תפיסה כלכלית לאור אמונת הייחוד


מאת הרב אליסף ליבי

אחת השאיפות המרכזיות ביותר של היהדות היא ל"תקן עולם במלכות שדי". דרישה זו אינה פוסחת על הכלכלה. במאמר נציג בקווים כללים את המגמה הכלכלית שעולה מהתורה, מהספרות התורנית ומהכרת האלוהים שנמצאת בבסיסם. אולם כמבוא לדיון עלינו להציג ולבקר (לפחות באופן כללי) שני מודלים כלכליים פשוטים יותר. רק לאחר שנעשה זאת נוכל להבין את גישת הכלכלה המורכבת של היהדות.

היחיד במרכז - השיטה הקפיטליסטית

הכלכלה המערבית מבוססת במידה רבה על הפילוסופיה התועלתנית של אדם סמית. סמית הסביר כי הכלכלה פועלת באופן המיטבי כשאין מתערבים בה: דווקא האנוכיות של כל אדם השואף להשיג את יעדיו הכלכליים, היא זו שתביא לתועלת הרבים. המשק מתקדם בקצב המהיר ביותר דווקא כאשר הוא יפעל ללא אלטרואיזם מצידם של "השחקנים" במגרש הכלכלי. הוא הצביע על "יד נעלמה" המתאמת בין הכוחות הפועלים בשוק וגורמים להתפתחותו. ואכן הקפיטליזם, הדוגל בשוק חופשי וברכוש פרטי, התגלה כשיטה היעילה ביותר להקצאת משאבים במשק. יתירה מזו, יש בהתנהגות הקפיטליסטית גם משהו מוסרי. משק המתנהל בהתאם ל"חוקי היצע וביקוש" מעודד את היצרנים ואת המתנהגים באופן יעיל, ומביא לגידול ביכולת הייצור הלאומית ולצמיחה מואצת, אשר מפירותיה נהנים גם אלו שהשפעתם על כוחות השוק מצומצמת. בנוסף, המוסר מחייב את הפרט לדאוג לעצמו. דווקא הבחירה[1] של אנשים מסוימים להיות לנטל על אנשים אחרים, בציפייה שהממשלה תתחוב את ידה אל כיסיהם של משלמי המיסים, היא  שאינה מוסרית. 

אולם לצד הפיתוח המואץ והערכים היפים שמביאה גישה זו לעולם, מופיעות גם תופעות מכוערות. שיטה זו (בעיקר בגרסתה הקיצונית, הליברטריאנית) מתגמלת חמדנות ורדיפת בצע, ומתעלמת באופן כמעט מוחלט ממצוקות העניים והחלשים. התחרות הגדולה שבמשק זה עשויה לנצל  ולנשל את אלו שאינם מסוגלים להתחרות באחרים. בנוסף, בניית הכלכלה על בסיס של תחרות חופשית ולא על בסיס של סולם ערכים, מייצרת ניכור ומפתחת חברה אגואיסטית חסרת רחמים, כשהיא מותירה את הסיוע לעניים ולחלשים כעניין אישי-וולונטרי בלבד, התלוי ברצונם הטוב של העשירים. כמו כן, למשק מסוג זה נטייה להשתלט על תחומים שלא אמורים להיות בסמכותו, ולהותיר את כל המרחב הציבורי ללא פיקוח ורגולציה, מתוך אמונה עיוורת בכוחו של השוק החופשי להסדיר הכל [2]. בנוסף על האמור, פעמים רבות מובילה גישה זו למרוץ חיים שלא מאפשר לחיי הרוח להתרומם.

לאחר שהצגנו את העמדה הקפיטליסטית שמעמידה את הצרכים האגואיסטים של היחיד במרכז, נדון בתפיסה ההפוכה לה.

