רבי יוסף אלבו בעל ספר העיקרים כתב בשבח התפילה: "מצות התפלה... הסגולה המיוחדת אשר לה מצד עצמה הוא ענין כולל, שהיא תועיל לכל הדברים".[1] לאחר מכן הוא מונה רשימה ארוכה של הוכחות לטענתו. ברצוננו לשאול, כיצד התפילה מועילה 'לכל הדברים', כלשונו של רבי יוסף אלבו? כיצד פנייה אישית - נקודתית, אשר חוזרת על עצמה בכל יום מבלי שינוי, מועילה ומסייעת לכל הסובב את האדם? "איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה".[2]
בדברים קצרים אלו לימדו אותנו חז"ל עיקרון חשוב מאוד - התפילה היא עבודה. כאשר מחפשים עבודה, אחד מן הדברים החשובים ביותר הוא ההבנה מה אנו רוצים להשיג בה. מה המטרות שלנו בעבודה, כיצד אנו תורמים בעזרתה, כיצד היא מועילה לנו. הדברים נכונים עוד יותר כאשר מדובר בעבודה האישית שלנו אל מול הקב"ה. במאמר זה נתבונן על התפילה במבט-על, וננסה להציע כמה תשובות אפשריות לשאלה, כיצד התפילה משפיעה על האדם? דרך זאת נבין גם כיצד התפילה משפיע על כל הסובב את האדם, כפי שטען רבי יוסף אלבו.
ג'וליה קמרון פיתחה שיטה ייחודית להבעה עצמית ופיתוח היצירתיות - כתיבת דפי בוקר.[3] מה הם דפי בוקר? בכל יום, כאשר האדם מתעורר עליו למלא שלושה דפים בכתיבה אסוציאטיבית לחלוטין. על האדם להעלות על הדף את שטף המחשבות שלו מבלי לעשות בהן כל סינון ממשי. לעיתים המלל אשר יופיע על הכתב יהיה מוזר, חסר הגיון ופשר. המטרה של כתיבה זו היא לעורר באדם את היצירתיות שלו. כיצד זה עובד? קמרון מסבירה כי ניקוי המחשבה מבצע כעין ריענון לתודעה של האדם, דבר המשפר את המחשבה לאורך היום. ריענון זה מעורר באדם נקודות אשר היו כבויות בו זמן מה, ובסופו של דבר מגביר את החשיבה היצירתית.
מנוש זומורודי - עיתונאית ואשת עסקים, הסבירה בשיחת טד מה הסיבה לאובדן היצירתיות שלה: "התחלתי לחשוב לאחור, מתי בפעם האחרונה היה לי רעיון טוב?... כל הסדקים ביום שלי מלאים בזמן מסך - אני בודקת כותרות בזמן המתנה לקפה, אני מעדכנת את היומן בזמן הישיבה על הספה, שליחת הודעות נעשית בכל רגע פנוי".[4] בהרצאתה הרחיבה על הקשר בין הזמן הפנוי שיש לנו לחשיבה היצירתית הטבועה בנו, והמסקנה היא חד-משמעית - על מנת לאפשר את היצירתיות הפורה של האדם, דרוש לו זמן מחשבה עצמי. בזמן זה, האדם לא עושה שום דבר שגורע מן החשיבה שלו. הוא מקדיש לראש ולמוח שלו זמן, להסיק, לנתח ולהפנים את אשר למד וראה.
נראה כי ג'וליה ומנוש מכוונות אל אותה הנקודה; כדי שהאדם יוכל להוציא מעצמו את הצדדים הפנימיים החיוביים הטמונים בו, הוא מוכרח לעצור. בין אם עצירה זו באה לידי ביטוי בכתיבה חסרת סינון או שהיא ריקה מכל תוכן, יש צורך לעצור ולהקדיש זמן מחשבה עצמי.
כאשר מתבוננים בתפילה, בייחוד במבנה אותו תקנו חז"ל, מבחינים כי חלק בלתי נפרד ממנה הוא הזמן בו האדם עוצר. מספרים כי פעם יהודי שכח להשיב הלוואה לגוי שעבד עמו. היהודי ניגש לרב בפחד והביע בפניו את חששותיו. הרב השיב לו ברוגע: 'אל תדאג, הגוי לא ייזכר, הוא לא מתפלל תפילת שמונה עשרה'... לדעתנו, בדיחה זו מציגה נקודה ראשונית הקיימת בתפילה - עצירה. בדומה לאמור לעיל, עצירה זו מן השטף של היום מועילה לפיתוח האישי של האדם.[5] זו היא הקומה הראשונה של התפילה - עצירה, אשר מובילה לעידוד היצירתיות והפיתוח של האדם.
