תרומת היהדות וערך המשפחה


מאת הרבנית רחל שפרכר-פרנקל

פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח

מה יש היום לעם ישראל, ליהדות ולתורה להציע לעולם הגדול?

ביציאה מאירוע חנוכה בבית הלבן פנה כתב טלוויזיה אל הרבי מלובביץ' ושאל אותו מה המסר שלו לאומות העולם. במבטא יידישאי כבד ענה הרבי לכתב הגוי:

“They should be mekayem sheva mitzvos Bney Noyach“ (הם צריכים לקיים שבע מצוות בני נוח). 

הרגע הזה מגלם את הקושי וכמעט חוסר התוחלת בניסיון למסור מסרים טרנס–תרבותיים, לפנות בשפה פנים–דתית החוצה. בכלל, הניסיון לדבר אל "העולם הגדול" – אל מי? אל שוכני רבעים אופנתיים במטרופולינים הגדולים, או למי שנשטף ביתו באיים מוכי אסון? לחובשי ספסלי האקדמיה או לחובשי פצעיהם במלחמות אזרחים, בעוני, ברעב, בבורוּת? למונותאיסטים, פגאנים, אגנוסטים, צופי תוכניות ראלטי? גם הניסיון לנסח רעיון בשם "העם היהודי" – בשם אלו מן היהודים? ישראלים? דתיים? בני איזה זרם? בשם איזה בית מדרש?

יתרה מזאת, בכל נושא שעולה על הדעת, לגבי כל משימה גדולה ושליחות שלנו בעולם, נראה שקל יהיה להשיב "טלו קורה מבין עיניכם!". נדמה שדווקא תחומי השליחות שלנו זוקקים עבודה ושיפור תמידי גם אצלנו, דווקא אצלנו.

קיצורו של דבר, במחשבה על השאלה הזאת מצאתי את עצמי מתכנסת אל ערכי היסוד ממש, אל מה שהוא בבסיס החיים. לא המצאה בלעדית של העם הזה, אבל מעיקרי הקיום והדת, רעיון שהוא לגמרי אוניברסלי אבל יהודי לפניי ולפנים: המשפחה.

הזירה המרכזית

התא הזה, שאין אינקובטור נכון ממנו לגידול גוּרי האדם, הוא החממה לטיפוח היחידים המרכיבים אותו, ואבן הבניין הבסיסית לקהילה הרחבה. נדמה שהיכולת לתקן עולם, לחיות בתודעת אחריות וליישם את רוב השאיפות הגדולות של היחיד, הקהילה והעם, צומחת מן העוגן הזה, שאותו ואת ביצורו הייתי רוצה לאחל לנו, ולכל משפחות האדמה.

כאמור, לא היהדות הביאה את המשפחה אל העולם, אבל המשפחה היא עולם ומלואו עבור היהדות.

מצעדיו הראשונים של הזוג ועד שֹיבה, מזווית הראייה של היחיד ועד הפאזל המורכב של העם, החברה שלנו משפחוֹ–צנטרית. בשונה מהנצרות הקתולית שראתה בנישואין סקרמנט דתי שנוצר בידי האל ואל יפרידנו אדם, ההלכה מאפשרת גירושין מתוך הנחה שאין להחזיק בנישואין בכל מצב, שיש יסוד של רצון ובחירה בזוגיות ובנישואין. עם זאת לאורך כל הדורות היא עסוקה בחיזוק היציבות המשפחתית ובביסוסה, החל מתקנת הכתובה "שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה" ועד החתירה למונוגמיה בתקנת רבנו גרשם מאור הגולה ובתקנות רבות ושונות.

חיק המשפחה הוא הזירה המרכזית לחיים הדתיים. ישנו דגש על החובות ההוריות, ומאידך מחויבות מלאת הוקרה למצוות כיבוד הורים. עידוד ההשכלה, ובמובן העמוק והרחב ביותר ההשקעה בחינוך, מעוררים התפעלות גם בקרב הגויים. ליל הסדר, שולחן שבת, ולמעשה גם השבת עצמה: איפה בעולם המערבי תזכו לפנאי הוֹרי משוחרר מטרדות הסמארטפון, וליממה תמימה בחברת ילדים נטולי מסכים?

לעיתים שומעים את האמירה שהבאת ילד לעולם כשלנו היא מעשה כמעט אכזר, לכל היותר בחירה אגואיסטית לטובת המימוש העצמי של ההורים. האתוס של המשפחה היהודית הוא שהמאמין – זורע. היא נבנית מתוך אמונה בטוב, בניית בית לבני האדם ולשכינה, שותפות עם הקב"ה בבניין עולם.

השורש שממנו צומח הכול

ומה קורה בעולם? רבות דובר על כך שבעולם המודרני המשפחה תחת התקפה. אינדיבידואליזם, פלורליזם והריבוי הגדול של צורות חיים לגיטימיות, אחוזי הגירושין, הילודה הנמוכה במערב ומתוכה השיעור העצום של ילדים הנולדים שלא לתוך חיי נישואין – נראה שכל אלו מותירים את הציור הראשוני של אבא-אמא-ילדים (יציבים ולא נעדרים או מתחלפים) כאשליית ילדות נאיבית. נראה שעמים רבים, במערב לפחות, לא די שמחמיצים בידיים את הברכה שבחיי משפחה, אלא מביאים על עצמם מדעת ושלא מדעת נזקים כבדים.

בכותבי על המשפחה כבסיס לכול, אני חרדה שאכאיב למי שלא זכו לגדול במשפחה מיטיבה, או למי ששואפים להקים כזו ועוד לא הגשימו את מבוקשם. אני חוששת להכעיס את מי שנסיבות חייהם הובילו אותם להקים תאים משפחתיים שונים מן המודל היהודי הקלאסי. אין לי ספק שיש מקום לרגישות ולמידה של גמישות בתוך התמונה הכללית. הקריאה כאן היא לא לוותר על השאיפה, על החזון הגדול של המשפחה. על ההבנה שמשפחה היא אוצר וייעוד, שהיא השורש שממנו צומח הכול.

נכון, זה דורש מאמץ, השקעה רגשית, משאבי זמן, דחיית סיפוקים, ויתורים, הצבה ברורה של סדרי העדיפויות (כי אף אחד עוד לא הצטער על ערש דווי שלא בילה יותר זמן במשרד). אלו בחירות הנוגעות ליחידים, למעסיקים ולממשלות. זה דורש סבלנות לתהליכי עומק במקום התמכרות לריגושים, אמון ביכולת ליצור יחד יצירה שהיא גבוהה וחשובה יותר מסך חלקיה (החשובים והיקרים בפני עצמם).

סיפור של נאמנות

כל ילד בימינו מכיר את ההבדל בין like ל–love. אין חובה או צורך לחבב את כולם, אפילו לא בתוך המשפחה. אבל אהבה היא סיפור אחר, היא סיפור של אחריות ונאמנות, של מחויבות ושייכות, של ברית. המשפחה בנויה על אהבה. 

מעבר לכל הלכה או מנהג מסוימים, ישנו קול יהודי ברור המופנה לגברים ונשים כאחד: ישבו עולם, לִמדו תורה, היו יצרנים וחדשנים וגומלי חסדים, ואחרי ככלות הכול, המשפחה היא כנראה הדבר החשוב ביותר שתיצרו בכל ימי חייכם.

ונברכו בך כל משפחות האדמה. 


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "תרומת היהדות וערך המשפחה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.