המדינה במרכז - השיטה הקומוניסטית

קומוניזם[3] היא שיטה שלקחה את הסוציאליזם[4] לקצה האחרון. שיטה כלכלית-חברתית זו מתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית הטוענת שבחברה מתקיים מאבק מעמדות תמידי בין מנוצלים למנצלים. לפי גישה זו, המאבק יסתיים רק בחברה בה הרכוש וההון לא יהיו של הפרטים, אלא בבעלות משותפת של כל החברה. גישה זו שואפת להביא לבסוף לחברה נטולת מעמדות. לשם כך, הבעלות על רוב הממון ועל אמצעי הייצור צריכה להיות של מוסדות חברתיים, תוך שמירה שלהם על שוויון כלכלי וחברתי. 

ראינו שבחברה קפיטליסטית מנצלים בני המעמד החזק את החלשים. הם שוכרים את שירותיהם בעלות נמוכה ומוכרים את התוצר ביוקר. לעומת זאת הקומוניזם מציב חזון גדול של שוויון כלכלי לכלל האזרחים. בשביל ליצור חברות שוויוניות קורא הקומוניזם לחלק מחדש את העושר שבמדינה. גישה זו טוענת שיש לחלק את הרכוש לפי הצורך של האזרחים, ולא לפי הרווח שהם מעניקים לחברה. לפיכך הפערים בין האזרחים השונים מצטמצמים, דבר שמאפשר לכלל האזרחים לקבל מקום מכובד בסביבה בה הם חיים (גם אם זו סביבה יותר ענייה מזו הקפיטליסטית).   

באופן תיאורטי, למשק יש רווחים גדולים מצורת המשטר הקומוניסטי השמה את הכלל במרכז. בחברה הקפיטליסטית, בה היחיד במרכז, יש מתיחות בין גופים שונים שלא מאפשרת להם לממש את הפוטנציאל שבאיחוד הכוחות השונים. לעומת זאת בחברה הקומוניסטית אין בעלויות מלבד הבעלות הכללית של המדינה, ולכן צורה זו מקטינה את המאבקים שבין התאגידים השונים ומאפשרת להם לתעל את הייצור ולעבוד באופן יעיל יותר. יתירה מזאת, ההתערבות של הממשלה במשק מאפשרת להשקיעה הון רב בפרויקטים ששווים למדינה אך לא לתאגידים.

על אף הערכים העליונים שבגישה זו, לאחר שעברו קרוב למאה שנה מעת ייסוד השיטה הקומוניסטית ברוסיה, אנו יודעים ששיטה זו איננה ישימה. קריסת ברית המועצות, וכמעט כל המשטרים שהיו מבוססים עליה, מעידה על הכשלים הטמונים בה. גישה זו מנתקת את הקשר שבין העמל, היוזמה והיצירה לבין התוצאות, ובכך היא גורמת לאנשים להיות פחות אחראים למעשיהם. על אף שמבחינה תיאורטית השיטה אמורה הייתה להעמיד משק חסכוני, בפועל היא יצרה משק לא יעיל. הסרת האחריות האישית מהאדם לתוצאות עמלו פגעה מאוד בפיתוח הכלכלי. במקום להתאמץ בעבודה לשכלל ולייצר עוד, עיקר המאמצים במשק זה מופנים כדי להשיג נתחים גדולים יותר מהקופה הציבורית. זאת בנוסף לעריצות ולשחיתות הנוראה ששיטה זו יוצרת בכך שהיא מעניקה כוח עצום לשליטים, שבנוסף לכך שהם מופקדים על המערכות הציבוריות, גם הרכוש הפרטי נמצא בשליטתם.

זאת ועוד דווקא באידאליות הרבה שבשיטה טמונה סכנה איומה. אנשים שבאים בשם אידיאל, נוטים לעתים קרובות להסיר מעצמם כל מחסום מוסרי, והמטרה מקדשת אצלם את כל האמצעים. בכל המהפכות הקומוניסטיות, הבטיחו מובילי המהפכה הבטחות שווא בדבר חלוקת רכושם של העשירים לכלל העם, שיקבל מעתה ואילך את הכול בחינם. טיעונים אלו מפתים, אך מה שקרה בפועל הוא שהשליטים בלבד זכו ליהנות מהעושר השדוד.

