אינה מצווה - ועושה: חיוב ופטור של נשים במצוות



בחרו סגנון מאמר:

מאת הרבנית נוית צדיק



ערך השוויון בעולם המודרני המערבי הוא אחד הערכים העליונים. רבים מאיתנו מאמינים ש"כל בני אדם נבראו שווים", כלשון הנוסח במגילת העצמאות האמריקנית. שוויון הזדמנויות בעבודה ובלימודים, שוויון ביחסים בין אישיים בין איש לאשה בנישואים, ושוויון בכל תחום בחיים. גם בתורה יש אמירות שמהוות תשתית לאמונה שכל בני אדם שווים. אולם מאז שהתברכנו בערך השוויון בעולם מסביב, קשה לנו להתמודד עם חוסר השוויון בין איש לאישה בתחומים רבים ביהדות.

במאמר זה ברצוני להתייחס באופן ספציפי יותר לשוויון בין המגדרים. לפעמים קיימת נטייה להכליל בקטגוריה אחת כמה עניינים שנראים כסותרים את ערך השוויון בין המינים, עד שנראה שהתורה וחז"ל מפלים לרעה חמישים אחוז מהאוכלוסייה. לא תמיד מה שנדמה לנו במבט ראשון כחוסר שוויון, הוא אכן כזה בהסתכלות עמוקה יותר. לכן חשוב להפריד נושאים ולבחון כל מקרה לגופו. במאמר זה אבחן את מעמדה של האישה ביחס לקיום מצוות, ואת עמדת ההלכה שפוטרת את הנשים מחלק מהמצוות.   

פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן

באופן כללי, נשים וגברים שווים ביחס לדינים ומצוות בתורה. כך אמרו חז"ל במסכת קידושין (דף לה עמוד א):

תנא דבי ר' ישמעאל, אמר קרא: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. דבי רבי אליעזר תנא, אמר קרא: אשר תשים לפניהם, השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. דבי חזקיה תנא, אמר קרא והמית איש או אשה, השווה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה.

עם זאת, ישנן מצוות שהתורה פטרה נשים מחובת קיומן. כך מפרשים חז"ל שמדין תורה נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (קידושין פרק א משנה ז):

כל מצות עשה שהזמן גרמה, אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמה בין שלא הזמן גרמה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים.

לפי המשנה במסכת קידושין, נשים חייבות במצוות לא תעשה בין אם הן תלויות בזמן ובין אם לאו. כמו כן נשים חייבות במצוות עשה שחיובן אינו תלוי בזמן. יוצאות מכלל זה מצוות בל תשחית ובל תקיף, שהן מצוות שקשורות להורדת שער במקומות שונים בראש, מכיוון שאין לנשים זקן, אין הן חייבות במצוות אלה[1]. כמו כן, אשת כהן ובת כהן אינן חייבות להיזהר מטומאת מת, ורק כהנים זכרים אסורים להיטמא למתים מלבד שבעת קרוביהם. 

הגמרא לא מסבירה את טעם הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, אלא רק את המקור לפטור. רבים מהראשונים והאחרונים הציעו הצעות שונות לסיבת הפטור של נשים ממצוות אלה[2]. 

הזכות לבחור וחובת הכפייה 

לא רק ערך השוויון הוא בעל חשיבות רבה בעולם המודרני, אלא גם זכות הבחירה. הדבר המייחד את האדם הוא היכולת שלו לבחור את מעשיו לפי שיקולים שכליים. כבר בתורה רואים את הדגש על היכולת והחובה של האדם לבחור ולקחת אחריות על מעשיו ובחירתו (דברים ל):

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. 

 אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם.

הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. 

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

גם חז"ל הדגישו במקומות רבים את היכולת של האדם לבחור:

רבי עקיבא אומר: הכל צפוי והרשות נתונה.[3]

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.[4]

בדרך שאדם הולך מוליכים אותו.[5]

אונס רחמנא פטריה.[6]

יש עוד דוגמאות רבות בתורה ובחז"ל שמשתמע מהן שאדם שולט ובוחר את מעשיו. 

