הנשמה ועתיד התרבות


מאת שחר פרידמן

היסוד של התרבות ההומניסטית, שאנו חיים בתוכה, הוא שכל אדם "נברא בצלם" וזכאי לכבוד מעצם היותו אדם. אם אין הכרה ביסוד שכזה, שאר התרבות והפעילות האנושית הן ריקות וחסרות פשר. חברה שכזאת עשויה לטפח מאוד את חירות הפעולה של האינדיבידואל, אבל בפועל היא לא מכירה במשמעותו העמוקה. חברה שלא מכירה בנשמה או בכבוד הפנימי, נפעלת מתוך השכבות החיצוניות של הנפש, והיא אוטמת את עיניהם של החיים בה כלפי הממד הפנימי שלהם.

הרצון להתקדמות בחברה שכזו נובע רק מהתנצחות, שתלטנות וניסיון להשיג נתח גדול מהחיים – גם על חשבון אחרים. הערך נמדד באופן כמותי, לפי מה שאחרים רואים ומחשיבים. הרצון לידע הוא מכני ותועלתני. גם בבקשת אהבה וקשר, הממדים המניפולטיביים והנזקקים מטרפדים את הקשר. החיפוש אחרי מילוי ייעשה על ידי הנאות חיצוניות, "אורות" נגישים קצרי-מועד, שלא ממלאים את הבור אלא מגדילים את החסר ומעמיסים רעלים. אין שום תכלית שתיתן מענה לצמא הנוראי שלנו למשמעות, והוא עשוי להתפרץ באנומליות שונות.

הנשמה היא המושא של כל תרבות באשר היא. בנשמה נמצא כל מה שמייחד את האדם כאדם – השכל, הדיבור, ההתקשרות, המוסר, וגם המדרגות הרוחניות שמעבר למה שאנחנו רגילים אליו היום. מטרתה של התרבות היא לטפח את אותם חלקים עדינים, גבוהים ומוארים, לתת להם ביטוי ולבנות מסגרת שבה הם ימשלו בחיים. מעבר לתכלית הזאת, "תרבות" היא מילה ריקה.

אולם  ה"תרבות" היום אינה הולכת בכיוון הזה. החברה המודרנית אינה מכירה בנשמה. למרות שהיא נושאת בפיה את מושגי צלם האדם וכבוד האדם, יש גבול נמוך מאוד לאור ולפלא שהיא מייחסת לקיום האנושי. מדעי המוח, הביולוגיה, הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, התנועות האקולוגיות, מדעי המחשב והבינה המלאכותית, כולן הולכות יחד לקראת כפירה באדם. גם התרבות הפופולרית, שמחנכת אותנו דרך סמלים וחיקוי, מדגישה בסך הכללי את הממד השטותי, היצרי או העגום של החיים.

כל עוד צלם אלוהים שבאדם הוא אמירה ללא כיסוי, אין כל ערובה לכך שהיא תימשך גם לאורך התקופות הבאות. זוהי סכנה לאנושות לא פחות מאשר ההתחממות הגלובלית ופצצות הגרעין. אנושות שתמשיך להתקיים אך ללא הממד ה"אנושי" שלה, היא בעצם מות האנושות, ועשויה גם להוביל לשם בפועל.

התורה בעיקרה היא התרבות של הנשמה. היא מתחילה מהקביעה שהנשמה קיימת כישות אונטולוגית בפועל, ושהעולם כולו אינו חומר ריק, אלא עומדת מאחוריו אישיות רוחנית – ה'.

כל אות של התורה, הגמרא והשולחן ערוך, כל מאמר בחסידות ובזוהר, הם חלק מההבנייה של חיים אנושיים מלאים, עמוקים וראויים לשמם, בחיי היחיד ואצל הכלל, מתוך ביטויה של הרוחניות הקיימת בעולם. עצם המודוס היהודי הוא עמידה מול העולם והאל מתוך חתירה לממד הפנימי ולעומק הלב.

לעתיד לבוא התרבות האנושית תפתח את אוזניה לשירת הקודש של הנשמה ולזעקה האיומה של העדרה, ואז יהיה אפשר לבסס תרבות עולמית מודרנית, נאורה ומשוכללת על בסיס חדש. תורת ישראל תהיה מורת הדרך לעולם חדש. גם היום אפשר לרתום את העולם המערבי המתפורר ולבנות על גביו את תרבות הנשמה. כבר עכשיו, בסוגיות כמו ליברליזם ושמרנות, אתאיזם ואסלאם, מדינה ומשפחה, ניתן להשמיע את קולה. 

אולם העולם הדתי המצוי היום שרוי בתרדמה. יש בו דיבורים על נשמה, אולם האם יש להם גיבוי בפועל?