הצגנו את המשק הקפיטליסטי והקומוניסטי ועמדנו על הבעיות שבהם. ראינו שבמשק קפיטליסטי מעמידים את האינטרסים של הפרט במרכז, ובכך נפגעים הערכים החשובים לחברה כולה, לעומת המשק הקומוניסטי שמדגיש את המדינה, ובכך פוגע בחירות של היחידים ולא מאפשר להם לקחת אחריות על מעשיהם. כדי למצוא דרכים להיחלץ מהקונפליקט נבחן את השורשים העמוקים ביותר של התפיסה הקפיטליסטית והקומוניסטית, ולאחר מכן נראה כיצד היהדות עשויה להציג אלטרנטיבה לשתי גישות אלו.

הקשר שבין הכרת אלוהים לגישה כלכלית

הנחת היסוד שעומדת בבסיס הפרק היא שיש קשר בין אמונה באלוהים לבין מודל כלכלי. הנחה זו צריכה ביסוס. לכאורה ביסוד כל משק כלכלי נמצאים חוקים של היצע וביקוש, ומספר חוקים נוספים שאינם קשורים לפילוסופיות ותפיסות עולם, ובוודאי לא לאמונה באלוהים.

אולם למעשה מדע הכלכלה מראה שיש קשר אדוק בין השקפת עולם לכלכלה. הכלכלה פועלת בתוך חברות של אנשים, ואנשים פועלים על פי השקפת עולם. הרגלי הצריכה, והדרך בה היחידים ישקיעו את הונם, קשורים לערכים ולתפיסות העולם שבהם הם מחזיקים. משק כלכלי של חברה המעריכה עושר בלבד יהיה שונה בהכרח ממשק של חברה שנותנת מקום מכובד לערכים.

היחס של החברה לאלוקים משפיע באופן מכריע על תפיסות העולם שלה. כל תפיסת עולם וכל תרבות נגזרת מהנחות יסוד מסוימות. אחת מהנחות היסוד אללו היא השאלה מהו "המושלם" אליו שואפים. אלוקים נתפס כשלמות המוחלטת, לכן הוא מייצר בחברה את מודל השלמות אליו חותרים, ומחולל את אחת מהנחות היסוד המשפיעות ביותר על הרצונות הרגשות והתפיסות של החברה.

"בָּאֵל נָשִׂים מִבְטַחֵנוּ" (באנגלית: In God we trust) הוא מוטו שנרשם על פי חוק בכל מטבע אמריקאי. המחוקק האמריקאי הבין את ההשפעה של הכרת אלוהים על הכלכלה.


להלן נדון בהכרת אלוהים שחוללה את התפיסה הקפיטליסטית ובהכרת אלוהים שחוללה את זו הקומוניסטית, לאחר מכן נצביע על הכשל שבשני היחסים לאלוהים, ונראה כיצד כשל זה הוא שחולל את הבעיות שבמשקים אלו.

אלוהים אחד והאדם לבד

כל עוד שלטה בכיפה הכנסייה הקתולית, שהדגישה את ההיררכיה הדתית והשלטונית והכריחה את המאמינים ליצור קשר עם האל רק בתיווכה, הייתה המערכת הכלכלית פיאודלית[5]; בדומה לגישה הקתולית, מערכת זו הדגישה את ההיררכיה. היא יצרה גוף שלטוני של כפיפות מוחלטת בו המלך נתן סמכות לאדונים ולאצילים, שנותנו סמכות לווסאלים (צמיתים) ששלטו על האיכרים[6]. הכנסייה הקתולית ראתה בעין רעה את ההתעשרות של היחידים, ולכן נוצרה מערכת כלכלית שגם היא לא נתנה כמעט מקום להון עצמאי שאינו שייך למערכת השלטונית.  