נשאלת השאלה: מה עדיף - לעשות את הטוב מתוך הכרח, או לבחור בלב שלם בעצמך לעשות את הטוב? 

הורה שמבקש מילד לסדר את חדרו, והילד מציית ואכן עושה זאת, הילד ראוי לשבח על כך שהקשיב להורה. אך ילד שהחליט מעצמו לסדר את חדרו, מתוך ידיעה שהדבר טוב לו ולמשפחתו ויגרום שמחה להוריו - בדרך כלל מקבל תוספת שבח מהוריו. בדומה לכך, כאשר אדם עושה דבר שהוא מחויב לעשות, הוא בדרך כלל נחשב צייתן אך לא צדיק גדול, ואילו אדם שמתנדב לעשות דבר שאין הוא מחויב בו, נחשב לצדיק שעשה מעל ומעבר לחיובו.

כך גם לגבי מצוות. באופן אינטואיטיבי, היינו נוטים לומר שאדם העושה מצוות למרות שאינו מחויב, לכאורה אמור להיות ראוי לשבחים ושכר גדולים יותר מאדם העושה מצוות מתוך חיוב.

כך הניח בתחילה גם רב יוסף בגמרא (קידושין דף לא ע"א):

אמר רב יוסף: מריש הוא אמינא, מאן דהוה אמר לי הלכה כרבי יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מיפקידנא והא עבידנא. השתא דשמעיתא להא דאמר רבי חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה, עבידנא יומא טבא לרבנן.

(תרגום: בתחילה אמרתי, מי שיאמר לי שהלכה כרבי יהודה שאמר שעיוור פטור מכל המצוות, אני אעשה יום טוב לחכמים, שהרי אני לא מצווה ולמרות זאת עושה מצוות. עכשיו ששמעתי מה שאמר רבי חנינא שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מי שיאמר לי שאין הלכה כרבי יהודה, אני אעשה יום טוב לחכמים.

רב יוסף היה עיוור. לפי רבי יהודה, עיוורים פטורים מכל המצוות בתורה. בתחילה, שמח רב יוסף על דברי רבי יהודה ורצה שיקבעו הלכה כמותו. רב יוסף חשב לעשות "יום טוב לחכמים" (סעודת רעים על השמחה) כיוון שסבר שעשיית המצוות בלי להיות מחויב בהם היא דרגה עליונה יותר של עשייתן. לאחר זמן, שמע רב יוסף את קביעתו וסברתו של רבי חנינא שדווקא מי שמצווה לעשות מצווה מקבל שכר גדול יותר מאדם שאינו מצווה בדבר, ולכן החליט רב יוסף לעשות "יום טוב לחכמים" למי שיקבע שאין הלכה כרבי יהודה.

אם כן, כפי שציינו, הנטייה הראשונית היא לחשוב שאדם שמחליט לעשות מעשה טוב מרצונו החופשי, גם כאשר אינו מצווה בדבר, נמצא ברמה גבוהה יותר מאשר אדם שעושה דבר שמוכרח לעשותו. כך גם אומר הר"ן בדרשותיו:


באמת שראוי שיקבלו ישראל שכר גדול על מה שיקבלו הם מעצמם ברצונם, מאשר יצוום ויעשוהו בעל כרחם [7]. 

אחת מהסיבות למחשבה הראשונית הזו של רב יוסף ושל רבים מאתנו, היא ההבדל באופן שבו האדם יעשה את המצווה. הדעת נותנת שמי שעושה מצווה מבלי להיות מחויב בכך, יבצע אותה באופן שלם ומהודר יותר ממי שעושה מתוך הכרח. אם נחזור למשל הקודם, ההנחה היא שילד שמסדר את חדרו מרצונו החופשי וללא בקשת הוריו, יסדר באופן יסודי יותר ויפה יותר מאשר ילד שמסדר את חדרו כדי לצאת ידי חובת ההורים. עוד הדעת נותנת שמי שעושה מיוזמתו ורצונו, פועל מתוך אהבה, ואילו מי שמבצע תפקיד או מצווה בגלל שציוו עליו, ומרגיש מאוים אם אינו עושה, עושה מתוך יראת עונש ולא מתוך אהבה גרידא.