האם העולם הדתי מטפח את הפנימיות של חניכיו? האם הוא מלמד אותם להקשיב לעצמם, לקבל החלטות ממקום בוגר וגבוה, למצוא בתוך עצמם את האור והפלא?

העולם הדתי מושתת מעיקרו על חובות. חובות הלכתיות מעשיות, חובות כלפי סמכויות כגון מורים ורבנים, חובות במה להאמין, מה לחשוב, מה להגיד. אולם כשחובות אלו מנותקות ממגע ממשי בעולם הפנימי, הן הופכות בעצמן לחלק מן הבעיה. האדם עצמו נקבר מתחת לחובות ההלכתיות והחברתיות, בדיוק כמו שהיה נקבר תחת התאוות החיצוניות – וכנראה שגם וגם. האם העולם הדתי מחנך אותי לחשוב מי אני, מה אני רוצה, במה אני חפץ באמת? האם הוא מלמד אותי לחפש את המקום שבו אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות? האם הוא מדרבן אותי לקחת אחריות על חיי? נראה שלא.

החינוך הדתי דואג לשני דברים: הצטיינות בהישגים, ושחניכיו יצאו דתיים. "יצאו דתיים", כלומר משויכים סוציולוגית למגזר שלנו ושומרים על הנורמה ההלכתית. אין אפילו דגש רב כל כך על האמונה, על השאלה האם אני יודע לפני מי אני עומד, האם אני פוגש אותו בחיי בפועל. לכן היחס כלפי ההלכה הוא אינסטרומנטלי – אני מקיים כי 'צריך', כמו שעושים עבודות בית. או שאני קולט שזה חסר ערך ונמאס לי מזה ואני כבר לא מקיים.

אם ברצוננו לתקן את עצמנו, ומתוך כך לתקן את העולם, עלינו לשים דגש מחודש על הנשמה: על פנימיותו של האדם עצמו ועל האופן שבו הדת נחווית מתוך עולמו.

גם היחס לאלוהים צריך להשתנות. כשאני מנותק מהנשמה שלי, המושג "אלוהים" נתפס אצלי בכלי השכל, ואז הוא נראה כאובייקט גדול ונפרד. האובייקט הזה מייצר אנטגוניזם, מכיוון שכמה שיהיה גדול – הרי שהוא מגביל אותי. בכל מקרה אין צורך להתייחס אליו יתר על המידה, וככל שאני מפעיל את מקומו בחיי – אני מרגיש ממנו חוסר נחת גובר. כל שכן לגבי יהודי שומר מצוות, שאלוהים מטיל עליו חובות ומאיים בעונש, ואצל רבים מאוד נתפס כרודן אכזרי רודף כבוד, גם אם אנחנו לא מודים בכך.

לעומת זאת, ככל שאדם חווה את הנשמה שלו ומזהה את עצמו איתה, הוא מרגיש את אלוהים מתוך עצמו, מכיוון שהנשמה היא חלק מאלוהים והיא רגישה לקיומו. המחשבה על אלוהים מרגשת אותו, הוא חפץ לעסוק בו כמה שיותר, והוא מוצא דרכי מחשבה להעשיר בהן את ההשגה האלוהית שלו.

כך גם לגבי המצוות. הדת עצמה לא צריכה להשתנות, אולם עלינו לשנות את היחס שלנו כלפיה.  התחושה של המצוות כחובות כפויות נובעת מריחוק מההזדהות איתן. ככל שאני קרוב לנשמה ולאלוהים, המצוות הופכות להיות ביטוי של זה וחלק מזה. גם אם איני מבין את טעמן, אני חי בתוך הקשר שבו יש להן משמעות, וכך הן משמחות אותנו. אני מכיר כמה אנשים שחיי ההלכה בשבילם הם גן פורח, שמחה ואושר מכל סעיף ומכל מצווה. בניגוד לזאת, רבים מאיתנו, ואולי הרוב, חווים את ההלכה כחובה מנותקת או מכאיבה. עלינו למצוא מחדש את הדרך להתייחס אליה נכון.  

אך ראש לכל עלינו לחפש את עצמנו. מי אני? היכן אני פועל מתוך היגררות, והיכן אני פועל מתוך בחירה? מה הם הרצונות העמוקים ביותר שלי, ועד כמה אני בא איתם במגע במהלך חיי? האם הקשרים שלי עם האנשים הקרובים לי משקפים כראוי את מקומם בחיי? ומה אני עושה כשזה לא מצליח? כיצד אני מכלכל את חיי?

מכיוון שדרך כלל אין היום חברה או חינוך שמלמדים אותנו את הדברים האלה, עלינו לצאת למסע אישי כל אחד לעצמו. ככל שנצליח להתמיד בדרך, חיינו יהיו מקור ברכה לאנשים שנבוא עמם במגע, ובסיס לעולם האחר. ואולי בעתיד יתפתחו ממסדים וממשקים לפרוייקט הזה. "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.