כאשר נחלשה השליטה הקתולית והגיעה לעולם התפיסה של הנצרות הפרוטסטנטית, נולדה גם הכלכלה החופשית - הקפיטליסטית. הסוציולוג-כלכלן מקס ובר הצביע על הזיקה העמוקה שבין האתוס הפרוטסטנטי לרוח הקפיטליזם[7]. הפרוטסטנטיות הדגישה את הזיקה הישרה שבין האדם לאל, וייחסה חשיבות דתית לעושר בעולם הזה. עמדה זו חוללה את הרוח הקפיטליסטית. הפרוטסטנטיות הדגישה את הפערים בין נבחרי האל לאלו שאינם כאלה, ובאופן מקביל היא יצרה שוק בו פערים בלתי ניתנים לגישור בין ה"מוצלחים" לאלו שלא. הפרוטסטנטיות הדגישה את החריצות, ומתוך כך יצרה מרדף תמידי אחרי עושר.

הטוב שבתפיסה הקפיטליסטית נגזר מנקודת האמת שבמונותאיזם (כפי שהבינה אותו הפרוטסטנטיות), ובאופן מקביל, הבעייתיות של התפיסה הקפיטליסטית גם היא תוצאה ישירה של התפיסה המונותיאיסטית הרדודה. התפיסה המונותיאיסטית הרדודה רואה את אלוהים כחיצוני מהמציאות, ולכן היא מדגישה את הזרות שיש בין אדם לאלוהים. זרות זו יוצרת זרות מהותית בין איש לרעהו, ורואה כל פרט כאדם יחידי שאינו קשור בקשר נשמתי לחברו. במצב עניינים זה מעמיד האדם את עצמו במרכז, ומתוך כך נוצרת חברה אגואיסטית שבה כל אחד דואג רק לרווחתו האישית.

כפי שהרבה להראות ובר, התפיסות הדתיות שנוצרו מהכרת האלוהים הפרוטסטנטית השתמרו גם לאחר תהליכי החילון שהעולם עבר. גם בעולם חילוני שכבר לא מאמין באל נשמרים עקרונות דתיים שמשפיעים על השוק, ולכן שוקים חילוניים שונים יהיו שונים באופן מהותי, אף שלכאורה לא אמור להיות פערים גדולים ביניהם (למשל השוק האמריקאי לעומת השוק הסיני). 

ראינו שהגישה הקפיטליסטית היא השלכה של התפיסה המונותיאיסטית-פרוטסטנטית. נעבור להציג את היסודות של התפיסה הקומוניסטית.

האמונה שאלוהים נמצא בכל

השורשים הפנימיים של המשנה הקומוניסטית נמצאים במשנה הפנתיאיסטית של פרידריך הגל, שרואה כוח רוחני אחדותי בכל. הגל טען שביסוד החומר יש "נשמה" או רוח. החומר כולו הוא השתקפות וביטוי של הרוח שנמצאת בתוכו. במילים אחרות, הגל טען שיסוד החומר הוא ברוח אחדותית החודרת בכל וממלאת את הכל, כשהיא מתגלה באופנים שונים. בין האופנים השונים קיימים מתחים ומאבקים, שהם עצמם חושפים את המושג הרוחני המופשט המסותר ביסודם.

תלמידו של הגל, קרל מרכס, ינק את משנתו הפנתאיסטית והמיר אותה למערכת שלטונית קומוניסטית. מרכס היה אתיאיסט מושבע, ובכל זאת ינק מהגל את הרעיון שכל היחידים השונים בחברה מגלמים יחדיו הופעות שונות של רוח אחת - קולקטיביזם. הגל האמין בקולקטיביזם רוחני, ובדומה לכך האמין מרכס בקולקטיביזם כלכלי (הוא המדינה). את המתח שבין האופנים השונים בהם הרוח מתגלה העתיק מרכס למתח שבין המעמדות השונים בחברה. מבחינתו של מרכס המאבק בין המעמדות השונים יחשוף בסופו של דבר את הרעיון הקומוניסטי, בו ייפסק לנצח המתח שבין מנצלים למנוצלים.

הבעיה המרכזית של הפנתיאיזם היא שאינו מסוגל לתת מקום לפרטים השונים המרכיבים את השלם. באופן מקביל, הבעיה המרכזית של הקומוניזם היא שהקולקטיביזם שבו אינו נותן מקום ליחידים השונים בחברה.