אך רבי חנינא חידש שדווקא אדם שעושה מצווה שהוא מחויב לעשותה, שכרו גדול יותר מאשר מי שעושה מצווה שאינו מחויב בה. רבו ההסברים לדברי רבי חנינא[8]. התוספות במסכת קידושין[9] מסבירים שמי שאינו מצווה בדבר נחשב כאדם שיש לו פת בסלו, כי הוא יכול בכל עת שירצה להניח את המצווה ולא לעשות אותה. עצם הידיעה הזו מרגיעה אותו, ולכן הקושי לבצע את המצווה קטן יותר מאשר הקושי של האדם שיודע שאין לו ברירה אלא לעשות. 

הדים לגישה הראשונה, לפיה גדול האדם שבוחר לעשות ממי שמוכרח, רואים במדרש מפורסם אצל חז"ל על קבלת התורה על ידי עם ישראל. במדרש, המבוסס על הפסוק "נעשה ונשמע", מסופר שהקב"ה הלך לכל אומה ולשון ושאל אם הם מעוניינים לקבל את התורה. כל עם ועם שאלו את הקב"ה מה כתוב בתורה כדי להחליט אם הם רוצים לשנות את אורח חייהם לפיה. בסופו של דבר, העמים האחרים סירבו כיוון שאיסורי התורה היו מקשים עליהם להמשיך באורח חייהם. רק עם ישראל קיבלו מרצון את התורה גם בלי לבחון מה כתוב בה. המדרש מסיים:

"וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע, פתח ואמר אנכי ה' אלהיך [10]."

עם ישראל מחליטים לקבל את התורה ללא תנאים, ולא שואלים מראש מה כתוב בתורה. אך גם קבלת עם ישראל את התורה לפי המדרש הזה, הייתה לגמרי מתוך בחירה. 

לפי המדרש נראה שהאידיאל הוא לקבל את המצוות מתוך בחירה מוחלטת. לכאורה, עם ישראל יכלו לא לקבל את התורה, כמו שאר העמים. החלטתם לקבל על עצמם עול תורה ומצוות מבחירתם היא שראויה לשבחים גדולים ועושה את עם ישראל לעם כל כך מיוחד.

בניגוד לכך, במדרשים אחרים מופיעה גישה דומה לזו של רבי חנינא, לפיה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

"ד"א ויתיצבו בתחתית ההר - מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה מוטב, ואם לאו כאן תהא קבורתכם. באותה שעה געו כולם ושפכו לבם כמים בתשובה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"[11]

בניגוד למדרש הקודם, בו נראה שבני ישראל  קיבלו את התורה מתוך בחירה גמורה, לפי המדרש הזה בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" מתוך הכרח וכפייה. אמנם הקב"ה שאל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה, אך השאלה נשאלה כאשר הר מרחף מעל ראשם כאיום גמור שאם במקרה לא יסכימו לקבל את התורה - הם ימותו מתחת להר. המדרש הזה מבטל לכאורה את הבחירה של עם ישראל בקבלת התורה, והופך את קבלתם להיות מתוך אונס גמור.  

איך משלבים בין שתי הגישות הללו? ניתן למצוא היגיון בשתיהן. קבלה מתוך בחירה היא קבלה מתוך אהבה ורצון אמתי לעשות משהו. מאידך גיסא, קבלה מתוך הכרח היא קבלה של ביטול העצמי עבור רצון אחר בידיעה שחייבים לבצע עד הסוף.

את הסתירה לכאורה בין המדרשים מיישב המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל פרק לב:

אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו. ואם לא היינו רוצים, לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה. כי התורה כל העולם תלוי בה. ואם לא היתה התורה, היה העולם חוזר לתהו ובהו (שבת פח א). ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה, שלא יחזיר העולם לתהו ובהו.... 

ובזה די לבאר כי התורה לישראל ברצון מצד עצמםאבל הכרחי היה להם מצד השם יתברךכאשר ראוי לכל הדברים אשר הם שלמות העולם, שראוי שיהיה מוכרח ואינו אפשרי, כמו שהתבאר.