אולם, בניגוד לעצירות סתמיות, התפילה היא עצירה מיוחדת. מלבד חיזוק האדם באופן אישי (בינו לבין עצמו), התפילה מחזקת גם כן את הקשר בין האדם לבוראו. כאשר אדם עוצר ופורס בפני הקב"ה את חטאיו, את רצונותיו, גילוי לב זה מוביל לקרבה גדולה. חז"ל קבעו כי: "תפלות כנגד תמידין תקנום".[6] כלומר, אחר שחרב בית המקדש ובטלו קורבנות התמיד, תקנו חכמינו את סדר התפילות שלנו היום - תפילת שחרית כנגד קורבן תמיד של בוקר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד שריפת האברים על גבי המזבח, אשר התרחשה בלילה. לאור דברים אלו הסיק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך: "התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן".[7]
כעת אנו נדרשים לברר מה המטרה של הקורבן. דרך מטרה זו נוכל לעמוד גם כן על מטרת התפילה, אשר נועדה לשמש תחליף לקורבנות. ישעיהו באחת מנבואותיו מעיד על עם ישראל: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן".[8] הרב שמשון בן רפאל הירש (להלן הרש"ר הירש) מקשר בין פסוק זה לקורבנות: "רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה'. זה כל עצמו של ה'קרבן'; והפעולה המיועדת להביא לידי כך, קרויה 'הקרבה'". הרש"ר הירש מדייק כי המילה 'קורבן' נגזרת מקרבה - האדם אשר מביא את הקורבן חפץ בקשר עם הקב"ה. הוא ממשיך שם: "תכלית הקרבן היא קירבת אלהים. 'קרבת אלהים יחפצון' - זו קרבת האלהים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל".[9]
כיום, כאשר חרב בית מקדשנו, התפילה נועדה לשמש כתחלופה לקורבן, ולספק קירבת אלוקים ליהודי המתפלל. הרמ"א פסק: "כשעומד להתפלל, ילך לפניו ג' פסיעות, דרך קרוב והגשה לדבר שצריך לעשות".[10]
מה המטרה של שלוש פסיעות אלו? נראה לבאר כפי שכתבנו קודם לכן - היהודי ניגש קדימה ומתקרב אל הקב"ה. התנועה הפיזית נועדה לדמות את התנועה הנפשית של האדם בעת התפילה, החפץ להיות קרוב יותר אל ריבונו של עולם. כמו כן, קודם סיום התפילה יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור. חז"ל אף הגדילו לומר כי אדם אשר לא פסע פסיעות אלו: "ראוי לו שלא התפלל".[11] רש"י בפירושו שם מבאר את כוונת דברי חז"ל: "נוח היה לו אם לא התפלל".[12]
כלומר, אדם אשר לא חזר שלושה צעדים בסיום תפילתו, היה עדיף לו אם לא היה מתפלל מלכתחילה. מדוע? מה מטרת הצעדים הללו? היטיב לבטא זאת הרב צבי כץ בחיבורו עטרת צבי, ביאור על השולחן ערוך: "לפי שכשאדם עומד בתפלה במקום קדושה ושכינה למעלה מראשו, וכיון שנפטר מתפלתו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחריו, כדי שיצא ממקום קדושה ועומד במקום חול".[13]
כאשר אדם נמצא בתפילה, הוא קרוב אל ריבונו של עולם, הוא נכנס אל מקום הקודש. אם מתפלל אינו פוסע שלוש פסיעות בסיום התפילה, פאסיביות זו מעידה על כך כי הוא כלל לא הבין את מהות התפילה. אדם שבתפילתו לא מצוי בתודעה של התקרבות אל ה', "נוח היה לו אם לא התפלל". אם התפילה היא אמירת טקסט גרידא מבלי מהלך נפשי - פנימי, אשר מטרתו להתקרב אל ה', הרי שאינה שווה דבר.
כשם שהקורבן נועד לקשר בין המקריב אל בוראו, כך גם התפילה: בראשיתה האדם צועד קדימה אל ה'. במהלכה האדם פונה אל בוראו ומתקשר בו. הפסיעות לאחור הן הפעולה הטבעית של האדם אשר הבין את מהות התפילה, ואחר שהתקרב אל ה', הוא נאלץ בסיום המפגש לפסוע לאחור מקרבה זו.