הצגנו את הכלכלה הקפיטליסטית והקומוניסטית ועמדנו על היחס לאלוהים שייצר אותם, ועל הבעיות הנובעות מיחס זה. המציאות הכלכלית שאנו נמצאים בתוכה דורשת מאיתנו למצוא תשובות עמוקות לכלכלה העולמית. ננסה כעת להראות את המתווה הכללי שהיהדות מציגה בנושא.

כלכלה יהודית 

נקדים ונאמר, שגם עקרונות הכלכלה היהודית נגזרים מיחסה לאלוהים. התבוננות בתורה מגלה שמרב העקרונות הכלכליים הפרוסים בה קשורים לעקרונות תיאולוגיים הנובעים מהיחס של ה' למציאות. למשל, בצווי על שמיטת קרקעות נכתב "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ"; ובמצוות שחרור עבדים נכתב "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". אחרי שנעמוד על עקרונות אלו נציג את התפיסה הכלכלית היהודית, ולאחר מכן נראה כיצד היא נגזרת מיחסה המיוחד לאלוהיה.

 

המחאה החברתית של שנת 2011 ביטאה חוסר שביעות רצון מיוקר המחיה והקשיים שיצרה השיטה הכלכלית הנוכחית בישראל. יש לשאוף למודל כלכלי המתאים לטבעה המיוחד של החברה הישראלית[8].

(התמונה נוצרה על ידי meowArt ופורסמה תחת חובת ייחוס CC BY-SA 2.0) 


מטרתנו היא לשרטט כאלטרנטיבה לשתי הגישות הראשונות את המודל הכלכלי שעולה מהתורה, ולהראות כיצד הוא נגזר מהכרת אלוהים היהודית. אולם זוהי משימה שאינה פשוטה. התבוננות בעקרונות הכלכליים שהתורה מתווה מלמדת שיש בהם צדדים הדומים לקפיטליזם, ואילו צדדים אחרים דומים דווקא לקומוניזם. נציג את הצדדים השונים, ואח"כ נסביר מדוע המודל הכלכלי של התורה מכיל את שני ההיבטים הללו.

מעמדו של היחיד ביהדות 

במערכת הכלכלית שעולה מהתורה ישנם מרכיבים רבים הדומים לגישה הקפיטליסטית. התורה מתירה לאדם לצבור רכוש פרטי, לסחור ולהפיק רווחים מכספו. היא אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, היא מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכותו של אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו.

התורה אינה מצפה לשוויון כלכלי מוחלט ולביטול הפערים הכלכליים בחברה. מציאותם של הלוי, הגר, היתום והאלמנה הנזקקים לתמיכה הינה עובדה קיימת בחברה, כפי שקבעה התורה: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"[9] הגמרא מספרת על טורנוסרופוס ששואל את ר' עקיבא: "אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?". השיב לו רבי עקיבא: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גהינום".[10] עולה מדבריו הכרה בקיומם של פערים כלכליים, שגם אם אינם רצויים, יש בהם פוטנציאל לתיקון מידותיו של האדם בכך שיסייע לעניים.

 במסכת אבות[11] דנה המשנה בארבע מידות המצויות באדם. המשנה קובעת שהמידה "שלי שלך ושלך שלי" היא מידתו של "עם הארץ". משנה זו מהווה דחייה מובהקת של הגישה קומוניסטית. חכמנו סברו שביטול הבעלות הפרטית מנוגדת לטבע האנושי. יתרה מזאת, הם סוברים שבעלות פרטית משמעה אחריות, הכוללת חובות וזכויות, שאין לה קיום במסגרת קולקטיבית.[12] 

לקיחת אחריות אישית מעוגנת היטב במסורת היהודית. לדוגמא, קובע רבי עקיבא: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות"[13]; עוד קובע התלמוד: "לעולם ישכיר עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות"[14]; וכן: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים".[15] קביעות אלו מטילות על האדם את האחריות למעשיו. 