המהר"ל מסביר שאין זו מעלה לתת בחירה. להיפך, כהורים אנו מכריחים ילדים כאשר הדבר הוא חשוב, ונותנים בחירה כאשר לא מאד אכפת לנו. רובנו לא שואלים ילד אם הוא רוצה לחגור חגורה ברכב או להחזיק לנו את היד כאשר חוצים את הכביש. על פי רוב, נותנים לילד בחירה בדברים שפחות משמעותיים להורה -  האם הוא מעדיף לאכול גלידה בטעם שוקולד או בטעם וניל, איזו פיג'מה הוא רוצה ללבוש ולאיזה חוג הוא רוצה ללכת. 

כך, לפי המהר"ל, נוהג גם הקב"ה. הוא לא יכול היה לתת בחירה אמתית לעם ישראל אם לקבל את התורה, כיוון שכל העולם היה תלוי בקבלת התורה על ידי ישראל,[12] ולא נותנים בחירה בדברים הכרחיים. אלא שהקב"ה אמנם כפה על עם ישראל לקבל את התורה, אבל מצד העם הם בחרו לקבלה. בהמשך למשל של הילד, אמנם לא שואלים ילד אם הוא רוצה לתת לנו יד בחציית הכביש, אבל הילד יכול לבחור לתת לנו את היד בשמחה או שנצטרך לקחת אותה בכוח. עם ישראל אמנם היו חייבים לקבל את התורה מצדו של הקב"ה, אבל מצדנו כעם בחרנו לקבל את התורה מרצון[13]. 

העם מקבל את התורה בשלמות

איך ניתן לשמור את האיזון הזה של קבלת התורה מתוך רצון אך גם מתוך בחירה לאורך הדורות? 

עם ישראל מורכב מגברים ונשים כאחד, וכל מין הוא בערך חמישים אחוז מהעם. הפתרון הוא שחלק מהעם יקבלו את המצוות מתוך הכרח, וחלקם מתוך יותר רצון ובחירה, וכך נוצרת תמונה שלמה של עם אחד שמקבל את התורה בהכרח מצדו של הקב"ה, אך מצדנו אנו מתוך רצון.

לפי ההבנה הזאת יוצא, שלמרות שנשים אינן חייבות לקיים מצוות מסוימות, נכון יותר שיקיימו מצוות אלו, כי רק כך מקבלים תמונה שלמה של עם הבוחר כל יום לקיים מצוות שאין הוא מחויב בהן. כלומר, כדי לקבל את התורה והמצוות מתוך הכרח (כיוון שהדבר חשוב לקב"ה ולקיום העולם) אך גם מתוך בחירה ורצון מצדם של עם ישראל (כדי שעשיית המצוות תהיה מתוך בחירה ורצון), צריך שהעם כעם יהיו מחויבים אך גם בוחרים. 

יוצא אפוא, שהטוב ביותר הוא שבכל מקום שניתן, גברים ונשים כאחד יקיימו את כל המצוות, וכעם נקבל על עצמנו ברצון ובהכרח.

ואם נשאל, מדוע חלוקה מגדרית? הרי היה ניתן לחלק אחרת את העם (לפי שבטים למשל או משהו אחר). התשובה היא, שהחלוקה המגדרית נשמרת פחות או יותר שווה (50%-50%) ולאורך כל הדורות (גם אחרי שכבר אין חלוקה לשבטים או משפחות). כמו כן, היא אינה משתנה לפי חייו האישיים של הנוגע בדבר (כמו מקצוע, מקום מגורים וכדו'). שמא נשאל, מדוע דווקא הנשים קיבלו את המצוות מתוך רצון והגברים מתוך הכרח, ולא להפך? בתשובה לכך ניתן לשלב חלק מההסברים שנתנו הפרשנים לפטור נשים ממצוות מסוימות. כך למשל מסביר הרש"ר הירש [14]: 

"ברור שפטור נשים ממצוות שהזמן גרמן איננו נובע מחשיבותן הפחותה כביכול או מתוך שהתורה לא מצאה אותן ראויות כביכול לקיים מצוות אלה. הטעם לאי חיובן במצוות אלה הוא, כפי הנראה לנו, בכך שאין התורה חושבת שנשים זקוקות למצוות אלה ולקיומן. התורה מניחה אצל נשותינו חיבה יתרה והתלהבות קודש לתפקידן בעבודת הבורא, יותר מאשר אצל גברים."

