בתקופה של היציאה עצמה קשה למצוא אזכור מפורש לאירוע, מטעמים שנביא להלן, אבל הטענה שבמצרים לא שמעו עליו כלל היא פשוט שגויה.

מדוע אם כן לא מוזכרים העברים בתעודות המצריות? אין בכך כל דבר מפתיע. ראשית, המצרים התייחסו לכל העבדים השֵמים-מַעֲרָבִיים שלהם כאל “אסייתים”, בלי להבחין בין קבוצות – ממש כפי שבעלי העבדים באמריקה לא זיהו את עבדיהם השחורים על-פי אזור מוצאם המסוים באפריקה.

באופן כללי יותר, יש גבול למה שאפשר לצפות מתעודות כתובות ממצרים העתיקה. 99 אחוזים מהפפירוסים שנוצרו שם בתקופה הרלבנטית אבדו; ומאזור הדלתה המזרחית של הנילוס, ארץ גושן המקראית, לא שרד ולו פפירוס אחד. המקורות הכתובים היחידים העומדים לרשותנו במקרים אלה הם כתובות חרותות במונומנטים, והללו מוקדשות בדרך כלל להודעות לאלים על הישגים מלכותיים; משמע, מונומנטים אלה רחוקים מלהיות תיעוד מלא ואמין של אירועים היסטוריים. הם דומים יותר לרשימות קורות-חיים של מועמדים לעבודה: אין להם שום עניין בחסרונות, בתקלות ובכישלונות. התיעוד המצרי נעשה בידי המלכים והכוהנים, ומטרתם לא היתה תיעוד היסטורי מדויק, אלא האדרת שמם של המלכים והצגתם כגיבורים בלתי מנוצחים.

כך למשל, תחותמס השלישי, שהדיח את המלכה חתשפסות, פתח במפעל של מחיקת כל זכר לה, לפסליה ולהישגיה. רעמסס השני השיג לכל היותר תיקו במלחמה נגד החיתים בקרב קדש, ואיבד את שליטתו בשטחי ממלכת האמורים בלבנון ובסוריה, אבל בכתבי הפרעונים מתואר הקרב כניצחון מצרי אדיר - כאשר ההפך הגמור מתואר בכתבי המלך החיתי.  

החיקסוס היו עם של נוודים ממוצא שמיים, שהשתלטו על מצרים ומשלו בה במשך 160 שנה, אולם אירוע זה לא מתואר כלל בכתבי המצרים! השם חיקסוס נמצא בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה, ולמרות ששמות הפרעונים מהשושלת ה-15 החיקסוסית הם שמיים בעליל, המצרים לא טרחו לציין שמדובר בשלטון זר! רק מתוך כתבי היסטוריונים המאוחרים מהם ב-1300 שנה, והשוואה לממצאים הארכאולוגים, נודע על קיומם של אלה, שהמצרים טשטשו אותו כליל.

אם עם גדול ששלט בארץ מצרים הוזכר בכל כתביהם פעם אחת ויחידה – מדוע שיטרחו הפרעונים המצריים להזכיר פרק כל כך אפל בתולדותיהם, כמו יציאת מצרים? מדובר בכישלון מוחץ של כוח האימפריה, שבו עם של עבדים הצליח לברוח מארצם ביד רמה, לאחר ששמו ללעג את פרעה שלהם ונמלטו עם כלי הכסף והזהב שנטלו מהם שלא על מנת להחזיר!

לא מדובר רק על כשלונו של פרעה מסוים, שיורשיו היו אולי מעוניינים לציין, אלא על מה שנתפס כמפלתם של אלוהי מצרים, שלא הצליחו להציל את ממלכתם מפני אלוהי ישראל. ברור שהכוהנים היו מפעילים את כל הצנזורה האפשרית כדי למחוק את את העדות להפסדם. כך קרה כאשר המלך אמנחותפ הרביעי ניסה להחליף את האלילות הרווחת במצרים בפולחן המכוון לאל השמש בלבד, אולם המהפכה שלו נכשלה ויורשיו פעלו למחוק כל זכר לשינויים שעשה.

ומה באשר להיעדרה של עדות ארכיאולוגית?
האמת היא שרבים הם המאורעות המשמעותיים המדווחים בכתבים עתיקים ואין ממצאים ארכיאולוגיים המעידים עליהם. נדידות-העמים של הקלטים באסיה הקטנה, של הסלאבים אל יוון, של הארמים לאורך הלבאנט – כל אלו מתוארות במקורות הכתובים, אך הן לא הותירו עקבות ארכיאולוגיים כלל. איננו צריכים להיות מופתעים מכך. הארכיאולוגיה מתמקדת בהתיישבות ובבנייה; נודדים הם בהגדרתם נוודים. שתיקה ארכיאולוגית דומה אופפת כיבושים רבים המקובלים כאמת היסטורית, ואפילו קרבות גדולים ומכריעים שהיו לא כל כך מזמן. כיבוש בריטניה בידי האנגלוסכסים במאה החמישית, כיבוש ארץ ישראל בידי הערבים במאה השביעית, ואפילו הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 – כל אלה הותירו רישום ארכיאולוגי זעום, אם בכלל. על כגון זה יש לומר: העדר ראיות אינו ראיה להעדר.