בתורה יש יחס חיובי לצבירת הון. הקב"ה ברך את אבותינו לא רק בברכות רוחניות אלא גם בעושר גדול. חז"ל אמרו שהעני חשוב כמת. הם קבעו שבשביל להגיע לדרגה רוחנית נשגבה צריך להיות מבוסס כלכלית; אחד התנאים שנצרכים לנבואה הוא העושר. ברגע השיא של היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום הכיפורים, יוצא הכהן הגדול מן המקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים, ונושא תפילה שמוקדשת ברובה דווקא לענייני פרנסה. מכל אלה ניתן ללמוד בברור שפעילות כלכלית-מסחרית אינה פסולה או מגונה, להפך, היא המאפשרת לאדם לבצע את שליחותו בעולם. רעיונות אלו תואמים היטב למודל הקפיטליסטי אך לא לזה הקומוניסטי.

הצגנו  צדדים בהם היהדות מצודדת בגישה הקפיטליסטית, כעת נציג צדדים בהם היא מצודדת דווקא בשיטה הדומה לזו הקומוניסטית.

מעמדה של המדינה ביהדות

פעם בשבע שנים, מפקיעה התורה את הבעלות הפרטית על כל השדות, והם נעשים, במובנים רבים, נחלת הכלל. בשנת שמיטה אסור לבעל השדה לנטוע, לגזום או לעשות כל עבודה חקלאית אחרת המבטאת בעלות על השדה. גם מה שגדל מעצמו אינו של הבעלים; בשביעית התוצרת החקלאית כולה מופקרת לכל. הבעלים יכולים לקחת חלק מן היבול שבשדה בדיוק כפי שיכולים לעשות גם כל שאר העובדים, החברים, השכנים וכל זר אחר. הקביעה שהקרקע אינה של היחיד מזכירה גישה קומוניסטית.

מצווה נוספת המזכירה גישה קומוניסטית היא מצוות שמיטת כספים. אחת לשבע שנים התורה מצווה כל איש ישראל להשמיט ולוותר על כל החובות שאחיו היהודים חייבים לו, שנאמר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".[16] מצווה זו נוהגת גם בהלוואות  של עשירים[17], ובכך היא מלמדת את האדם שהרכוש אינו לגמרי שלו ולכן בזמנים מסוימים הוא חייב לשמוט את החוב מיסודו. מצווה זו מקרינה על הדרך בה החברה מתייחסת לרכוש גם בכל שאר השנים.

מצווה נוספת שיוצרת שוויון ברכוש היא מצוות היובל. אחת לחמישים שנה חוזרות רוב הקרקעות לבעליהן המקוריים. מכיוון שהחלוקה הראשונית נעשתה באופן שוויוני, גם לאחר שנים מתחלקות הקרקעות בצורה יחסית שווה.[18] זמן החזרת הקרקעות נעשית בסמיכות לשמיטת הכספים, כך ששתי המצוות יחד מאפשרות לכל אחד להשתמט מחובותיו ולקבל במקביל קרקע שתאפשר לו לחזור לשוק העבודה.

מצוות היובל טומנת בחובה הבנה שיצירת תשתית שוויונית של משאבים, כגון באמצעות חלוקת הנחלות בארץ ישראל, אינה ערובה להמשך קיומו של השוויון, שהרי יכולתו של הפרט, כישרונו האישי ונסיבות חייו, עשויים להביא לידי אי-שוויון. התורה אינה מבטלת את הזכות לצבירת הון, אך היא מבוצעת אחת לחמישים שנה "RESTART" לרכוש ולקרקעות, ובכך היא מתחילה את המרוץ אחר צבירת ההון מנקודת מוצא שוויונית יותר. עיקרון זה רחוק מאוד מעולמו של הקפיטליסט.

בנוסף לכל אלו התורה אוסרת לקחת ריבית מהלוואות שאנו נותנים לאחינו, כלומר היא קובעת שעל אף שהרכוש הגיע לידינו, אסור לנו להשתמש בו בלי חמלה. מבחינה מוסרית, הכסף שנמצא בידינו אינו שלנו בלבד, וממילא איננו רשאים לגבות ריבית עבור מה שנתן לנו הקב"ה לצורכנו, אלא לסייע בו לזולתנו. רעיון זה אינו אחד מעקרונות המשק הקפיטליסטי.