לפי הרש"ר הירש, נשים אינן מצוות לקיים את כל המצוות כיוון שיש להן התלהבות קודש וחיבה יתרה מאשר אצל הגברים. אם כן, יתכן שסטטיסטית היה סביר שנשים יקיימו מצוות מתוך רצון יותר מאשר גברים.[15]

בנוסף, מכיוון שבשלבים מסוימים של החיים יהיה קשה לשני ההורים להיות תלויים בזמנים לקיום המצוות, מסיבות פרקטיות הגיוני שנשים הן אלה שיקבלו את הפטור, היות והן יולדות ומניקות, וסטטיסטית נמצאות בבית יותר מאשר הגברים[16].  

מצוות פרו ורבו

המשנה במסכת יבמות (פרק ו משנה ו) דנה האם נשים חייבות במצוות פרו ורבו:

האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו. 

לפי רבי יוחנן בן ברוקה, נשים וגברים כאחד חייבים במצוות פרו ורבו. לפי תנא קמא, רק גברים חייבים במצווה. אין הסבר במשנה לדברי תנא קמא. להלכה אנו פוסקים כחכמים שאין נשים חייבות במצווה מרכזית זו.

והדבר תמוה מאד, הרי ברור שנחוצים גם האיש וגם האישה כדי לקיים מצוות פרו ורבו, ואדרבא, נראה שתפקידה של האישה גדול יותר מאשר האיש בקיום המצווה!

קשה לומר שנשים פטורות ממצווה זו משום שאין התורה מצווה אותנו להיכנס למצב של סכנה[17] כיוון שאנו מצווים למול את הבן למרות שהדבר כרוך בניתוח וסיכונים, ומצווים לכבוש את הארץ ולצאת למלחמה גם כאשר הדבר מסכן את חיינו. מהו אם כן ההסבר לכך? 

הורות מתוך בחירה ומתוך מחויבות 

קשה להפריז בחשיבותו של הערך שבהבאת ילד לעולם מתוך בחירתם המלאה של ההורים. רוב הסיכויים שהורים יהיו מוכנים לנטל הגדול של הורות במקרים בהם הם בוחרים בלב שלם במשימה המשמעותית הזאת.

עם זאת, אילו לא הייתה מצווה כלל להביא ילדים לעולם לפי התורה, היה משתמע מכך שאין הדבר חשוב כל כך והוא נתון לחלוטין לבחירתם של בני הזוג, מבלי שתתערב התורה בשיקוליהם. אלא שמצוות פרו ורבו היא לא רק עניין פרטי שבין בני הזוג, אלא יש בה גם פן לאומי וציבורי לעם ישראל.

חז"ל הפליגו מאד בחשיבות המצווה: 

"לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיה מ"ה) לא תהו בראה לשבת יצרה."[18]

תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה - כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו [19]  אם כן, אי אפשר היה להניח לכל זוג להחליט באופן חופשי לגמרי האם לנסות להביא ילדים לעולם, כאילו התורה לא רואה בזה מספיק חשיבות כדי לצוות על כך.

הדרך הטובה ביותר בה יוכל זוג להביא ילדים לעולם גם מתוך הכרח וגם מתוך בחירה מלאה, היא לחלק את הזוג לשניים, כאשר חצי ממנו מחויב במצווה החשובה ואילו החצי השני מקיים אותה מתוך רשות גמורה. אך טבעי הוא שהאישה, שעל פי רוב סטטיסטי קיים אצלה דחף גדול יותר להביא ילדים לעולם, וגם בעקבות הסכנה שהיא מסתכנת בחייה [20] לשם כך - היא תהיה זאת שזכות הבחירה אצלה. 