אבל גם אין אין ראיות ישירות בשטח, ראיות נסיבתיות ליציאת מצרים יש ויש. פרטים רבים בסיפור יציאת מצרים משקפים במידה מפליאה את מציאות החיים במצרים של שלהי האלף השני לפני הספירה, התקופה שיציאת מצרים מתוארכת לה – ולא זו אף זו, אלה הם פרטים מהסוג שסופר שחי מאות שנים מאוחר יותר, ובדה סיפור מלבו, כנראה לא יכול היה לדעת. תיאורי הווי החיים במצרים, כינויים של הפרעונים בני התקופה כ"פרעה" בלי אזכור שמם, שמות המקומות והתיאורים הגיאוגרפיים, ההתייחסות לעמים אחרים בני אותה התקופה, ועוד פרטים רבים המופיעים בתורה מעידים על היכרות ישירה של המציאות אותה היא מתארת, בניגוד לכתיבה מאוחרת שאמורה היתה להכיל תיאורים אנכרוניסטיים רבים.

יש שטוענים שגודל האוכלוסיה המצרית מפריכים את האמור במקרא. לפי אומדנים שונים כמות הגברים במצרים העתיקה לא הייתה הרבה יותר משישים ריבוא, טענה שלכאורה סותרת הקביעה המקראית  ששים ריבוא גברים יצאו ממצרים. ואולם הנתונים לגבי גודל האוכלוסיה במצרים מבוססים על השערות בלבד. שנית, השערות אלו נשענות על ההנחה לפיה התקיים ריבוי טבעי, אולם בתורה נכתב במפורש שהריבוי של בני ישראל היה בלתי טבעי, ושלילת תיאור זה כדי להפריך את האמור בתורה הריהי בגדר הנחת המבוקש. שלישית, גם אם ניקח את ההערכות הממוצעות של מספר המצרים ומספר יוצאי מצרים עדיין אין הן סותרות, יכול להיות שאחוז העבדים בחברה המצרית הייתה כל כך גדולה שאכן כמעט ולא נשארו גברים נוספים במצרים.  

הרבה מהקושיות על התנ"ך הם מדומות והן נוֹבְעוֹת מיחס מפלה לרעה של חוקרים מסוימים. אילו היתה מתגלה מציבה המתארת את תולדות העם המואבי למשל, הרי שגם אם חלקים מסוימים ממנה, כמו תיאורים דתיים ועל-טבעיים, היו נחשבים למיתוס בלתי אמין - סביר להניח שהחוקרים היו מתייחסים אליה לפחות כאל בעלת גרעין היסטורי נכון שניתן ללמוד ממנו. ואילו כאשר מדובר בתנ"ך, נוטים אותם חוקרים לשלול ממנו כל אמינות היסטורית רק בשל אותם חלקים שאינם מתיישבים עם השקפתם.

לסיכום

אמנם אין אזכורים ליציאת מצרים במקורות מצריים בני אותה תקופה, אבל היא אכן מוזכרת במקורות מצריים מאוחרים, וישנן ראיות נסיבתיות רבות התומכות בה. העדר האזכורים הישירים מובן היטב הן על רקע מיעוט הממצאים הכתובים בכלל מאותה התקופה, והן בשל מגמתם של המתעדים באותם זמנים להנציח רק ניצחונות והצלחות ולמחוק תבוסות ומפלות. ברור היטב מדוע ניסו המצרים בני אותה התקופה להשכיח את זכר יציאת מצרים, ולסמוך על דבריהם זה כמו לסמוך על משרד התעמולה הסובייטי, או על שידורי קול הרע"ם במצרים של זמננו, שבמהלך מלחמת ששת הימים דיווחו על ניצחונות מדהימים של הצבא המצרי  וכיבושיו בישראל. התורה לעומת זאת מתמקדת לא בהישגיו של עם ישראל אלא דווקא בביקורת חריפה ובהדגשת חטאיו וכשלונותיו, מה שמקנה לה אמינות יתר. בשורה התחתונה, המקורות הארכאולוגיים אינם מפריכים כלל את יציאת מצרים, ואינם פוגמים באמינות המסורת.