כלכלה ואמונה ישראלית

ראינו שהמודל הכלכלי של היהדות אינו קפיטליסטי ואינו קומוניסטי - הוא משלב בתוכו מאפיינים המזכירים את שני המודלים. כיצד הוא עושה זאת ומדוע?

כפי שכתבנו לעיל, גם הכלכלה היהודית נגזרת מיחסה לאלוהים. אולם היהדות אינה מגדירה את אלוהים, ולכן היא מסוגלת לתת מקום לכל הערכים השונים. מכיוון שכך, הערכים שנראים כהופכיים מתגלים בה בהרמוניה נפלאה.

התפיסה הקפיטליסטית וגם זו הקומוניסטית נגזרת מהכרת אלוהים מגושמת, ולכן שתיהן יוצרות תפיסות כלכליות שנותנות מקום לערכים מסוימים בלבד. הכרת אלוהים הקומוניסטית מחזקת את ערך השוויון אך שוכחת את ערך החירות והאחריות, ואילו הקפיטליסטית מחזקת את החירות אך שוכחת את השוויון. לעומת זאת הכלכלה היהודית משתקפת ממה שהוא מעל ומעבר, ולכן היא מסוגלת לתת מקום לערכים כולם.

מצד אחד לכולנו צלם אלוהים משותף, כולנו מהווים גילויים שונים של מקור אחד, כולנו כ"אברים" של נשמה אחת; לכן לכולנו זכויות שוות, ולכולנו צריך להיות חלק שווה בקרקעות ובהון. מאידך גיסא, על אף שביסוד כולנו מהווים גילויים של מקור אחד, יש מקום לביטוי הייחודי של ההופעות השונות. צלם אלוהים שבנו מתגלה באופנים שונים, ולכן יש מקום לפער בכמות ההון שיקבל כל אחד. יתירה מזו, הצלם שבנו בא לידי ביטוי קודם כול בבחירה החופשית שלנו, ולכן האחריות למצבנו הכלכלי מוטלת קודם כול על עצמנו. אדם מוכשר שיעבוד בחריצות ירוויח, ואילו המתעצל יפסיד.

היהדות מציגה שיטה כלכלית המתפארת בטוב שבשני העולמות – מצד אחד קיימת נקודת שוויון יסודית לכלל האזרחים ולכן לכולם מגיעה הזדמנות, ומצד שני התורה נותנת ביטוי ליוזמה החופשית, ומייצרת שוק בלתי כבול, המאפשר לכל אחד להצליח באופן יחסי למאמציו ולכישרונותיו.

בימינו עוד לא הבשילה המציאות למערכת הכלכלית שמציעה התורה, ואולם בעתיד מערכת זו תהיה אור לגויים כולם. ההבנה שכל העקרונות התיאולוגיים נגזרים מיחס למה שהוא למעלה מכול תאפשר למערכת הכלכלית העולמית לתת ביטוי עמוק לכל הערכים כולם. המודל שיוצג יהיה אלטרנטיבה ראויה למודלים הקיימים כיום, וימגר את המאבק הנצחי שבין השמאל והימין הכלכלי.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "תפיסה כלכלית לאור אמונת הייחוד" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] "בחירה" בדגש, יש חלשים נכים וזקנים שמבחינה אובייקטיבית אינם מסוגלים לכלכל את עצמם, לא עליהם אנו מדברים.

[2] הפילוסוף היהודי-אמריקאי מייקל וולצר עסק בנושא זה בספרו "ספירות של צדק" (Spheres of Justice – 1983). אגב, בספריו הרבים ובעיקר בספר "בצלו של אלוהים" עסוק וולצר ביחס שבין פוליטיקה לאמונת אלוהים. הוא קובע שבתנ"ך המנהיג חוסה בצילו של אלוהים, דבר שהוא מתנגד לו. לעומת תפיסת התנ"ך טוען וולצר שהפוליטיקה היא נחלת האדם ואסור לה להיות כפופה לרצונו של אלוהים. אין ספק שטענותיו נגזרות מקריאה נוצרית חילונית של התנ"ך, לפיה אלוהים כאין סוף לא מאפשר לאדם למשול בחייו. לעומת זאת אמונת התנ"ך מלמדת שהאדם יכול לחיות חיים שלמים ומלאים רק בצלו של אלוהים. 