חיוב נשים במצוות 

עוד ניתן לשאול: הרי גם נשים מחויבות ברוב המצוות בתורה, והפטור של הנשים הוא בעיקר ממצוות עשה שהזמן גרמן. לפי התיאוריה שצריך לקבל את המצוות מתוך רצון, למה לא לפטור את הנשים מכל מצוות התורה? כאן יש להתייחס לכל סוג מצוות שנשים חייבות בהן בפני עצמו:

מצוות לא תעשה - במצוות 'לא תעשה' לא ניתן לתת בחירה מכיוון שמדובר באיסורים. אין עניין לקבל איסורים מתוך רצון, אלא מתוך מחויבות גמורה למערכת ותיקון החברה. עיקרון הבחירה מתבטא בעיקר בבחירה לעשות דברים חיוביים, ולא ראוי להרשות לאנשים לבחור בדברים שליליים ומזיקים. לכן במצוות האלה נשים חייבות כגברים.

כמו כן, במצוות עשה שבאות יחד עם מצוות 'לא תעשה', כגון אכילת מצה שבאה עם איסור אכילת חמץ, וקידוש בשבת שבא עם איסור עשיית מלאכה - לא הפרידה התורה בין מצוות העשה האלה למצוות הלא תעשה שלהן.[21] בנוסף, ישנן מצוות עשה שהן תשתית האמונה וקיום חברה מתוקנת, ומשום כך במצוות אלה אין עניין של קבלה מתוך בחירה. דוגמאות למצוות אלו הן ידיעה והכרה בבורא אחד, קביעת מזוזה בביתנו ונתינת צדקה לעניים.   

מצות הקהל - באופן כללי נשים פטורות ממצוות "טקסיות", כלומר מצות שעושים עבור ה-"show". חלק מעניין הטקס הוא שלא כולם על הבמה. יש אנשים שעל הבמה, וישנם צופים בטקס או שותפים באופן חלקי מאחורי הקלעים. כך לגבי מצוות הקשורות למקדש (כולל סמיכת קרבנות ועבודת המקדש, אכילת שיירי מנחה ואכילת קדשים ועלייה לרגל). יוצאת מן הכלל הזה היא מצוות הקהל. התורה כוללת את הנשים באופן מפורש כדי לדמות את מעמד הר סיני שבו כל העם היו יחד בקבלת התורה.

מצוות עשה שנשים חייבות בהן משום שאף הן היו באותו הנס[22]- אלו מצוות מדרבנן שממילא קיבלו עם ישראל כעם מתוך רצונם החופשי (כיוון שהן מצוות שחכמים תיקנו ולא מהתורה), ולכן כל העם מקיימים אותן מלכתחילה מתוך בחירה וקבלה. 

סיכום  

לסיכום, חז"ל אומרים שכל עם ישראל הם ישות אחת. תני חזקיה: (ירמיה נ) שה פזורה ישראל - נמשלו ישראל לשה: מה שה הזה לוקה על ראשו או בא' מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן מרגישין.[23]  לפי ההבנה הזאת, יש חשיבות לעשיית המצוות מתוך אהבה, רצון ובחירה, ויש חשיבות שהמצוות יהיו חובה שמכריחים עליה מפאת חשיבותה. את האיזון של עשיית המצוות מתוך הכרח ומתוך רשות, מוצאים בעם שחלקם מחויבים בכל המצוות וחלקן מחויבות רק בחלק מהמצוות, כאשר את אלו שאינן מחויבות בהן הן מקיימות מתוך בחירה ורשות גמורה.


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אינה מצווה - ועושה: חיוב ופטור של נשים במצוות" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו). 

ייחוס לתמונה שבראש המאמר:  [Michal Patelle - Women of the Wall, [CC BY-SA 3.0


 [1]  לא מדובר כאן על בל תשחית פירות האילן שמלמד אותנו לא להשחית דברים שיש להם שימוש, אלא על הסרת שיער עם סכין מהראש ומהפרצוף כפי שכתוב בפסוק: ויקרא יט, כז: "לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ:"

[2] ראו להלן פירוט של חלק מהסיבות האלה.

[3] אבות ג, טו

[4] מסכת ברכות לג ע"ב

[5] מסכת מכות י ע"ב

[6] מסכת עבודה זרה נד ע"א

[7] דרשות הר"ן הדרוש השביעי

[8] בדרשות הר"ן הנ"ל הוא מביא חלק מהסברים אלה. 