לאחר שהאדם התקשר אל הקב"ה, ישנו שלב נוסף ועליון אף יותר - התפילה מולידה באדם את ההבנה וההכרה כי הכל תלוי בו יתברך. הרב אליהו דסלר שואל: "מה יקרב אותו להכיר שהכל בא לו ישר ממנו יתברך?" מה יוליד באדם את ההכרה כי הוא תלוי בה' באופן מוחלט? ומשיב: "העצה היותר ברורה לזה היא התפילה, כי התפילה תקבע בנפשנו ההכרה כי רק בבקשה ממנו יתברך נוכל להשיג משאלת לבבנו, ורק ממנו יגיע הכל".[14]
התפילה במהותה היא התבטלות לקב"ה. הרב אליעזר מלמד כותב בראשית חיבורו על הלכות תפילה: "התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימן, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה".[15]
נראה כי הרב דסלר והרב מלמד מעוניינים להעביר מסר דומה - התפילה מובילה את האדם לביטול אל מול הקב"ה. כאשר האדם פונה אל בוראו בבקשה למלא את אשר חסר לו, הוא מכיר בחסרונותיו ומודע לכך שרק ביכולתו של הקב"ה למלא את החסר. נימה זו של התבטלות לה' מופיעה בפסיקת השולחן ערוך: "אל יחשוב, ראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתו כיון שכוונתי בתפלתי". אדם עשוי לבוא לכדי זחיחות דעת, ולסבור כי מאחר והוא התפלל כראוי ה' ימלא את בבקשותיו. תפיסה זו שגויה מיסודה: "אדרבה, זה מזכיר עונותיו של אדם, שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו". אדם אשר פונה אל ה' מתוך דרישה ותביעה, פנייה זו תוביל לחוסר מענה אלוקי ובדיקה קפדנית של האדם. אם כן, מה היא הדרך הנכונה לפנות אל ריבונו של עולם? כותב מרן השולחן ערוך שם: "אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו. ויאמר בלבו, מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו".[16]
תפיסה זו נובעת מתוך הכרה בגודלו של הקב"ה ואפסיות האדם לעומתו. התבטלות זו באה לידי ביטוי כבר בתחילת התפילה. את תפילת העמידה אנו פותחים בפסוק: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ".[17] מה המטרה של פתיחה זו? אנו מבקשים מה' - תן לנו את הכוח להתפלל! ה', פתח לנו את השפתיים לספר בתהילתך.[18] בקשה זו נובעת מתוך התפיסה אותה הצגנו קודם לכן - ביטול לקב"ה, עד שאפילו בשביל להתפלל אנו נצרכים לבקש סיוע מאתו יתברך. פסוק נוסף אשר מבטא תפיסה זו מופיע בספר משלי: "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן".[19] בתפילות הימים הנוראיים, פסוק זה נאמר יחד עם הפיוט המפורסם 'אוחילה לאל', אשר מטרתו דומה למטרת פתיחת תפילת שמונה עשרה - בקשה לסיוע אלוקי באמירת התפילה. וכלשון הפייטן: "אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן". על אף שבלב האדם מצויה התפילה, הוא אינו יכול לאומרה בלי סעד מבורא עולם.
כעת ניתן לשוב אל אשר פתחנו בו: "מצות התפלה... הסגולה המיוחדת אשר לה מצד עצמה הוא ענין כולל, שהיא תועיל לכל הדברים". התפילה היא תהליך אותו עובר האדם באופן יום יומי, שלוש פעמים ביום, אשר בסופו הוא הופך להיות אדם גדול ומפותח יותר. אדם שמתקדם, עושה את הכל טוב יותר. נמצא כי התפילה מועילה לכל הדברים שהאדם עתיד לעשות. ברובד הפשוט ביותר, התפילה מועילה לפיתוח של האדם, העצירה מן המתרחש מביאה את האדם לחשוב. חשיבה זו היא קריטית וחיונית, היא מחזקת את הצדדים היצירתיים של האדם ומקדמת אותו. אך זה הוא רק השלב הראשון, או שמא יש לומר הבסיס לשלבים האחרים. אחר שאדם פיתח את עצמו, הוא ניגש להתקרב אל בוראו. בדומה לקורבן, אשר כל עניינו הוא הקִרבה לה', כך התפילה נועדה לקרב את האדם לקב"ה. את התפילה אנו פותחים בשלושה צעדים קדימה, התקדמות אל עבר ריבונו של עולם. אדם שלא מבין זאת, עדיף לו להימנע מהתפילה. מי שחושב שהתפילה נועדה לבקשת בקשות ומילוי צרכין אישיים, לא הבין תפילה מה היא. יש לגשת אל התפילה מתוך רצון לקרבת אלוקים, זו היא מטרתה. וכפי שהעיד דוד המלך: "קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב".[20]
השלב הבא הוא ההתבטלות לריבונו של עולם, אדון הכל, "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ: אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ".[21]
התפילה היא עבודה. עבודה עקבית זו מקדמת את האדם, והופכת אותו לטוב יותר. הן בפיתוח שלו מול עצמו, הן בקשר שלו אל מול בוראו. אדם שמתבונן על העולם מנקודת מבט אמונית, הוא אדם טוב יותר, בעל ראייה בריאה ורחבה. וממילא כל מה שאדם זה עושה, הוא עושה טוב יותר.