[3] במדינות רבות קיימות עמדות סוציאליסטיות שנמצאות בין הקפיטליזם לקומוניזם. מכיוון שמטרת הדיון היא להציג את הגישה היהודית, נוח יותר לדון בגישות הקיצוניות, ולכן אנו נתרכז ברעיון הקומוניסטי.

[4] גישות שמאמינות בבעלות ציבורית ומשותפת על אמצעי הייצור.

[5]  Feudalism.

[6]  Vassal: פקידים ואנשי ברית של האצילים.

[7] מקסימיליאן קארל אמיל ובר (בגרמנית: Maximilian Carl Emil Weber; ‏21 באפריל 1864 - 14 ביוני 1920) היה כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני. בחיבורו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" The Protestant Ethic and The Spirit of Capitalism-1905)") עסק ובר בקשר שבין אמונות האלוהים  הפרוטסטנטית לשוק הקפיטליסטי.

[8] באופן כללי אפשר לומר שהמשק של החברה חייב להיות תואם לתפיסות העולם שלה. לחברה שמעמידה את האינדיבידואל במרכז יתאים משק שונה מלחברה שמעמידה את הכלל במרכז. כאשר המודל הכלכלי של החברה תואם את תפיסות העולם שלה הכלכלה תתפתח והמודל הכלכלי יביא לחברה אושר ועושר, לעומת זאת במצב בו המודל הכלכלי של החברה אינו תואם לערכים שלה ייווצרו בה קונפליקטים ואכזבות ציבוריות שישתקפו בסופו של דבר בעוצמתו של המשק הכלכלי. בבסיס הכתיבה עומדת ההנחה שעקרונות של התורה הישראלית חבויים בתוך התרבות הישראלית ולכן המודל שהתורה מציעה מתאים לנו, ובכוחו לחזק את הכלכלה שלנו.

[9] דברים טו, יא.

[10] בבא בתרא י, א.

[11] פרק ה משנה י.

[12] מידת "שלי שלך ושלך שלך - חסיד" אינה מכוונת לנטישת הרכוש הפרטי, אלא לוויתור על טענות כלפי אחרים, אף שמבחינה משפטית אין חיוב לכך. ביטויו המעשי בכלל : "זה נהנה וזה אינו חסר".

[13] שבת, קיח, א.

[14] בבא בתרא, קי, א.

[15] ברכות ח, א.

[16] דברים טו, א-ב.

[17] על אף שהלוואה של עשיר נשמטת, אין רוח חכמים נוחה מעשיר שלא משיב הלוואתו.

[18] בשבע השנים שבהם נכנסו ישראל לארץ חולקה הארץ לנחלות. אע"פ שנחלות אלו אינן שוות לגמרי בגודלם נראה שהן שוות פחות או יותר באיכותן. שבט יהודה למשל זכה לנחלה גדולה אך מדברית ואילו שבט אשר זכה לנחלה קטנה יותר אך באזור מניב. ביובל חוזרים הקרקעות ליורשים של הנחלות הראשונות ומשם הן מתחלקות כפי שעובר בירושה. אע"פ שהחלוקה הראשונית הייתה פחות או יותר שווה, שבטים שבהם היו משפחות מרובות ילדים יקבלו נחלות קטנות יותר משבטים בהם היו משפחות עם מספר ילדים נמוך זאת משום ששבטים שזכו לריבוי ילודה יחלקו את הנחלות למספר רב יותר של יורשים. עם זאת מכיוון שהחלוקה של הקרקעות נעשית לפי משפחות ולא לפי הון ורכישות, חלוקה זו תשאיר לכל אחד חלק ונחלה, דבר שמאפשר לכולם לחזור לשוק העבודה.



הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.