הסבר אחד לדוגמה נמצא בתוספות הראש, לפיו אדם שעושה מצוה כיוון שהוא מצווה, עושה רצון קונו ולא שייך לומר זאת על מישהו שעושה בלי להיות מצווה. ההסבר הזה מעט קשה כיוון שגם מי שעושה מצווה למרות שאינו מחויב בה, סביר שהוא רוצה לעשות את רצון קונו, באותה מידה שילד שמסדר את חדרו מעוניין לשמח את הוריו גם אם הם לא ביקשו ממנו.

[9] תוספות קידושין לא ע"א ד"ה גדול המצווה ועושה

[10] פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ככ, עשרת הדברות פ' קמייתא.

[11] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט, וכך מופיע גם בבלי שבת דף פח ע"א.

[12] בהמשך הסוגיה במסכת שבת הגמרא מסבירה שכל העולם היה תלוי בכך שעם ישראל יקבלו את התורה, אחרת הקב"ה אמר שיחזיר את העולם לתוהו ובוהו.  

[13]  למעשה אין סתירה של ממש בין המדרשים, שהרי גם במדרש בו הקב"ה שואל את כל העמים אם הם רוצים לקבל את התורה, הוא לא הספיק לשאול את עם ישראל וכבר קפצו ואמרו "נעשה ונשמע". ייתכן שהקב"הבכלל לא התכוון לתת בחירה לעם ישראל, כפי שאומר המהר"ל, מכיוון שכל העולם תלוי בכך שעם ישראל יקבלו אותה. אבל העם, מצידם, קיבלו את התורה מרצונם החופשי ומתוך בחירה.

[14] רש"ר הירש, פירוש לתורה, ויקרא כג, מג.

[15] כבר בימי חז"ל רואים את ההתלהבות של נשים בעשיית מצוות, גם כאלו שלא היו מחויבות בהן. במסכת חגיגה דף טז ע"ב רבי יוסי מספר שבבית המקדש, היו מביאים את הקרבנות לנשים כדי שהן תוכלנה לסמוך עליהם את ידיהן, על אף שהן לא היו מחויבות בדבר, כדי "לעשות נחת רוח לנשים" שרצו קרבה אלוקית גדולה יותר בקיום מצוות.

[16] את הסיבה הפרקטית מביא הרב משה פיינשטין בשו"ת אגרות משה, או"ח ח"ד סימן מט. 

[17] משך חכמה מביא סברה זו. בבראשית ט, ז.

[18] גיטין פ"ד מ"ה.

[19] מסכת יבמות דף סג ע"ב.

[20] שתי הסברות האלה נמצאות במשך חכמה הנ"ל.

[21] במסכת ברכות כ ע"ב כתוב:  "אמר קרא זכור ושמור - כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה - איתנהו בזכירה". הקב"ה ציווה על זכירת השבת בו בזמן שציווה על שמירת שבת. לכן, הדברים באים כעסקת חבילה. מי שחייב במצוות לא תעשה בשבת (שמור) חייב גם במצוות עשה של שבת (זכור). 

כך גם במסכת פסחים מג ע"ב כתוב: "נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו באכילת מצה. והני נשי נמי (ואלו הנשים גם), הואיל וישנן בבל תאכל חמץ - ישנן בקום אכול מצה." ומכאן שנשים חייבות לאכול מצה כיוון שהתורה הצמידה את אכילת המצה יחד עם האיסור על אכילת חמץ.
אפשרות נוספת להסביר את ההכרח שיש בקיום מצוות השבת והפסח גם לנשים, משום שמצוות אלו עומדות בתשתית האמונה בבחירת עם ישראל.

דוגמה נוספת למצוות עשה אחרת שצמודה למצוות לא תעשה היא המצווה לעשות מעקה לגג: "ועשית מעקה לגגך ולא תתן דמים בביתך".

[22] לדוגמא: מצוות הדלקת נרות חנוכה, קריאת מגילה בפורים ושתיית ארבע כוסות של יין בפסח.

[23]ויקרא רבה (וילנא) פרשת ויקרא פרשה ד.   

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.